מס' 1484, ערב שבת-קודש פרשת שלח, כ"ה בסיוון ה'תשע"ה (12.06.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד     Ÿ   יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

המניע הנסתר שמאחורי הטיעונים

לא דיי בטיעונים הפרגמטיים, הביטחוניים והאחרים. צריך לחנך לאהבת ארץ ישראל, להדגשת קדושתה ולהעמקת החיבור הרגשי אליה

כשאנחנו מקשיבים לדבריהם של פוליטיקאים, אנחנו יודעים לחפש את האינטרס המוסווה שמאחורי הנימוקים הענייניים לכאורה. אותו איש ציבור, שמסביר לך בהיגיון רב מדוע אסור להגדיל את הממשלה, למשל, יציג בסיטואציה אחרת סדרת טיעונים מנומקים היטב למה חייבים ממשלה גדולה דווקא. מובן שכל הטיעונים היפים אינם אלא כלי שרת על-פי הנסיבות, ומאחוריהן מסתתר אינטרס מובהק.

גם המרגלים, שחזרו מהמשימה שהטיל עליהם משה רבנו, הציגו טיעונים הגיוניים לכאורה: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". הם תיארו את כוחם ועוצמתם של יושבי כנען, והזהירו כי כיבוש הארץ יהיה כרוך באבֵדות כבדות. לכאורה זו נראית עמדה לגיטימית.

אולם בספר תהילים נחשף המניע הנסתר שמאחורי הטיעונים ההגיוניים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". דבריהם ונימוקיהם נבעו ממאיסתם את ארץ ישראל. הם לא אהבו את הארץ ולא רצו להיכנס אליה. הם גם לא האמינו בהבטחת הבורא לתת את הארץ לעם ישראל. זה היה הנימוק האמיתי, וכל השאר לא היה אלא מסך עשן.

מאיסת הארץ

גם בוויכוח הניטש בתוכנו בארבעים ושמונה השנים האחרונות קל לזהות את המניע הנסתר הזה. תחילה טענו שצריך להחזיר את יהודה ושומרון לירדנים, תשלום בעבור הסכם שלום איתם. לאחר שהתברר שירדן אינה מעוניינת בשטחים האלה ונחתם הסכם שלום איתה בלי למסור לה שטחים, החל להישמע הטיעון שעלינו לוותר על השטחים לטובת ה'פלסטינים'.

כעבור זמן התחלנו לשמוע פתאום שוויתור על לב ליבה של ארץ ישראל הוא בכלל אינטרס יהודי, כדי שיהיה אפשר לשמור על זהותה של המדינה היהודית. רק אנחנו, בחשדנות המוטבעת בנו, לא הבנו שהערבים והאירופים הם פשוט שוחרי טובתנו, וכל מגמתם לדאוג לקיומה של המדינה היהודית...

נימוקים עולים ויורדים, טיעונים מושמעים ומוחלפים, אבל מאחורי הכול מסתתר אותו מניע – "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה". יש כאן ויכוח בין אוהבי הארץ למואסיה. יש מי שחבלי ארץ התנ"ך מעוררים בו התפעמות והתרגשות, ויש מי שהחיבור הזה גורם לו רתיעה ודחייה. הוא מעדיף את תל-אביב, ואם המילקי יהיה קצת יקר, יֵרד לברלין.

התייחסות נטולת רגש

המניע הנסתר הזה צץ בהתייחסות נטולת הרגש לארץ ישראל. אותם אנשים יקראו לחבלי הארץ – 'שטחים', 'אדמה', 'הגדה המערבית'. עדיין זכור היטב המאבק שניהלו עיתונאי רשות השידור הממלכתית בתביעה לאפשר להם להימנע מלקרוא לחבלי הארץ האלה בשמם – יהודה, שומרון, בנימין – אלא 'שטחים' או 'הגדה המערבית'. כאן יוצא המרצע מן השק.

זה אפוא לב העניין, ולכן ההתמקדות צריכה להיות בטיפוח אהבת הארץ – תיקון אמיתי למאיסתה. לא דיי בטיעונים הפרגמטיים, הביטחוניים והאחרים. צריך לחנך לאהבת ארץ ישראל, להדגשת קדושתה ולהעמקת החיבור הרגשי אליה.

