בפרשה אנחנו קוראים על הברכות שמברך יעקב את בניו. לפני מותו של בחיר האבות, הוא מכנס את בניו סביב מיתתו ומברך אותם. למרבה הפליאה, יעקב אינו מברך אותם בברכות רגילות. בחלק מהברכות יעקב אפילו "קוטל" את בניו בצורה חדה מאוד. כשהוא מברך את שמעון ולוי אומר עליהם יעקב: "בסודם אל תבוא נפשי" – כלומר: אינני רוצה להיות בקרבתם. ונשאלת שאלה מתבקשת: הלזאת יקרה ברכה?!

כדי לענות על שאלה זאת, צריכים אנו להסתכל פסוק אחד לפני ברכותיו של יעקב. כשיעקב קורא לבניו, הוא מדבר אליהם בלשון הבאה: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא את באחרית הימים" – ומיד לאחר מכן מתחיל יעקב בברכות. רק בסופם של הברכות מגדירה התורה את ברכותיו של יעקב "ברכות": "וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אתהם, איש אשר כברכתו ברך אותם".

הצרה הגדולה ביותר של האדם היא כאשר אינו יודע מי הוא. האדם המודרני נע ונד, מביט ימין ושמאל ומחפש את עצמו. הוא יורה חצים לכל הכיוונים ומנסה להיות הכל – מלבד הוא עצמו. חלומו של כל אדם חושב הוא לזכות להתגלות שתבשר לו מה ייעודו, מאין הוא בא, ולאן הוא הולך.

בני יעקב, עומדים רגע לפני גלות מצרים הנוראה. מצרים הנקראת "בית עבדים", מקום העבדות הגדול בעולם. מקום המאמין בעבדות ומחנך לעבדות, מקום המאפס את האדם ואינו מייחס לו שום משמעות. גלות מצרים, שממנה בני ישראל הולכים לצאת כמעט מצריים לכל דבר, כאשר ישנם שלושה הבדלים בלבד בין ישראל למצרים – "שלא שינו ישראל את שמם, לשונם ולבושם". גלות נוראה בה יהודים רבים יקפחו את חייהם. לפני גלות זו יעקב מחליט שחובה עליו להציב בפני בני ישראל "מראה".

יעקב עומד לפני בניו ופורש לפני כל אחד מהשבטים את תכונותיו המיוחדות. מעלותיו ומגרעותיו, יתרונותיו ונפילותיו. עיון מעמיק בדברי יעקב יעניק לנו הבנות חשובות ביותר (והוא מומלץ מאוד) וייתן לנו מבט מעמיק על דמותו של האדם השלם. הדברים הקשים שאמר יעקב לבניו אכן היו ברכות. יעקב העניק להם "מראה" להבטה באישיות שלהם עצמם, מראה שהיא זו שמאפשרת את ההליכה הנכונה בדרכם הם.

את ברכותיו של יעקב לוקחים בני ישראל כצידה לגלות מצריים. ואכן, למרות כל הקשיים בגלות, שלושה דברים הבדילו בין ישראל למצרים – "שלא שינו את שמם, את לשונם, ואת לבושם". אם נביט על שלושת הדברים הללו נמצא להם מכנה משותף מדהים: משמעות עצמית. שמו של האדם מעיד על עצמיותו. לבושו של האדם אף הוא מורה על תפקידו: מדיו של השוטר, כמו גם סרבלו של המוסכניק. ולשון אף היא דבר המייחד ומאפיין, שומר על הבדלה וזהות עצמית. בני ישראל זכרו, אף במצרים- מי הם עצמם. זכירה זו היא שאפשרה להם לצאת ממצרים, ולהיות האומה היחידה בעולם שעשתה זאת.

כשקורא יעקב לבניו הוא מזמין אותם לשמוע "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אחרית הימים הוא הזמן שבו כל אחד ואחד מצא את עצמיותו. לאחר כל המסע הארוך שעבר, עובר, ויעבור העולם – מגיעים אל נקודת הסיום של המסלול: אחרית הימים. בנקודה זו כל הבירורים נעשו, כל החיפושים והתהיות, השאלות והתמיהות – כולם כבר קיבלו את תשובתם, והעולם כולו עומד, מכוונן ומוכן להתגלותו השלימה של בורא העולם.

ואנו, שנמצאים לקראת סופו של התהליך, ורואים ב"ה בעיננו את פעמי הגאולה ואת חבלי משיח – מוכרחים אנו להבין נקודה זו. על כל אחד ואחת מאתנו, להיות הוא עצמו. העולם אכן זקוק לגוונים שונים ולסגנונות שונים, אולם חובה על כל אחד ואחת מאתנו למלא את חלקו במאת האחוזים. "להיות הוא" לגמרי, ואז, אך ורק אז- נזכה להופעתו של מלך העולם השלימה.
שנזכה למצוא את עצמנו באמת,
שבת שלום!