"כִּי יֵשׁ שְׁנֵי הַסְתָּרוֹת. וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת, גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת, אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה תּוֹךְ הַסְתָּרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ אֲזַי אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצֹא אוֹתוֹ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים ל"א): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר", דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר... וּבֶאֱמֶת גַּם בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כִּי בִּלְעָדָיו אֵין חִיּוּת לְשׁוּם דָּבָר".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, נו, ג)

הסכנה הגדולה ב- "בְּהַסְתָּרָה תּוֹךְ הַסְתָּרָה" בלשונו של ר' נחמן, היא הסיטואציה בא האדם אינו יודע כלל שצריך לבקש אותו יתברך: "שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ".
האדם שאיננו מכיר במחלתו, הוא החולה המסוכן ביותר, והאדם שאיננו מודע לסכנה האורבת לו מעבר לפינה, מן הסתם ייפול ברשתה. האדם נמצא בחושך, ולא רק שהוא לא רואה – הוא אף אינו יודע שיש אור.

ואף על פי שהסתרת הפנים – מעשה מכוון הוא, מצטער הקב"ה על שאין העם מחפש אחריו.
ומעשה ברבי דב בר ממזריטש שהיה מתהלך עם מקורביו ברחוב. ראה ילדה קטנה מתחבאת מאחורי גזע רחב של עץ ובוכה תמרורים. אמר לה: תינוקת, למה את בוכה? התייפחה הילדה ואמרה: משחקים היינו במשחק מחבואים, בא תורי להסתתר והסתתרתי, והחברות אינן באות לחפשני ולגלות אותי...
מששמע הרב את תשובתה של הילדה, זלגו עיניו דמעות ובכה עימה. התחילו מקורביו תמהים ומתפלאים: מה ראה רבנו לבכות כשילדים משחקים, ומה מצא בתשובתה של תינוקת זאת? פתח הרב ואמר: מתוך תשובתה של תינוקת זו, שומע אני קול בכייתה של השכינה, כביכול, הבוכה ואומרת: הסתרתי פני – ואין מבקש ואין מחפש אותי. לשווא אנוכי מסתתרת ומצפה שיבואו לחפשני, אותי עזבו ואת הסתרתי שכחו, ועל כך אנוכי בוכייה!

בפרשת "וילך" (דברים לא, יח) נאמר שבעקבות מעשינו הרעים הקב"ה יסתיר פניו מאתנו: "וְאָנֹוכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
ונשאלת השאלה: בזמן שבו הקב"ה יסתיר את פניו מבני ישראל ולא יתגלה אליהם כעונש על מעשיהם – מה יזכיר לנו שהקב"ה קיים?

בהמשך הפסוק הנ"ל נאמר (דברים לא, יט-כא): "וְעַתָּה כִּיתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".
הקב"ה מצווה את משה רבנו ללמד את העם - "הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (על פי המפרשים: לימוד השירה, הכוונה היא ללימוד התורה). מהו ייחודה של השירה הזאת/לימוד התורה, ומדוע חשיבותה מתעוררת דווקא כשה' מסתיר את פניו?
לדברי ה"שפת אמת" - הקב"ה מסתיר את פניו בתורה, והסתרה זו יוצרת עבור בני ישראל אפיק נוסף שבו יוכלו להיפגש עם הקב"ה, וכך כתב ה"שפת אמת": "והיכן גנזו? בתורה". או כפי שכתב ר' נחמן: "וּבֶאֱמֶת גַּם בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה".
גם כאשר ההנהגה אינה הנהגה ניסית וישירה של הקב"ה, כפי שהייתה במדבר, יוכלו ישראל להיפגש עם הקב"ה באמצעות התורה. דווקא לימוד התורה הוא המקיים את העולם: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג) זצ"ל, מתוך האתר "ישיבת שיח יצחק" www.Siach.org.il, הרב איתמר אלדר והרב עדיאל זימרן, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home, שמחה רז, מתוך הספר "שבעים פנים לתורה".