"כִּי תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִדַּת מַלְכוּתוֹ... לָכֵן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתוֹ, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם: וּמֵאַיִן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר. וְזֶהוּ (שִׁיר הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", הַיְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר. וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: 'מַלְכוּת פֶּה'. וּבְחִינוֹת שְׁכִינָה גַּם כֵּן, כִּי שׁוֹכֶנֶת אִתָּם תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא ט"ז): "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאוֹתָם" וְהוּא בְּחִינַת: "אֵם הַבָּנִים". הַיְנוּ, כְּמוֹ שֶׁהָאֵם הוֹלֶכֶת תָּמִיד עִם בָּנֶיהָ, וְאֵינָהּ שׁוֹכַחַת אוֹתָם. כֵּן הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁכִינָה, הוֹלֶכֶת עִם הָאָדָם תָּמִיד. וְזֶהוּ (יִרְמְיָה ל"א): "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ"... וְלָכֵן בַּמֶּה שֶּׁפָּגַם יְתַקֵּן, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י"ד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים", שֶׁיִּתְוַדֶּה תָּמִיד בְּכָל לִבּוֹ, "נֹכַח פְּנֵי אֲ-דֹנָי". אֲזַי, "וְשׁוּבוּ אֶל ה'", שֶׁיָּשׁוּבוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁפָּגַם אֶל שָׁרְשׁוֹ"  (ליקוטי מוהר"ן קמא עח)

ר' נחמן מברסלב, ראה בפעולת הווידוי ערך עליון ועוסק בתורות רבות במעלתו של הווידוי. גם בתורה הנ"ל, עומד על כך, רבי נחמן, שהתנועה והפעולה היוצרת את האפשרות לגילוי האלקי, היא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שבקרבו תשכון רוח אלקים על האדם, בכל מקום שאליו יפנה ולכל מציאות שאליה יתגלגל.

כאן גם טמונה הסכנה העצומה, שהרי כשהאדם מדבר דיבורים שאינם מחוברים לתורה ולקדושה, הרי הוא מנתק בין הגילוי האלקי המופיע על ידי הדיבור לבין מקורו האינסופי, ובכך הוא מביא את השכינה, את הדיבור, לידי גלות.

אולם הדיבור הוא גם הישועה וההצלה האינסופית המצויה בקרבו של האדם. האדם באשר הוא אדם, ובאשר יישאו אותו רגליו ואפילו חס ושלום אל מקומות המטונפים, נותר לעולם עם דיבורו, רוצה לומר עם השכינה הנוכחת בקרבו. הדימוי שר' נחמן נותן הוא "אֵם הַבָּנִים" הסוככת על בניה ונמצאת איתם אף בתוך טומאתם. גם בן שסרח לעולם יהיה נתון לרחמיו של אימו, שהרי כך הוא הטבע. כך גם השכינה, שהיא בחינת אם, נמצאת עם האדם בכל אשר יפנה. זוהי התקווה הגדולה לאדם החוטא והפושע שנפל למקום שנפל! כח הדיבור לא ניטל ממנו גם במקום שנפל, וממילא היכולת להנכיח מחדש את ד' בקרבו תמיד מצויה.

ר' נחמן עומד על הסוד הנפלא של "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ", שהרי לכאורה היה צריך להיות כתוב הפוך: כאשר אזכור אותו אדבר בו, ולא כאשר אדבר בו אזכר. היפוך זה, מלמדנו ר' נחמן איננו במקרה. והוא מדייק בלשונו: הדיבור זוכר ומזכיר!

ר' נחמן, מרומם את הווידוי למקום של גאולה - בהפחת תקווה חדשה לאדם השרוי במקום האפל, ומלמדנו כי הווידוי, הוא חבל הצלה, הוא הכלי המאפשר לאדם לחדש את הקשר עם ד' יתברך בכל מקום שבו הוא נמצא. זהו סודה הגדול של התשובה, המאפשרת לאדם בכל מקום שאליו נפל, לשוב על ידי כח הדיבור, על ידי וידוי דברים, להנכיח את ד' בקרבו.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=הגותו+של+רבי+נחמן&koteret=שיעורים+בהגותו+של+רבי+נחמן+מברסלב

ב"ה

רבי נחמן - הווידוי

  בשבת תשובה אנו מפטירין בנביא הושע ונזכרים בדבריו המעוררים:

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ד' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"  (הושע יד,ב-ג)

ההוראה המיוחדת: 'קחו עמכם דברים', נדרשה על ידי חז"ל בכמה אופנים:

"בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו ואם תאמר מתפייס הימנו ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים אבל הקדוש ברוך הוא אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים שנאמר ונשלמה פרים שפתינו" (יומא פו ע"ב)

כוחה של המילה לפייס את ד' ית', ממש כמו קרבן, הוא הסוד הגנוז, על פי חז"ל, בהוראה 'קחו עמכם דברים'.