ארץ חמדה. תצלום מהר הצופים לפני יותר ממאה ועשר שנים

    יש חדש

מנהגי ג' בתמוז

בשבת-קודש הבאה יחול ג' בתמוז, יום ההילולא ה-21 של הרבי מליובאוויטש. ממנהגי היום: ביום שישי בבוקר, אחרי התפילה, כותבים 'פדיון נפש', מניחים אותו באחד מספריו של הרבי, ולאחר מכן משגרים אותו כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': 0017187234444).   או במייל: [email protected] . לפני שבת נותנים תוספת צדקה למוסדותיו של הרבי ומדליקים נר נשמה. בתי חב"ד ברחבי הארץ מקיימים אירועים והתוועדויות בימי חמישי, שבת ומוצאי שבת. הציבור מוזמן.

'בית הרבי' פתוח

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ מזמין את הציבור לבוא ביום שישי, ערב ג' בתמוז, וכן במוצאי השבת הבאה, להתפלל ב'חדרו' של הרבי בבניין '770' בכפר חב"ד, ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 039606402.

סמינר קיץ

סמינר הקיץ של התקשרות יהיה אי"ה בימים כ"ח בתמוז – ב' במנחם-אב (15-18.7), במלון כינר . ארבעה ימים של העצמה זוגית ומשפחתית, עם מיטב המרצים והאמנים. פרטים ורישום בטל' 039302030.

    שלחן שבת

חיבת הנשים לארץ ישראל

חטא המרגלים גרר עונש קשה לעם ישראל – כל בני דור המדבר לא זכו להיכנס לארץ ישראל. אך בהמשך (בפרשת פינחס) אנו מוצאים שבנות צלפחד תבעו נחלה בארץ, ומכאן שזכו להיכנס אליה. מסביר רש"י: "על הנשים לא נגזרה גזֵרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה', והנשים אומרות 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן".

כאן באה לידי ביטוי מעלתן של הנשים. אף שלא היו בארץ המובטחת, אלא רק שמעו עליה ממשה רבנו, היה דיי להן בדבריו, ולא התרשמו מדברי ההפחדה של המרגלים. חיבה זו של הארץ היא דוגמה אחת מני רבות לתכונות המיוחדות של נשות ישראל.

בלי שׂרים

ייחודה של ארץ ישראל בהשגחה האלוקית הגלויה על כל הנעשֶה בה, כפי שהתורה אומרת: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִּׁית הַשָׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". הקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל הארצות, שכן ההשגחה העליונה היא על כל פרט בעולם, ובכל-זאת יש לארץ ישראל מעלה מיוחדת מבחינת ההשגחה.

כל הארצות מקבלות את השפע האלוקי באמצעות המלאכים. משמעות השם 'מלאך' –   שליח. כאשר אדם מקבל דבר-מה באמצעות שליח, הוא עלול לטעות ולחשוב שהשפע ניתן מאת השליח. לעומת זה, ארץ ישראל אינה מתנהלת על-ידי 'שרים' ומלאכים, אלא על-ידי הקב"ה בעצמו, ובזה מעלתה הגדולה.

ישירות מהקב"ה

למעשה, כל יהודי נדרש לעשות את סביבתו ל'ארץ ישראל'. להחדיר את ההכרה שעיני ה' צופות ומשגיחות תמיד על כל הנעשֶה, ושכל ההשפעות באות מאת הקב"ה ולא משום גורם אחר. תודעה זו נוצרת על-ידי שמדגישים את נוכחותו של הקב"ה בכל תחום בחיים.

יהודי צריך לחוש כי הוא מתקשר בעצמו עם הקב"ה, וכשהוא מתפלל לקב"ה כראוי ומבקש ממנו את צרכיו, משגר לו הקב"ה את ברכותיו בכל הדרוש לו, ושום 'מלאכים' ו'שליחים' אינם יכולים להשפיע על כך.

מידה כנגד מידה

בנקודה זו מצוי כוחן המיוחד של הנשים – ביצירת האווירה המיוחדת של 'ארץ ישראל' בכל תחומי החיים – בסביבתן ובמשפחתן. יש בליבן אהבה לארץ ישראל מתוך הכרה ש"עיני ה' אלוקיך בה". לכן כשעלה הרעיון לשלוח מרגלים – לנשים לא היה חלק בזה; הן אינן זקוקות למרגלים אלא סומכות על הקב"ה.

