"דַּע שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם כְּדֵי לַעֲקר עַצְמָן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּמִתּוֹרָתוֹ לְגַמְרֵי, כִּי הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בְּתוֹכָם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים הִיא מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם וּמְבִיאָה בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה מֵאֵימַת הַדִּין הַגָּדוֹל, וּמֵחֲמַת זֶה אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג מֵהָעֲבֵרוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁלָּהֶם. עַל כֵּן הֵם מִתְאַוִּים וִיגֵעִים כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה בְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאפֶן שֶׁלּא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד צַד סָפֵק לִנְטוֹת אֶל הָאֱמֶת. אֲבָל צְרִיכִים לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה מְאד מְאד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבַן, כִּי הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם אֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתָם וּמְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם תָּמִיד" (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רעד)

בדברים הנ"ל טורף רבי נחמן את הקלפים ומגלה לנו רז נפלא. אותו חיפוש אובססיבי של החכם, אותה המזימה שלעינינו נראית כרשעות וככפירה להכעיס, נובעת, לפי רבי נחמן, דווקא מאותה נקודה פנימית אלוקית מאמינה, שאינה נותנת מנוח לכופר. הפילוסוף החוקר והמבקש, לעגן ולחזק את כפירתו, אינו אלא נלחם את מלחמתו בחלק א-לוה ממעל שאינו נותן לו מנוחה.

ר' נחמן עצמו מודה כי העולם כולו מלא באבסורדים, בסתירות ובספיקות. האדם הבוחר בנתיב השכל, ודרכו הוא מבקש להיפגש עם קושיות העולם ולפתור אותן, ימצא עצמו שוקע בספקות אלו כל ימיו. האדם שבוחר להתמודד עם הספקות הקיימים בעולם ולפתור אותן, ישקע בתוך ספקות אלו לבלי יכולת להתרומם. הפילוסוף, לדעת ר' נחמן, עסוק כל ימיו בסתירה ולא בבנין.

ומהי הדרך לצאת מבוץ זה? בספר "שיחות הרב רבי נחמן" (קג) נאמר:

"טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכל חס ושלום... ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום. 'ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום' (עדויות ה, ו)"

המלצתו של ר' נחמן, להיות "פתי יאמין לכל דבר". יש לשבור את מעגל השכל, ולחפש ערוץ אחר לגמרי. ידיעת הא-ל, לדעת ר' נחמן, לא תִיקָנֶה לאדם על ידי הוכחות לוגיות ושכלתניות, שהרי גם באלו ניתן להטיל אין סוף ספקות. ידיעת הבורא תעשה על ידי השלכה הצידה של הלוגיקה וההיגיון, על ידי תמימות, ואפילו פתיות, המורידה את האדם, לכאורה, עד לשפל המדרגה האנושית. אך במקום שפלות זו - פונה הקב"ה אל האדם, והאדם - שם במקום השפלות - מסוגל להקשיב.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=הגותו+של+רבי+נחמן&koteret=שיעורים+בהגותו+של+רבי+נחמן+מברסלב

ב"ה

 הגותו של רבי נחמן מברסלב – פשיטות

אצל ר' נחמן, יסודו של עולם, תשתיתו ונקודת הפתיחה שלו הם רצונו של האלוקים להתגלות אל האדם ולמלוך עליו. וכבר אמר הנביא ישעיהו: "כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (נ"ז, טו).

זו עמדת הפתיחה של האדם המאמין ובלעדיה אינו יכול להתקדם ולו צעד אחד אל תוך התהום האינסופית המפרידה בינו לבין האלוקים. ר' נחמן עצמו אינו מכחיש כי אמנם טמון אבסורד מסויים בפנייתו של הקב"ה אל האדם, ואף יותר מזה - בהזדקקותו אליו.

