"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹולִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ד' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יב-יג)

במהלך בריחתו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן, הוא חולם את חלום הסולם. פרושים רבים נאמרו בהסבר משמעות החלום, ואנו נתמקד בפרשנות החסידית לחלום, על פי ר' צדוק הכהן מלובלין (קומץ המנחה, חלק ב, אות עב):

" 'וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה', הוא שליבות המדרגות בעבודת השם יתברך, מתהום ארעא עד רום רקיעא. ומלאכי שלוחי אלוקים הם הצדיקים, כמו שנאמר: (מלאכי ב, ז) "כי מלאך ה' צבאות הוא". "עולים ויורדים" (שם), כידוע שאי אפשר לעליה יותר גדולה בלי ירידה. ומקודם עולים עד איזה מדרגה ואז הירידה. ואחר כך "והנה ה' נצב עליו" (שם, יג), גם בירידה ה' נצב שגם זה להכרת השם יתברך. וה' נצב מדרגה יותר גדולה על ידי הירידה, כידוע". 

הסולם מהווה משל לתהליך ההתקדמות בעבודת ה'. מלאכי אלוקים הם הצדיקים, עובדי ה', שמשתמשים בסולם כדי להתקרב לה'. הצדיקים גם עולים וגם יורדים בסולם, דהיינו יש תקופות של התקדמות ועליה בעבודת ה' ויש תקופות של ירידה ונסיגה. הירידה היא "צורך עליה" מפני שלא יתכן שתהיה עליה בלי שתקדם לה ירידה. הירידה היא חלק אינטגראלי מתהליך ההתקדמות והעלייה.

במשפט האחרון שצוטט מדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: "מדרגה יותר גדולה על ידי הירידה, כידוע", ר' צדוק מוסיף אמירה מפתיעה לפיה ה' קרוב לאדם בשעת הירידה יותר מאשר בשעת העלייה. מבחינת החוויה האנושית ברור שהמציאות הפוכה: דווקא בשעות הטובות, אשר בהן האדם מרגיש שהוא מתקדם בעבודת ה', הוא חש בעוצמה חוויה של קרבת אלוקים. ובתקופות משבר, כאשר האדם מגשש באפילה ואינו יודע את דרכו, הוא מרגיש עזוב ומרוחק מה'. כיצד ניתן להבין את הקביעה של ר' צדוק שה' קרוב לאדם בשעת הירידה יותר מאשר בשעת העלייה? בהמשך התורה ר' צדוק מסביר את הדברים בבהירות:

"ותכלית המדרגות "ה' נצב עליו" בהיותו בשפלות ובירידה, גם כן ה' לנגדו, וזהו תכלית סיני (הר סיני) כמו שאמרו ז"ל (סוטה ה) שנמוך מההרים. ואמרו (שם) "אני את דכא" ... וכאשר הוא דכא כל כך ושפל בעיניו שאינו כלום, אז השם יתברך אומר שהוא הכל... כידוע המשל "מה' צילך" (תהילים, קכא, ה ), כאשר האדם בשפלות, כן כביכול משפיל עצמו ויכול להשיגו...".

דווקא תחושת האפסיות והביטול העצמי שמלווה את האדם בתקופות השפל, גורמת לקרבת אלוקים בדרגה הכי גבוהה. בגמרא (ברכות מג) נאמר ש"המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה...", דהיינו תחושת הגאווה והסיפוק העצמי גורמת לדחיקת רגלי שכינה. לעומת זאת, כאשר יש שפלות וכניעה עצמית, יש השראת שכינה. חז"ל דרשו שהר סיני נבחר כמקום שבו תינתן התורה לעם ישראל בשל שפלותו (הנמוך שבהרים): ה' משרה שכינתו במקום ענוה ושפלות, ולא במקום גבוה ומתנשא. הסבר נוסף של ר' צדוק לעניין מבוסס על דרשת "הבעל שם טוב" הדורש את הפסוק "ה' צלך" - שכפי התנהגותו של האדם כך ה' מתנהג עימו.

מאת: הרב נחמיה רענן, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il