הקב"ה נוהג עם האדם בבחינת מידה כנגד מידה. כשיהודי חי מתוך אמונה שהקב"ה הוא לבדו המעניק לו את כל השפע – הוא זוכה לראות זאת בעיני בשר. כשהנשים יפעלו להפוך את בתיהן ל'ארץ ישראל', למקום שהקב"ה נוכח וגלוי בו, יזכו לקבל את ה'נחלה' בארץ ישראל הרוחנית, ומזה גם לנחלה בארץ ישראל הגשמית, בגאולה האמיתית והשלמה.

(שיחות קודש תש"ל, עמ' 325)

    מן המעיין

שילוח המרגלים

לטובת משה

"שלח לך אנשים" (במדבר יג,ב). "שלח לך" – לתועלתך. התועלת הייתה שנתארכו ימיו של משה. אילו לא חטאו, היו נכנסים לארץ ישראל מיד ומשה לא היה יכול להיכנס עמם, שכבר נגזר עליו שלא ייכנס לארץ.

(רבנו בחיי)

להשתמש בשכל

על "שלח לך" מפרש רש"י: "לדעתך". לכל יהודי שליחות אלוקית לכבוש את חלקו בעולם ולעשות ממנו ארץ ישראל. שליחות זו צריכה להיות 'לדעתך' – השליח צריך להשתמש בשכלו, לחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר לקיום השליחות.

(שיחות קודש)

מהותו של נשיא

"כל נשיא בהם" (במדבר יג,ב). המילה 'נשיא' יש בה אותיות 'אַיִן' ואותיות 'יש'. נשיא שמחזיק את עצמו לאַיִן הוא יש, אבל אם הוא מחזיק את עצמו ליש – הוא אַיִן.

(דגל מחנה אפרים)

לא חקר

"איש אחד למטה אבותיו תשלחו" (במדבר יג,ב). רק ממטה לוי לא נשלח איש. שבט לוי לא היה צריך לחקור את הארץ אם טובה היא או רעה, שכן לא קיבל בה נחלה.

(ריטב"א)

התנשאות מסוכנת

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג,ג). מה באה ללמדנו התוספת "המה"? מכאן שנתברכו בליבם, התנשאו ואמרו "המה, המה ראשי בני ישראל ובלעדם אַיִן".

(אמרי כהן)

מכנען לארץ ישראל

"והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר יג,כ). המרגלים, שהיו נשיאי ישראל, נצטוו לקחת מפירות ארץ כנען ולהכניסם לרשות הקדושה, כדי שפעולה זו תשמש פריצת דרך ופתיחת הצינור לבני ישראל שיבואו בעקבותיהם, שיוכלו להפוך את ארץ כנען לארץ ישראל, ארץ קדושה וטהורה.

(הרבי מליובאוויטש)

ילד מפונק

הרבי הריי"צ מליובאוויטש הטיל פעם אחת שליחות מסויימת על אחד החסידים. הלה התחיל לשאול פרטים ופרטי פרטים איך לקיימה בפועל. לאחר שיצא החסיד הגיב הרבי ואמר: הלה מתנהג כמו בן יחיד מפונק האומר 'שאוני והטילוני אל הים'...

כלי בדרך הטבע

אף שהקב"ה הבטיח לבני ישראל שיכבשו את הארץ ויירשוה, ומזה מובן שגם לולא שילוח המרגלים היו מנצחים במלחמה זו, בכל-זאת שלח משה את המרגלים כדי לברר איך נוח יותר לכבוש את הארץ. שכן "אין סומכין על הנס", ויש לעשות כלי בדרך הטבע.

(ליקוטי שיחות)

    אמרת השבוע

מתי לדבר

רבי נפתלי מרופשיץ היה ידוע בחריפותו ובשנינותו, וגם ב'שיחת חולין' שלו היו טמונים עומקים רבים. אולם לעת זיקנתו מיעט פתאום בדיבור, דבר שהיה הפך טבעו ורגילותו כל חייו.

בנו, רבי אברהם-חיים מלינסק, חשש שאולי אביו אינו בקו הבריאות, ושאל מדוע הוא ממעט לדבר. השיב רבי נפתלי:

"עתה זקנתי, ואין בכוחי לצמצם את רעיונותיי כדי שכל דיבור ודיבור יהיה מכוּון כראוי; ואם אי-אפשר להיות מוּדעים בשלמות לכל מילה שאומרים – מוטב שלא לדבר".

