"כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מֵהַמְדַמֶּה וְלַעֲלוֹת אֶל הַשֵּׂכֶל, וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר הַמְדַמֶּה זֶה בְּחִינַת שְׁרִירוּת לֵב, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַמְדַמֶּה שֶׁבַּלֵּב, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשְּׁרִירוּת הַלֵּב וּמְשַׁבֵּר לִבּוֹ הָאֶבֶן זֶה בְּחִינַת שָׁמִיר שֶׁעַל יָדוֹ נִכְנָע הָאֶבֶן וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר תַּאֲווֹת הַמְדֻמִּיּוֹת וְהוֹלֵךְ אַחַר הַשֵּׂכֶל, וְכָל זְמַן שֶׁלּא הוֹצִיא שִׂכְלוֹ אֶל הַפּעַל שֶׁלּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ עֲדַיִן, אָז אֶצְלוֹ הַשֵּׂכֶל בְּכחַ... וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹקֵר בְּשִׂכְלוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֲזַי הַשֵּׂכֶל בְּפעַל" (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, כה, א)

ר' נחמן מדבר אתנו על מושג - הכוח המדמה. הכוח המדמה נמצא לא רק בזמן שאנחנו מדמיינים בהקיץ או חולמים בשינה, שעליהם אפשר להגיד בקלות שהם רק דמיון. אלא ר' נחמן מתייחס בעצם לדפוסי החשיבה הבסיסיים שלנו, המחלחלים פנימה לתוך נפשנו, הבאים לידי ביטוי בכל משפט שאנחנו אומרים.

יש בנפש של כל אדם עולם של דימויים שמגדירים עבורו איך דברים אמורים להיות ולפעול. אלו הם "משקפיים" שאנחנו מחזיקים בתוכנו, דרכם אנו מפרשים את המציאות ולפיהם אנו פועלים, כאשר הם בעצם סוג מסוים של דמיון המתאר את היחס שלנו אל הדברים. כך למשל אם אני מדמה בנפשי שמישהו העליב אותי - לכן אני צריך להחזיר לו, או שאם נכשלתי - אני צריך להיות עצוב.

כשר' נחמן מבקש להסיר את המסך של כוח המדמה, בעצם מסתתרת כאן משאלה להסיר מהמציאות את העול המכביד של המדמה הנ"ל כדי להצליח לראות את הדברים ממקום אחר נקי וצלול יותר. איך בעולם הזה, שחושף בפנינו רק את פניו החיצוניים והשטחיים, נצליח לחשוף את השכבות הפנימיות שלו? האם אני מצליח להאזין למציאות ולשמוע את מה שהיא באמת אומרת לי? הרבה פעמים כדי לעשות את זה אני צריך לזהות ולשנות דפוסי חשיבה. זה מה שאנחנו רוצים ללמוד -  איך לשנות דפוסי חשיבה.

ר' נחמן אומר לנו שבשלב ראשון האדם צריך "לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מֵהַמְדַמֶּה". כאן אנו נתקלים באחת הבעיות הקיומיות הקשות יותר והיא שאני אחוז ושבוי בתוך עצמי, וקשה לי לצאת מתוך קירות התודעה של עצמי. כל העניין של המדמה זה אותו מקום שבו אני רואה את הזולת אך בעצם איני רואה אותו, אני רואה אותו בדמיון שלי, במדמה שלי, אני רואה את השטח הפנים שלו. כי אני לא מוכן להעמיק לראות במה שבאמת נמצא.

"וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר הַמְדַמֶּה זֶה בְּחִינַת שְׁרִירוּת לֵב" - כשאנחנו נמשכים אחר המדמה זה בחינת שרירות לב אומר ר' נחמן. ברגע שהלב עושה שריר ומתכווץ אז הלב נעשה כמו אבן. ברגע שהלב מתחיל לבעוט, להתנגד ולומר זה לא יכול להיות שכך קרה לי, לא יכול להיות שכך עשו לי, שאני נראה כך, שאני נכשלתי, אזי פתאום הלב הוא כמו אבן. 

"וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשְּׁרִירוּת הַלֵּב וּמְשַׁבֵּר לִבּוֹ הָאֶבֶן זֶה בְּחִינַת שָׁמִיר שֶׁעַל יָדוֹ נִכְנָע הָאֶבֶן" - כשאדם בכל זאת על אף הקושי מצליח לסדוק את לב האבן, לצאת מן המדמה ולעלות אל השכל, אומר ר' נחמן זה בחינת שמיר. (מה הוא השמיר? השמיר (לפי פירוש רש"י, השמיר היה מין תולעת) המוזכר בתלמוד, הינו בעל יכולת לבקע כל חומר שאיתו הוא בא במגע).

בהתחלה זו עבודה קשה להצליח לשכנע את עצמי שהמדמה שלי טועה. ואכן רק השכל שהוא מופשט, יכול לחלחל אל המקומות הדקים והעדינים של התודעה שלי, ולהצליח לפלס שם דרך. לשכנע אותי שאולי הוא צודק במה שהוא אומר, ושאולי באמת אני טועה, ואולי עדיף לי לא לרדוף אחר הכבוד ואחר התאווה.

באופן אחר אפשר לומר שכאשר אנחנו עומדים מול המציאות והמציאות סותרת לנו בפנים, כמו שהיא עושה הרבה מאד פעמים, היא מזמינה אותנו להסיר מעלינו את הכח המדמה. אם אנו מקבלים את ההזמנה ואכן מצליחים להסיר מעלינו את העננה הזו, בכך אנו מסוגלים להסתכל על המציאות בעין פקוחה יותר ולהקשיב באופן צלול ונקי למסר האמיתי שהמציאות רוצה להגיד לנו.

בתורה אחרת (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קעז) כותב ר' נחמן: "כִּי צָרִיך הָאָדָם לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ לְגַמְרֵי נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁלּא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן אַחֵר רַק כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך".

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home