רוב רובם של פרשני המקרא הבינו שהושע מדריך אותנו בדברים אלו למצוות הווידוי (לדוג': 'קחו עמכם דברים - איני שואל מכם זבחים ועולות אלא קחו עמכם דברים שתתוודו לפניו ובזה תשובו אל ה' (מצודות דוד), וכן ראב"ע, רד"ק ואחרים).

הרמב"ם מנה את פעולת הווידוי כפעולה הכרחית כחלק מתהליך התשובה וכך הוא כותב:

"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו' וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב)

גם אדמור"י החסידות ראו בוידוי מרכיב משמעותי בדרכי התשובה ויש מהם אף שראו בו כשלב המרכזי.

ר' נחמן מברסלב, ראה בפעולת הווידוי ערך עליון ואף הרחיב תנועה נפשית זו ושכללה בקובעו כי ישנו ערך גדול גם לווידוי בפני הצדיק. ר' נחמן עוסק בתורות רבות במעלתו של הווידוי ואף הוא משתית את רעיונותיו על תפיסת הדיבור:

"וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ (שְׁמוּאֵל - א ב). הִנֵּה יֵשׁ בָּזֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, וְרוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, וְיִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, וּתְחִיָּה. כִּי תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִדַּת מַלְכוּתוֹ, וּמֵחֲמַת גֹּדֶל הֶאָרָתוֹ לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרִי לְקַבֵּל, וְהֻכְרַח לְהִתְצַמְצֵם בְּתוֹךְ עוֹלָמוֹת. וְזֶה (תְּהִלִּים קמ"ה): "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים", הַיְנוּ שֶׁמִּדַּת מַלְכוּת הִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עוֹלָמוֹת, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל וְאֵין מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֹל מַלְכוּתוֹ, לָכֵן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתוֹ, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם: וּמֵאַיִן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר. וְזֶהוּ (שִׁיר הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", הַיְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר. וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: 'מַלְכוּת פֶּה'. וּבְחִינוֹת שְׁכִינָה גַּם כֵּן, כִּי שׁוֹכֶנֶת אִתָּם תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא ט"ז): "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאוֹתָם" (א). וְהוּא בְּחִינַת (ב): "אֵם הַבָּנִים". הַיְנוּ, כְּמוֹ שֶׁהָאֵם הוֹלֶכֶת תָּמִיד עִם בָּנֶיהָ, וְאֵינָהּ שׁוֹכַחַת אוֹתָם. כֵּן הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁכִינָה, הוֹלֶכֶת עִם הָאָדָם תָּמִיד. וְזֶהוּ (יִרְמְיָה ל"א): "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ", הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהַדִּבּוּר זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ תָּמִיד, וְהוֹלֶכֶת עִמּוֹ אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת: וְזֶהוּ בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְּׁכִינָה, בַּגָּלוּת. וְנִתְאַלֵּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ט): "נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה". וְזֶהוּ (תְּהִלִּים נ"ח): "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן", הַיְנוּ כִּי צֶדֶק זֶה מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא כַּנּוֹדַע (ג). וּמַלְכוּת, הוּא הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, כְּשֶׁהוּא בַּגָּלוּת הוּא אִלֵּם:  וְלָכֵן בַּמֶּה שֶּׁפָּגַם יְתַקֵּן, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י"ד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים", שֶׁיִּתְוַדֶּה תָּמִיד בְּכָל לִבּוֹ, "נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי". אֲזַי, "וְשׁוּבוּ אֶל ה'", שֶׁיָּשׁוּבוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁפָּגַם אֶל שָׁרְשׁוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינַת יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, כִּי מְיַחֵד הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְּׁכִינָה כַּנַּ"ל, אֶל ה'. וְזֶהוּ גַּם כֵּן שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ): "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר". הַיְנוּ, כְּשֶׁמְּיַחֵד הַדִּבּוּר עִם ה', שֶׁהוּא יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ כַּנַּ"ל, אֲזַי "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה'". 'כָּבוֹד', זוֹ שְׁכִינָה כַּנּוֹדַע. הַיְנוּ, שֶׁנִּתְגַּלֶּה וְנִתְגַּדֵּל הֶאָרַת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת" (ליקוטי מוהר"ן קמא עח')

ר' נחמן, בתורה זו, עומד על כך שהגילוי האלקי בעולם מחייב צמצום, ונפשות ישראל הן הן המצע, הכלי שבקרבו שוכן הגילוי האלקי המצומצם. התנועה והפעולה היוצרת את האפשרות לגילוי, היא היא הדיבור, כך גם על פי ר' נחמן.

הדיבור אם כן, הוא הנוכחות האלקית בקרבו של האדם, כאן גם טמונה הסכנה העצומה, שהרי כשהאדם מדבר דיבורים שאינם מחוברים לתורה ולקדושה, הרי הוא מנתק בין הגילוי האלקי המופיע על ידי הדיבור לבין מקורו האינסופי, ובכך הוא מביא את השכינה, את הדיבור, את הגילוי לידי גלות.

