"וְאֵין אָדָם זוֹכֶה לְתוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁפְלוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל (עֵרוּבִין נד) : ''וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה'', שֶׁיְּשַׁבֵּר גַּאֲוָתוֹ מֵאַרְבַּע בְּחִינוֹת שִׁפְלוּת: כִּי צָרִיךְ אָדָם לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְלִפְנֵי בְּנֵי אָדָם כְּעֶרְכּוֹ, וְלִפְנֵי קְטַנִּים מִמֶּנּוּ, וְלִפְעָמִים שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ קָטָן שֶׁבִּקְּטַנִּים וְצָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד מַדְרֵגַת עַצְמוֹ, וִידַמֶּה בְּעֵינָיו שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ"  (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', יד, ה)

בכדי לזכות בתורה, מסביר ר' נחמן, נדרשת מהאדם שפלות שהיא נקודת מוצא רוחנית בסיסית. שפלות אמיתית היא משימה שאינה פשוטה כלל ועיקר. קשה להיפטר מנקודת האגו המאפיינת כל אדם, שמשמעותה היא העדפתנו הבסיסית את האינטרסים שלנו על פני אלו של הזולת.

בשמו של הרבי מקוצק מובאת דרשה על דברי משה רבנו לעם ישראל בפסוק (דברים, ה, ה): "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' ", לפיה ה- "אָנֹכִי", כלומר האנוכיות - היא העומדת והמפרידה בין האדם לבין הקב"ה, היא החוצצת בין התורה לבין הממשות.

הפרספקטיבה הזו, של האני, של הגאווה, מונעת מאתנו לתפוס את הזולת כפי שהוא מבחינתו. אנו שקועים כל הזמן בפרספקטיבה שלנו. גם כאשר אנו שומעים מישהו, אנחנו מאזינים בעצם לא לו, אלא לתגובה שלנו אליו. השפלות מודגשת בתורה זו כבסיס ליחס עמוק כלפי הקב"ה, כלפי הזולת, וגם כלפי התורה.

מדבריו של רבי נחמן כאן עולה התבוננות העשויה להביא לידי שפלות: והיא ההבחנה בין הנשמה הרוחנית הניתנת לאדם לבין זהותו, אישיותו. הבנתו היא שהנשמה והאישיות אינן אותו הדבר. כאשר ר' נחמן אומר שהאדם צריך "לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד מַדְרֵגַת עַצְמוֹ" – כוונתו שהאישיות של האדם צריכה להרגיש שפלות בפני הנשמה הרוחנית שניתנה לו.

השפלות היא תודעה עמוקה ביותר, שנובעת מההבנה שלא עשיתי כלום ולכן למען האמת לא מגיע לי כלום. שפלות אמיתית יכולה להגיע מתוך התובנה שהאדם הוא יצור חלש ופגיע. גם האדם החזק ביותר, עתיד להיעלם יום אחד, והבנה זו צריכה להביא לשפלות, וליצירת תחושה בסיסית של חמלה כלפי כל ייצור נברא באשר הוא.

השפלות ניצבת בבסיס העבודה הרוחנית ביהדות. עם זאת שפלות לא נועדה להחלשת האדם. השפלות צריכה לגרום למוטיבציה חזקה, שתנבע לא מאמביציה אישית אלא מחסד, ומאפתיה לסבל של הזולת. עשיית חסד ללא חשבונות ושיקולים אישיים - כפי שהאדם עושה חסד עם אשתו וילדיו, ואינו מרגיש שעשה איתם חסד, כך צריך לעשות האדם חסד גם עם הזולת. העמדה המוסרית שמתאר כאן רבי נחמן – היא ראיית האינסוף האלוקי בפני הזולת, שממנה נובעת אי הנכונות לעשות עוול בשום מצב, ונותנת את העוגן החיצוני שרק ממנו יכול האדם להגיע לאחדות פנימית.

בשונה מהשפלות, העצבות היא תוצאה של אנוכיות מוגזמת. אם השפלות מביאה את האדם לעצבות, סימן שאינה נובעת מ"לא מגיע לי", אלא היא נובעת מ"מגיע לי ולא קיבלתי". אדם שהגיע לשפלות אמיתית, הכאב אצלו, בשונה מהעצבות, הוא חיובי, הוא נובע מראיית החיים כערך. ואילו העצבות נובעת מפגיעה בדימוי העצמי.

הרב ירוחם הלוי ליבוביץ כתב בספרו "דעת חכמה ומוסר": "מה עָרֵבִים דברי הרב ישראל מסלנט ז"ל שהיה רגיל לומר על הכתוב "בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָֽי" (תהלים, צב, יב): הן בוודאי שלדברי אוהב צריכים לשמוע, ושומעים. הכתוב מלמדנו: "בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים" – כי גם כאשר קמים עליך - מְרֵעִים (אנשים שרוצים לפגוע בך) לדבר עליך דברי שנאה ודופי: "תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָֽי" – הרגל עצמך לשמוע ולתת אוזן קשבת לדבריהם".

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"