הסיפור שלי התרחש לפני שלוש שנים. הייתי שותף במגרש מכוניות יחד עם עוד שני חברים. היה זה בתקופה של יובש בשוק. אם היית עושה עיסקה אחת ביום – היית מאושר. באותו זמן, חנתה לנו במגרש איזו סובארו טרנטנה, משנות אלף תשע מאות וכלום. השגנו אותה בחינם, שילמו לנו כדי שנגרור אותה מאיזה מקום. לשותף שלי, ניסים, היו ידי זהב, והוא מדי פעם היה משפץ אותה, החליף ראש מנוע, עשה פחחות, צבע, וכמובן ריפוד, הוציא את הגרוטאה, בובה.

ואז, באחד מאותם ימים ארוכים ומשעממים, נכנס חרדי אחד למגרש ומבקש מכונית בזול. מובן שהצענו לו את הטרנטע במחיר 15,000 ₪. ומכיון שהמכונית עלתה לנו אפס, זאת אומרת – 15,000 ₪ רווח. הבן אדם הסתכל על מה שנתנו לו. התפעל מהמנוע הנקי (שאלוקים עדי, שהיה גמור, כמעט כמו הגיר), והתחיל לעשות בשבילינו את העבודה, שזה אומר: לשבח את האוטו. הוא השמיע קריאות התפעלות, שגרמו לנו להצטער על המחיר הזול שהצענו לו.

הוא אמר שיבוא מחר עם הכסף, ואנחנו קיווינו שלא יתחרט ביום החולף. למחרת הוא הגיע במונית. הוא הוציא מהבגא'ז עגלת הליכון, ואחר כך פתח את הדלת האחורית. חשבנו שיוציא תינוק, אבל במקום זה הוא מוציא ילד גדול בן תשע, ומושיב אותו על העגלה. זה היה ילד יפה, עם עיניים עצובות. הרגליים שלו היו קצת עקומות, וראיתי שהן משותקות, וגם הידיים שלו לא היו מונחות בצורה נורמלית. החברים שלי מקדמים אותו בטפיחות על השכם, מובילים אותו בכבוד עד המשרד, ואני איכשהו נשאר עם הילד. "איך קוראים לך?" אני שואל אותו? "מיכאל", הוא אומר. "ואיפה אתה לומד?" אני שואל ומייד מתחרט. אולי הוא בכלל לא לומד, בגלל הנכות שלו. "אני לומד בתלמוד תורה," הוא אומר ומוסיף: "כיתה ד'." "יפה", אני אומר לו. "ואיך אתה מגיע כל יום לבית הספר?" "עד היום אבא שלי הביא אותי בעגלה, אבל זה רחוק, לכן הוא קונה אוטו". "ואיך אתה מסתדר עם המדרגות?" אני שואל אותו "יש ילד גדול מכיתה ח', שמרים אותי כל יום". ככה אנחנו מדברים ומדברים, והוא בינתיים מסתכל בעיניים העצובות שלו על האוטו, ומתחיל לשאול אותי שאלות עליו. איך הוא, כמה קילומטרים הוא עשה, איך המנוע, ואם הוא לא ייתקע אף פעם. אני עונה לו מה שאני רגיל לענות, ומרגיש נורא עם עצמי. לעבוד על קונה רגיל – זה דבר אחר, ולעבוד על ילד נכה, משותק וחמוד – זה דבר אחר. אני שומע קולות צחוק מכיוון המשרד, ויודע שהחברים שלי מפעילים את קסמיהם על הקונה, ומנסים לדחוף לו כל מיני תוספות, ואני מרגיש רע. רע מאד.