    פתגם חסידי

חיבור שיוצר שלמות

"עם ישראל וארץ ישראל הם כמו סיר ומכסה. אין האחד שלם בלי השני, ורק כששניהם מחוברים יחדיו יש כאן דבר שלם" (המגיד מקוז'ניץ)

    מעשה שהיה

נשמה מעבר לחלון

שעת בוקר מאוחרת בברדיצ'ב. בבית הכנסת של חסידי צ'רנוביל כבר נסתיימו מנייני תפילות שחרית, ופתאום נכנס פנימה אדם זר. הוא ניגש אל אחד החסידים ואמר: "רצוני לתת לחסידים יין-שרף לאמירת 'לחיים'. היכן אפשר למצוא חסידים בשעה זו?".

החסיד ביקש ממנו להמתין כמה רגעים. הוא יצא מבית הכנסת, ושב בלוויית כמה מחבריו. "אם תאמרו עמי 'לחיים', אקנה בעבורכם יין-שרף ככל שתרצו", הבטיח האורח.

"בשעת צהריים זו נעדיף לשתות יין", השיבו החסידים, והאיש נענה. יצאה החבורה אל בית המזיגה, ושם הורה האורח למוזג לתת לבני החבורה יין על חשבונו.

"מדוע אינכם שואלים אותי מדוע אני מחלק יין חינם באמצע היום?", שאל האיש את החסידים.

"אם תיתן לנו עוד כוס יין, נשאל", השיבו החסידים בחיוך.

הוסיף להם האיש עוד כוס יין, ואז ביקשו החסידים כי ישתף אותם בסיפורו. נשם האיש עמוקות ופתח:

הכול התחיל לפני כמה שנים, כאשר נסעתי אל היריד הגדול. נטלתי עמי ארבע-מאות רובל כסף, שבהם ביקשתי לקנות סחורה.

בחדר שקיבלתי במלון המקומי לן עוד יהודי. שוחחנו קצת בטרם עלינו על משכבנו, והוא סיפר לי כי בא אל היריד כדי לנסות לשפר את מצבו הכלכלי. גם הוא הביא עמו ארבע-מאות רובל כסף, שאותם לווה מידידיו וממכריו, בשאיפה לקנות סחורה בזול.

הבוקר הגיע. האיש אסף את חפציו ויצא מן החדר. הוא לא שם לב ששכח את צרור כספו על מיטתו. אודה ואבוש, שכאשר הבחנתי בצרור הכסף, ניצתה בי מלחמה אדירה. בסופו של דבר גבר עליי יצרי, ומיהרתי לטמון את הצרור באמתחתי.

לא חלף זמן רב והאיש חזר נסער למלון, בוכה על אבדן כספו. עדיין הייתה בליבו תקווה למצוא את הכסף בחדרו. עשיתי את עצמי משתתף בצערו ואף ניסיתי לסייע לו בחיפושים, ומובן שאלה עלו בתוהו. "ככל הנראה נפל הצרור מכיסך בהיותך ברחוב", אמרתי לו.

האיש שב לביתו במפח נפש. האנשים שהלוו לו את הכספים היו משוכנעים כי גנב את כספם. איש לא האמין לו. הדאגה והבושה דרדרו את מצבו. הוא חלה, וכעבור זמן השיב את נשמתו המיוסרת לבוראו. בני משפחתו, שסבלו כל השנים עוני ומחסור, נקלעו עכשיו לחרפת רעב של ממש.

באותה שעה האיר לי המזל פנים. עשיתי חיל בעסקיי והתעשרתי. ההצלחה סִחררה את ראשי ושכחתי לגמרי את האיש האומלל שגנבתי את צרור כספו.

לילה אחד הופיעה בחלומי דמותו של האיש. "וכי אתה חושב שהעולם הפקר?!", התריס כלפיי. "אני תובע אותך בבית דין של מעלה".

בבוקר התעוררתי בבהלה. מילותיו של הנפטר הלמו בי. ניסיתי להדחיק את דבר החלום. "חלומות שווא ידברו", ניחמתי את עצמי.

אלא שגם בלילה הבא חזר והופיע האיש בחלומי, וכשהופיע בשלישית – הבנתי שיש דברים בגו. פחד נורא נפל עליי. משמעות ההזמנה לבית דין של מעלה הייתה ברורה.

שוב ושוב הופיע הנפטר בחלומותיי. הפחד והאימה רדפו אותי גם בימים. חדלתי מלאכול. מצבי הבריאותי הידרדר. חשתי כי כוחותיי אוזלים.