באופן אבסורדי, אותה התמימות שבאמות מידה רגילות, שבשגרה היומיומית, מונעת מהתם להבין, לקבל ולהכיל את המציאות, שגורמת לו להיות מעט מנותק מהמתרחש סביבו, היא זו המאפשרת לו לקבל את הדבר הבלתי מובן לחלוטין - אבסורדו של עולם: פנייתו של המלך הגדול אל הבריה השפלה. רעיון זה מובע בקטע של ר' נחמן:

"טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכל חס ושלום דהיינו לכפור בשטותים ושקרים. ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום. 'ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום' (עדויות ה', ו)" (שיחות הר"ן ק"ג).

המלצתו של ר' נחמן, להיות 'פתי יאמין לכל דבר' על מנת שהאדם יאמין גם לאמת, אינה סתמית. האמונה באמת, קשה ואף אבסורדית, והתמימות ואפילו הפתיות הינן הדרך היחידה לעכלה.

מחירו של העדר התמימות - ההתחכמות, לפי ר' נחמן, קשה מנשוא ומחיר זה מובא ביחס לחכם.

ההשתהות כמניעה משמעותית בעבודת ה', שכיחה מאד בכתבים החסידיים ונצטט את אחד הקטעים המפורסמים של ר' צדוק הכהן מלובלין בענין זה:

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות" (צדקת הצדיק א').

ר' צדוק טוען כי החיפזון נדרש בראשית דרכו של אדם בעבודת ד' מפני שהתעוררות הרצון בשעה שאדם שקוע בחומר, בתאוות, בשגרת החיים, היא דבר נדיר וחולף, ואם אדם לא ינצל רגע זה כדי להתנער בבת אחת מן העפר העוטף אותו, הרצון עלול לחמוק ולהותיר את האדם שקוע בבוץ. הכח המושך את האדם למטה הוא תמידי ועל מנת להתגבר על כח זה, צריך תנופה רוחנית הבאה בבת אחת, ועל כן המתינות וההדרגתיות לא תועיל לאדם בשעה זו.

נדמה, כי על פי דברי ר' נחמן ניתן להבין את סכנת ההשתהות ברובד עמוק יותר. בחפזון מונח היסח הדעת, ועל היסח הדעת נאמר: "שלושה באין בהיסח הדעת אלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז.). היסח הדעת הוא רגע שהדעת אינה פועלת, וברור מדוע ברגע זה נושך העקרב, המחכה לשעת כושר בה האדם אינו כשיר להתגוננות. נדמה כי גם הופעתה של המציאה בהיסח הדעת הינה תופעה עובדתית שאין להתווכח עימה. ילדים נוהגים להתלונן, כי על אף שניסו, הם אינם מוצאים חפץ שהלך לאיבוד, ודווקא מי שאינו מחפש - הוא נתקל באבידה המבוקשת. אך מדוע המשיח - הגאולה באים אף הם בהיסח הדעת.

נדמה לי כי ר' נחמן היה מעניק למימרה זו פירוש על פי האינטרפרטציה שלו. היסח הדעת הוא רגע שבו הצינורות המוליכים אל עבר תודעתו של האדם פרוצים. חרב עץ הדעת אינה מונחת בפתחם ושוקלת ובוחנת בפלס ההבנה כל מידע, כל רושם וכל התגלות שמגיעים אל האדם. זהו הרגע שבו אדם יכול לעכל לתוך חיכו גם דברים שאינם מובנים, גם הכרות שלא היו עוברות את מבחן הדעת.

הספקנות המלווה את אוכלי עץ הדעת - רדומה, ואיננה על המשמר, וזהו הרגע בו הכל פרוץ. היסח הדעת, ערפול חושים וטשטוש ההגדרות - הם הסיוט של אנשי הדעת. אלו הם רגעים של איבוד שליטה והאדם המשכיל נרתע ובורח ממצבים כאלו בכל כוחו.

החיפזון מתאים לאדם שוטה, שממילא הזמן לא יעניק לו את יתרון הדעת, ועל כן מבקש החכם להשתהות. ועם ההשתהות מגיעים הספקות. ייתכן לומר כי ר' נחמן מנסה ללמדנו כי ספקנות גוררת ספקנות.

"דע שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם, ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול, ומחמת זה אין להם תענוג מהעברות והתאוות שלהם, על כן הם מתאווים ויגעים כדי שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם, חס ושלום, באופן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת, אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאד מאד כמה וכמה שנים רחמנא לצלן, רחמנא לשזבן, כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם ומבלבלת אותם תמיד" (ליקוטי מוהר"ן קמא רעד).