וכאן מתקדם ר' נחמן צעד נוסף, העובדה כי הדיבור של האדם באשר הוא אדם, הוא הוא נוכחות השכינה האלקית בקרבו, כאמור, היא הסכנה הגדולה בהטמאת ובהחטאת השכינה והגלייתה, אולם היא גם הישועה וההצלה האינסופית המצויה בקרבו של האדם. האדם באשר הוא אדם, ובאשר ישאו אותו רגליו ואפילו ח"ו אל מקומות המטונפים, נותר לעולם עם דיבורו, רוצה לומר עם השכינה הנוכחת בקרבו.

הדימוי שר' נחמן נותן הוא אם הבנים הסוככת על בניה ונמצאת איתם אף בתוך טומאתם. גם בן שסרח לעולם יהיה נתון לרחמיו של אימו, שהרי כך הוא הטבע. כך גם השכינה, שהיא בחינת אם, נמצאת עם האדם בכל אשר יפנה. הדיבור הוא הכלי שבקרבו תשכון רוח אלקים על האדם, בכל מקום שאליו יפנה ולכל מציאות שאליה יתגלגל.

זוהי התקוה הגדולה לאדם החוטא והפושע שנפל למקום שנפל! כח הדיבור לא ניטל ממנו גם במקום שנפל, וממילא היכולת להנכיח מחדש את ד' בקרבו תמיד מצויה. ר' נחמן עומד על הסוד הנפלא של 'כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד', שהרי לכאורה היה צריך להיות כתוב הפוך: כאשר אזכור אותו אדבר בו, ולא כאשר אדבר בו אזכר. היפוך זה, מלמדנו ר' נחמן איננו במקרה. והוא מדייק בלשונו: הדיבור זוכר ומזכיר!

וידוי הדברים מאפשר לאדם לחדש את הנוכחות של השכינה בקרבו, לחדש את הקשר. זהו סודה הגדול של התשובה, המאפשרת לאדם בכל מקום שאליו נפל, לשוב על ידי כח הדיבור, על ידי וידוי דברים, להנכיח את ד' בקרבו - על ידי זה הוא מגלה את כבוד ד', קובע ר' נחמן, ועל ידי הופעת כבוד ד' הוא יכול לגאול את נפשו.

הוידוי הוא חבל ההצלה של האדם בהיותו מאפשר לאדם לפנות אל ד' בכל מקום שבו הוא נמצא. הוידוי איננו רק חובה כי אם זכות, הוא העירבון של האדם כי לעולם לא יטוש אותו ד', כאמא המבטיחה לבנה שלעולם לא תעזבהו.

אם בתפיסה הפשוטה, נתפס הוידוי כפעולה של ריצוי, כפעולה של תיקון החטא והפגם. הרי שר' נחמן מעבר לתיקון של הפגם האובייקטיבי, מלמדנו כי הוידוי הוא הכלי המאפשר לאדם לחדש את הקשר עם ד' יתברך בכל מקום שבו הוא נמצא.

וכך מלמד מבאר ר' נתן את דברי רבו בהמשך התורה:

"גַּם מְבֹאָר מִתּוֹרָה זֹאת, שֶׁהַדִּבּוּר הוֹלֵךְ עִם הָאָדָם אֲפִלּוּ לַמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, כְּמוֹ הָאֵם הַהוֹלֶכֶת עִם הַוָּלָד לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וְעַל כֵּן נִקְרָא הַדִּבּוּר "אֵם הַבָּנִים". וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאֹד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף - עַל - פִּי - כֵן עַל - יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל - כָּל - פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכֹּחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. בִּבְחִינוֹת: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַדִּבּוּר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה, זֶה הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִהְיוֹת נִשְׁכָּח מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַדִּבּוּר זוֹכֵר וּמַזְכִּיר אוֹתוֹ לְהִתְחַזֵּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא. וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב, מִגֹּדֶל כֹּחַ הַדִּבּוּר. וְהוּא עֵצָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה לְמִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת, לְבַל יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם".

'עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת לבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו' - כך מסיים ר' נתן את דבריו, ואכן נראה כי לא מדובר במליצה בלבד.

וידוי הדברים הוא חבל ההצלה, מפני שהוא משקף את העובדה כי השכינה לא נטשה את האדם גם בהיותו נפול במקומות המטונפים, ואם לפני רגע חשנו בדיניות של הווידוי המביא את האדם להתעסק באופן כואב ודואב בחטאיו, מרוממו ר' נחמן למקום של גאולה - בהפחת תקוה חדשה לאדם השרוי במקום האפל, בחידוש הקשר בינו לבין ד' יתברך.

חסד גדול עשה ד' יתברך עמנו בנותנו לנו את סגולת הווידוי, והוסיפו חסד על חסד, אדמור"י החסידות ובראשם ר' נחמן מברסלב שלימדונו את המתקת הווידוי, והפיכתו לגולת הכותרת של תהליך התשובה.

"אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים. ותלמדנו ד' אלהינו להתודות לפניך על כל עונותינו למען נחדל מעשק ידינו ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך" (חזרת הש"ץ, תפילת נעילה)

בשורות טובות, לנו ולכל בית ישראל.

 מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il