החלטתי לשים את פעמיי לקרלין הסמוכה, אל הצדיק רבי אהרון. בוש ונכלם עמדתי לפניו והתוודיתי על החטא הנורא שחטאתי. תיארתי איך נפלתי ברשתו של היצר. בדמעות בעיניי שטחתי את דבר החלומות הפוקדים את שנתי. "רבי", אמרתי לבסוף, "יודע אני כי חוטא ורשע הנני, אך מבקש אני דרך תשובה".

הביט בי הצדיק ואמר: "בפעם הבאה שיבוא המת אליך, אמור לו ש'תורה לא בשמים היא' וכי אתה מבקש להתייצב לדין תורה אצל רבי אהרון מצ'רנוביל".

כך היה. בלילה הבא, כשבא המת לדרוש שוב דין תורה, השבתי לו כפי שהורה לי הצדיק. הנפטר הסכים. הוספתי וביקשתי ארכה כדי להתאושש מעט, וכעבור זמן נסעתי לרבי אהרון מצ'רנוביל.

בבוקר יום הדין התייצבתי בחדרו של הצדיק. עמדתי רועד ומכוּוץ מאימה. רבי אהרון קם מכיסאו וניגש אל החלון. כרבע שעה עמד כך, פניו פונות אל הרחוב, והוא אינו זע ממקומו.

לפתע ניתק מדבקותו. "ראה", אמר לי, "המת תובע את נפשך, אולם אני פוסק כלהלן: עשה אומדן של כל רכושך. מחצית מכל נכסיך עליך לתת לאלמנתו של המת וליתומיו". הצדיק שב אל החלון ושוב התכנס בהרהוריו.

כעבור דקות אחדות ניעור. "התובע מערער על פסק הדין", אמר. "לדבריו, מחצית הכסף שייכת לו מעיקר הדין, ועליך להוסיף ולשלם על מותו ועל הייסורים שנגרמו לו ולבני ביתו. ייתכן שטענתו צודקת, אך אינני מתכוון לשנות את פסק הדין. עשה כדבריי, ומובטח לך שלא יאונה לך כל רע".

חזרתי לביתי ועשיתי ככל שציווה עליי רבכם. הענקתי למשפחת הנפטר מחצית מכל רכושי, ומכאן והלאה חזרתי לישון בשלווה, והמת לא הטריד אותי עוד.

"מבינים אתם?", אמר לחסידים המשתאים. "אני חב את חיי לרבכם. לכן החלטתי לכבד אתכם ביין משובח ולומר יחדיו 'לחיים'"...

    לומדים גאולה

הארץ הרוחנית

בברית בין הבתרים, כשהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לאברהם אבינו, נקב בשמותיהן של עשר ארצות שיקבלו בניו: הקיני, הקניזי, הקדמוני, החיתי, הפריזי, הרפאים (חיווי), האמורי, הכנעני, הגרגשי והיבוסי. ואולם כשהגיעה השעה לתת את הארץ ולקיים את ההבטחה, הונחלו ארצותיהם של שבעה מהעמים האלה בלבד. עוד שלוש ארצות – של הקיני, הקניזי והקדמוני – לא ניתנו לבני ישראל.

התשובה על כך ניתנת בפרשת ערי המקלט. הקב"ה ציווה את בני ישראל להקים שש ערי מקלט כאלה, ולאחר מכן נאמר (דברים יט,ח-ט): "ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך... ויספת לך עוד שלוש ערים". רש"י מפרש שהשבועה שעליה מדובר היא: "כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני קניזי וקדמוני".

תוספת ארצות

הפסוק הזה מוזכר ברמב"ם (הלכות מלכים פרק יא, הלכה ב) כאחד המקורות הראשיים לביאת המשיח. אם הקב"ה הבטיח לבני ישראל את כל הארץ, ובכלל זה ארצות הקיני, הקניזי והקדמוני, והדבר לא התקיים עד כה, מכאן שייעוד זה עתיד להתממש בימות המשיח. וכך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ח, הלכה ד): "בימי המלך המשיח מוסיפין שלוש אחרות על אלו השש... והיכן מוסיפין אותן? בערי הקיני והקניזי והקדמוני, שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו".