אני מרגיש רע, כי כמו שאני מכיר את האוטו- ואני מכיר אותו, אני יודע שתוך יומיים הוא מגיע בפעם הראשונה למוסך, בגלל כבל הגז שניסים מצמיד בצורה מאולתרת, ויומיים אחר כך צריך יהיה להחליף את הגיר, שכבר כעת קופץ בין השלישי לרביעי, ושבוע אחרי כן את הקלאץ', שנשאר כמו זקן כמעט בלי שיניים, ושבועיים אחרי כן את כל המנוע, שניסים לא נותן לו יותר מאלף קילומטר עד שהוא מוציא עשן לבן ונכנע ללא תנאי. ויותר מזה – כואב לי שהילד לא ילך לבית הספר, כי אבא שלו יצטרך על הבוקר לרוץ למוסך ולהשאיר את הילד בבית, ובמקום לקנות לו צעצועים – הוא יוציא על האוטו הזה, שאין לו תקנה.

ופתאום אני אומר לו: 'תשמע, ילד, לא כדאי לכם לקנות את האוטו הזה. הוא הרוס לגמרי ויעשה לכם הרבה צרות. אל תספר לחברים שלי שסיפרתי לך, אבל לך לאבא שלך ותנסה להניא אותו מהעיסקה, לפני שיהיה מאוחר." "למה אתה אומר לי את זה?" שואל אותי הילד. הוא היה יותר מדיי חכם. "כי אני לא רוצה לרמות ילד חמוד כמוך," אני עונה לו. "אני אמנם סוחר, וחסר לי כסף, אבל אני לא רשע. לך, ילד, תקרא לאבא שלך ותגיד לו שאתה לא רוצה את האוטו". הילד הנהן בראשו והתחיל לקרוא לאבא שלו. רצתי למשרד ואמרתי לאבא שהילד קורא לו דחוף. האבא רץ אליו. הסתכלתי עליהם וראיתי שהילד אומר לו משהו, והאבא מבטל אותו בתנועת יד ורוצה לחזור. הילד קורא שנית לאביו ושוב מדבר, והאב שוב מבטל אותו ומתחיל לחזור. כך כמה וכמה פעמים, עד שהאבא חזר למשרד עם העגלה של הילד.

"הבן שלי פתאום מחליט שהוא לא רוצה את האוטו," אומר האבא בצחוק לי ולשני חבריי. "ממתי ילדים מחליטים לאבא שלהם מה יקנה ובכמה?" החברים שלי הסכימו איתו בשמחה. אך האבא לא שם לב למבטים שהם שלחו לעברי. הם עשו מייד את החשבון, והבינו מי הזהיר את הילד. האבא מתיישב, והשותף שלי אומר: "קדימה, תספור". הוא מתחיל לספור, ואני לא יודע מה לעשות. עוד מעט תיסגר העסקה, ואני לא יכול לתת לזה לקרות. אמרתי לו: "תראה, הילד שלך נכה, לא כדאי שתתחשב בו?" הם הביטו בי שלושתם. "תגיד, השתגעת?" אומר ניסים. "הוא עושה את העיסקה של החיים שלו". מוריס מהצד שלו שולח אליי מבטים סופניים. אני מחליט לתפוס אומץ. "אני לא מאשר את המכירה הזו. אני גם שותף כאן, והאוטו לא מתאים לבן אדם." ולפני שהם מספיקים לומר מי ומה, אני מתחיל לדקלם לו את כל הבעיות של האוטו: הגיר, הקלאץ', המנוע, ואפילו כבל הגז. אני אפילו לא מסתכל על הפנים של החברים שלי, כי אני יודע בעל פה איך הן נראות. בסוף הדקלום הארוך שלי, קם הבן אדם ואומר: "אולי אחשוב על כך שוב". והוא יוצא מהמשרד משאיר אותי יחד איתם.