בדברים אלו טורף ר' נחמן את הקלפים ומגלה לנו רז נפלא. אותו חיפוש אובססיבי של החכם, אותו רצון עיקש להוכיח לעצמו ולחבריו כי העולם כולו נמצא ב'טעותים', אותה המזימה שלעינינו נראית כרשעות וככפירה להכעיס, נובעת, לפי ר' נחמן, דווקא מאותה נקודה פנימית אלוקית מאמינה, שאינה נותנת מנוח לכופר. הפילוסוף החוקר המבקש לעגן ולחזק את כפירתו אינו אלא נלחם את מלחמתו בחלק א-לוה ממעל שאינו נותן לו מנוחה.

אם בשיעורנו הקודם, תיארנו את חוסר מנוחתו של החכם ברצונו לדעת עוד ועוד, חוסר מנוחה טראגי שהופכו לנודד ללא בית וללא קרקע, כאן מציג ר' נחמן את חוסר מנוחתו של החכם המתפלסף ביחס לתפיסתו התיאולוגית. הפילוסוף, לדעת ר' נחמן, עסוק כל ימיו בסתירה ולא בבנין. כאמור, ר' נחמן עצמו מודה כי העולם כולו מלא באבסורדים, בסתירות, בספיקות. מהחלקיק הקטן ביותר הנמצא בו ועד אלוקים. האדם הבוחר בנתיב השכל, ודרכו הוא מבקש להיפגש עם קושיות העולם ולפתור אותן, ימצא עצמו שוקע בספקות אלו כל ימיו:

"לפעמים נופל האדם לספקות ועצות חלוקות כל כך, עד שאי אפשר לו בשום אופן לידע האמת איך להתנהג, וכל מה שחותר למצוא עצה שלמה, מבלבלין עצתו בכל פעם כי עכשיו נגמר בדעתו בראיות ברורות, שהוא צריך להתנהג כך, ובתוך כך עולה על דעתו סברא אחרת, עד שעצתו הראשונה נסתרת לגמרי, ועולים סברות בדעתו שצריך להתנהג בהפוך ממש ממה שחשב מקדם, וזה בחינת עצות חלוקות הנ"ל. ולפעמים מתגבר חלוקת העצה כל כך, עד שאינו יודע בשום אפן להכריע העצה לכאן או לכאן, וכשהאדם רואה בעצמו, שהוא מונח בחשך זה זמן רב ואינו יודע שום עצה איך לצאת ממה שצריך לצאת, ועצתו חלוקה מאד, חס ושלום, אזי זהו בעצמו תקנתו, שיצעק על זה בעצמו להשם יתברך על אשר נפל כל כך, עד שאינו יודע העצה שלמה איך לצאת מחשך לאור" (עצות ישרות, ערך עצה ד').

האדם שבוחר להתמודד עם הספקות הקיימים בעולם, שמחליט לברר את האמת ולמצוא את כל הטעויות של כל העולם ושל כל בני האדם, ישקע בתוך ספקות אלו לבלי יכולת להתרומם.

ומהי הדרך לצאת מבוץ זה? אין פתרון לוגי, ואין הסבר רציונאלי. צריך לצעוק אל ד'. יש לשבור את מעגל השכל, להכות אותו במקל כפי שמכים משוגע (ליקוטי מוהר"ן קמא א'), ולחפש ערוץ אחר לגמרי. ידיעת הא-ל, לדעת ר' נחמן, לא תיקנה לאדם על ידי הוכחות לוגיות ושכלתניות, שהרי גם באלו ניתן להטיל אין סוף ספקות. ידיעת הבורא תעשה על ידי השלכה הצידה של הלוגיקה וההיגיון, על ידי תמימות, ואפילו פתיות, המורידה את האדם, לכאורה, עד לשפל המדרגה האנושית, אך במקום שפלות זו - פונה הקב"ה אל האדם, והאדם - שם במקום השפלות - מסוגל להקשיב: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il