חכמי ישראל נחלקו ביניהם בדבר זהותן של שלוש הארצות האלה (ירושלמי שביעית תחילת פרק ו ועוד): "רבי יהודה אומר: ערבייה, שלמייא, נבטייה. רבי שמעון אומר: אסיא ואספמיא ודמשק. רבי אליעזר בן-יעקב אומר: אסייא וקרתיגנא ותורקי. רבי אומר: עמון ומואב וראשית בני עמון".

הדבר משתלב עם דברי חז"ל על ההתפשטות הצפויה של ארץ ישראל בעידן הגאולה. אז יהיו "כל יושביה עליה", ולא עוד אלא שגבולות הארץ יתפשטו ויתרחבו מאוד, כפי שהבטיח הקב"ה ליעקב אבינו (בראשית כח,יד): "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – פריצה והתפשטות "בלי מצרים" (ראה שבת קיח,א).

השכל לעתיד

תורת החסידות (ראה באריכות בדרוש "אל תצר את מואב", ובספר השיחות ה'תנש"א כרך ב, עמ' 874) מסבירה את הטעם הפנימי שבזמן הזה ניתנו לנו ארצות שבעת הגויים בלבד, ואילו לעתיד לבוא נקבל את כל עשר הארצות. המספר שבע מייצג את הכוחות הרגשיים (שבע המידות) בלבד, ולא את הכוחות השכליים.

זה ההבדל העיקרי בין הזמן הזה לתקופת הגאולה: בזמן הזה אנו נדרשים לתקן בעיקר את העולם הרגשי – לדכא את המידות הרעות ולכוון את המידות הטבעיות לאפיקים הנכונים. עיקר ההתמודדות של האדם בתוך עצמו מתמקדת בתחום הרגשי, במלחמה מול התשוקות והיצרים. עבודתו של האדם בתחום השכלי נועדה בעיקר לשלוט על הרגשות.

לכן ניתנו לנו ארצות שבעת עמי כנען, המסמלים את המידות הרעות, כדי שנעבוד ונתקן את המידות הללו ונברור את הטוב מהרע. אולם בביאת המשיח, כאשר התחום הרגשי יגיע לתיקונו, ייפתח עידן חדש, של עבודה בתחום השכלי. השכל יהיה אז תכלית ומטרה לעצמו, ולא רק אמצעי לתיקון המידות. אז יהיה עיקר עיסוקנו בתחום ידיעת ה', והביטוי לכך יהיה בקבלת שלוש הארצות הנוספות, המסמלות את שלמות המוחין.

    חיים יהודיים

"הציצית הצילה את חיי"

קשה להישאר אדיש למשמע סיפורו הבלתי-ייאמן של ינון כהן (31) מהמושב מאור. הוא מצליח לרגש אלפים בהרצאותיו ברחבי הארץ, והכול מתוך חיוך לבבי, משל לא מדובר באדם שאיבד את שתי רגליו. אך אל נקדים את המאוחר.

סיפורו של ינון, שנולד בבית דתי בפתח-תקווה, התרחש במהלך שירותו הצבאי. זה היה יום חורפי, והמחלקה שלו ניהלה תרגולת בטיל נגד טנקים. התרגיל נערך אחרי לילה בלי שינה, והחייל הצעיר התקשה להישאר עֵרני. "באמצע ההסבר נרדמתי", הוא מספר. "הסמל העיר אותי והורה לי לצאת ולשמור בחוץ. ביקשתי ממנו שיוותר לי, שכן בחוץ שררו קור מקפיא וערפל כבד. הוא התרצה. זמן קצר לאחר מכן נרדמתי שוב, והסמל הורה לי לעמוד. כך עשיתי".

טיל בחדר

שניות מספר לאחר מכן לחץ הסמל בטעות על ההדק שמשגר את הטיל. הטיל נורה לעבר ינון. "ראיתי כדור אש עף אליי", הוא משחזר. "מצאתי את עצמי בקצה החדר. לרגע השתררה דממה. כעבור כמה שניות שמעתי צעקות: 'מי שיכול – שיֵצא'. אחד מחבריי הביט בי והיה בטוח שאינני בין החיים ויצא מהחדר".

על אף הפציעה הקשה כהן נשאר בהכרה מלאה. "התחלתי לזחול לכיוון היציאה. הרגשתי שכולי בוער. שמעתי מישהו צועק: 'שימו את הרגליים שלו בקרח'. ברגע זה הבנתי שככל הנראה איבדתי את רגליי. התאמצתי להישאר בהכרה".