אני אתן לדמיון שלך לתאר מה הלך שם אחר כך. רק אומר, שכדי להפריד בינינו- הוזעקו כל הסוחרים מהמגרשים סביב, וכשלא היתה ברירה, והמצב הגיע עד כדי סכנת חיים – הוזעקה המשטרה. וגם שני אמבולנסים שפינו אותי ואת מוריס לבית החולים. כולם שפטו אותי לחובה, ובצדק מבחינתם. הרסתי לשותפיי במו פי עיסקה של 15,000 ₪, וחמור מזאת, הצגתי אותם כרמאים קטנים – שזה ממש בלתי נסלח. נערכה בוררות קטנה, ונדרשתי לשלם להם 10,000 ₪. הבוררים- אם צריך לציין זאת – לא היו דיינים או רבנים , והבוררות לא התקיימה באף בית דין, וממילא גם זכות ערעור לא היתה. שילמתי את ה10,000 ובזאת תמה שותפותנו.

לאחר מכן באו ימים קשים. הייתי מחוסר פרנסה, וממש התקשיתי לפרנס את אשתי ואת ילדיי. חברים רבים שידעו את מצוקתי, ניסו לומר לי דברי ביקרות על מה שעשיתי. אך אשתי דווקא תמכה בי ועודדה אותי. לדעתי, יש יושר בסיסי בנשים, שלא תמיד קיים אצל גברים. עשר שנים עברו. עברתי מעבודה לעבודה, עבדתי קשה ובקושי הבאתי פרנסה הביתה. לפני כמה שנים, כשהייתי במצב קשה במיוחד, הציע לי ידיד מישרת אחראי צי רכב, באגודה העוסקת בסיוע לנזקקים. הוא אמר שהסיכויים שלי להתקבל הם קטנים מאד, משום שמתמודדים על המשרה כמה אנשים עם ניסיון רב בתחום, וביניהם מוסכניק אחד. הוזמנתי לראיון. ישבתי מול כשמונה בני אדם ששאלו אותי שאלות, בעיקר על עיסוקיי הקודמים. סיפרתי על העבודות שעבדתי בהן בשנים האחרונות, באמצע נתקעו לי המילים. ידעתי שאדם שמחליף כל כך הרבה מקומות עבדוה, לא עושה רושם טוב במיוחד. ראיתי בעיניים של המראיינים, שהם שואלים מתוך נימוס, ולא ממש מתלהבים. כבר היכרתי את במבט הזה בעל פה. הם סיימו את הראיון, הודו לי, והורו לי להמתין במסדרון לקבלת תשובה. המתנתי כעשרים וחמש דקות בחוץ, ולא הבנתי מה בדיוק הסיבה לכך שהם נותנים לי ככה לחכות. רציתי כבר ללכת כדי שלא לשמוע את ה"לא", ובדיוק נפתחה הדלת ומישהו קרא לי פנימה. ראש האגודה, אחד עם שיער מלבין, שאל אותי: "האם ציינת בפנינו את כל העבודות שעבדת בהן?" ידעתי למה הוא חותר. לא ציינתי את מגרש המכוניות. מה הם רוצים, להשפיל אותי? שתקתי. וראש האגודה אומר לי: "אנחנו שומעים שעבדת במגרש מכוניות בתל אביב, זה נכון?" רציתי להתחצף, לומר לו שאני לא בחקירה עכשיו, אבל הוא דיבר יפה, האיש, אז עניתי בשקט שכן. "ביררנו," הוא אומר. "יש כאן בן אדם שרצה לקנות ממך רכב לפני כמה שנים, ולא הסכמת למכור לו..." אני מסתכל ימינה ומקבל הלם. אני רואה את האבא של הילד ההוא, הנכה. ממש לא דומה לעצמו. כבר לא הצעיר שהיה אז, אלא בן אדם שמן, עם זקן ארוך ומכסיף. "הוא סיפר לנו איזה סיפור שקרה לפני 11 שנה, והסיפור הזה מספיק לנו, כדי להחליט על קבלתך לעבודה אצלנו..." הוא המשיך לפרט את תנאי המשכורת שלי, אבל אני כמו בתוך ענן. הרגשתי איך אלוקים בא ומביא לי את המזל, כאילו אומר לי: "סבלת כל השנים ולא התחרטת על המעשה הטוב – עכשיו אני מפצה אותך".