הציצית נותרה שלמה

הוא הובהל במהירות למרכז הרפואי רמב"ם, ושם הורדם. רק כעבור כמה ימים פקח את עיניו. "ראיתי את הוריי מביטים בי ודמעות בעיניהם", הוא נזכר. "הבטתי בהם, והמשפט הראשון שאמרתי היה: 'הגידו תודה שאני חי'. ובאמת, קשה לעכל את גודל הנס".

ינון מאמין שהציצית שלבש הגנה עליו: "תמיד נהגתי ללכת עם ציצית. היו חברים שצחקו, אבל לא התרשמתי. תמיד אמרתי שזה השכפ"ץ האמיתי ברגע האמת. ואכן, בחלק העליון של גופי לא נפגעתי כלל. הציצית נשארה נקייה לחלוטין. היא שמורה עד היום בביתי, ובכל פעם שאני מביט בה אני מתרגש מחדש. למעשה, אילו הייתי נשאר לשבת במקומי, לא הייתי מדבר איתכם היום. העובדה שנענשתי ונצטוויתי לעמוד הצילה אותי מפגיעה בחלק העליון של הגוף".

פרופורצייה לחיים

כהן איבד את רגליו בפיצוץ המחריד, אך מודה בכל יום לבורא העולם: "במהלך תקופת ההחלמה שאלו אותי חבריי לפלוגה: איך ייתכן שדווקא אתה, הדתי, נפצעת. השבתי להם: אבל בזכות הציצית חיי ניצלו! איך אפשר להסביר שטיל נגד טנקים פוגע בך ואתה נשאר חי?! ברוך השם אני מקפיד לשמור על מצוות ציצית, מתוך אמונה עמוקה שמצווה זו מגינה עליי".

לפני כמה שנים זכה להקים בית בישראל ובחודש שעבר חבק בן בכור. "אנשים בהרצאותיי מקבלים פרופורצייה לחיים", הוא מסיים. "יש הסבורים שהכול אצלם גרוע, ואז הם קולטים שאם הם יכולים לקום בבוקר ולעמוד על הרגליים, צריך להודות לבורא העולם".

נס מופלא. בתקופת ההחלמה וביום החתונה

    פינת ההלכה ומנהג

הנחת תפילין לערל

שאלה: האם יהודי שטרם נימול, חייב בכל המצוות?

תשובה: מצוות עשה על כל אב למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה (גם מפני היותה אות יהדות החתום בבשרנו). אם האב לא מל את בנו, מוטלת חובה על בית דין למול, ואם אין שם בית דין, מוטלת המצווה על כל ישראל. ואם לא נימול בילדותו – חייב הבן למול את עצמו כשיגדל, ואם לא מל במזיד, חייב כרת.

רבים מן היהודים בחבר העמים לשעבר, ומן העולים משם לארץ, עדיין לא נימולו, ומצווה גדולה לשכנעם, לזרזם ולסייע למול אותם כדת וכדין בהקדם האפשרי.

במרוצת הדורות היו רבנים ששללו הנחת תפילין או צירוף למניין מ'אנוסים' שחזרו לדת ישראל ודחו את המילה בתואנות שונות. הדבר נעשה כאמצעי ענישה והרתעה על דחיית המילה. ברור שהעולים הנ"ל בימינו הם בגדר 'תינוקות שנשבו', וגם אם טרם נימולו מסיבה כלשהי, אי-אפשר להגדירם מזידים, ובוודאי לא להענישם.

לכן גם כשעדיין לא נימולו יש לנהוג עמם כפי ההלכה, היינו: לצרפם למניין, להעלותם לתורה ולהניח להם תפילין וכדומה, שהרי הם חייבים במצוות הללו ככל אדם מישראל. על-פי פוסקים רבים, ובכלל זה אדמו"ר הזקן, אם הם כוהנים כשרים – עליהם לברך ברכת כוהנים (ויש מחמירים במצווה זו, שלא יעלו מי שלא נימולו. אבל אם החליטו למול ורק שהדבר נדחה מסיבה כלשהי, יעלו לכל הדעות).

מקורות: טושו"ע יו"ד סי' רס-רסא ונו"כ. פרמ"ג במשבצות זהב סי' כט ס"ק ב. שו"ת: הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים שלד. מנחת יצחק ח"ד, קונטרס דברי חפץ ד"ה ואחרי דאתאן. שו"ע אדה"ז סי' קכח סנ"א ופסקי תשובות ס"ק עט. וראה תחומין יג עמ' 267, וש"נ.