"עִקַּר תַּאֲווֹת הֵם בַּסֵּתֶר, בִּבְחִינַת: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (מִשְׁלֵי ט, יז), וְאֵין בְּנֵי אָדָם רְגִילִים שָׁם אֲבָל הַתּוֹרָה הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם, וְקוֹרֵאת אוֹתוֹ "מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה" (מִשְׁלֵי ט, ד), וּמֵחֲמַת תְּשׁוּקַת תַּאֲוָתוֹ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קְרִיאָתָהּ, וְאַחַר גְּמַר תַּאֲוָתוֹ הוּא מַרְגִּישׁ תֵּכֶף קְרִיאָתָהּ, וּמִתְחָרֵט תֵּכֶף עַל הָעֲבֵרָה וְזאת הַחֲרָטָה, זֶה בְּחִינַת "מַחְכִּימַת פֶּתִי", כִּי בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה הָיָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְאַחַר גְּמַר הָעֲבֵרָה הִטָּה אָזְנוֹ לַאֲמָרֶיהָ שֶׁל הַתּוֹרָה, וְהֶחְכִּים וּמִתְחָרֵט"  (ליקוטי מוהר"ן, תורה קמו)

בעולם התאוות אין איש, אין אדם. לכן כשאדם אחוז בתאווה הוא לא שומע, אין איש שישמע. אומר ר' נחמן: מי שירד עד למקום בו כבר אין איש, במקום המופקר של היצר - שם הוא מרגיש היטב את אזלת ידו, את ריקנותו שלו. במקומות אלה אין אנשים, כי באמת כל מי שנמצא שם הוא לא איש, גם אתה לא נמצא שם כי בעצם זה לא אתה, זו לא הישות שלך שנוכחת שם, זאת רוח השטות.

האדם עמד מול הריקנות של עצמו והתעורר, כמו שרבי נחמן מתאר: "וְאַחַר גְּמַר תַּאֲוָתוֹ הוּא מַרְגִּישׁ תֵּכֶף קְרִיאָתָהּ, וּמִתְחָרֵט תֵּכֶף עַל הָעֲבֵרָה" - אדם מיד לאחר תום אשליית התאווה מרגיש בחריפות את הריקנות שלה. מה שלא היה מסוגל האדם לשמוע תוך כדי חטאו, שומע הוא היטב לאחריו, כאשר הוא חוזר בעל כורחו אל אותו "אני" גולמי תשתיתי שביסוד הווייתו. ר' נחמן טוען שכל עניינה של התורה לענות על אותה שאלה קיומית הנמצאת בתשתית ההוויה - היכן אוכל להיות באשר אני? ותשובת ר' נחמן, רק בחיקו של הקב"ה! היכן מתחברים המציאות והמשמעות שלה כאחד, תשובת ר' נחמן שוב - 'רק בחיקה של התורה'.

כל עניינה של התורה הוא לומר שיש משמעות, השגחה, ערך ותכלית בעולמך. כול עוד האדם עטוף בתחליפים לא יכול הוא לשמוע בשורה זו מבלי לפקפק בה ולהתמסר אליה לחלוטין. לעיתים לאחר נפילותיו של אדם פתוח הוא לשמוע בשורה זו. ולפי זה יתכן שצריכים אנו יותר לרדת אל תהומות הנפש ולנבור במחדלינו על מנת לתקן את נפשנו.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=ליקוטי+מוהר''ן&koteret=ליקוטי+מוהר''ן

ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – מחכימת פתי

"עִקַּר תַּאֲווֹת הֵם בַּסֵּתֶר, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ט): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" וְכוּ', וְאֵין בְּנֵי אָדָם רְגִילִים שָׁם אֲבָל הַתּוֹרָה הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם, וְקוֹרֵאת אוֹתוֹ מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה וְכוּ' (שָׁם) (זהַר אַחֲרֵי דַּף נ"ח), וּמֵחֲמַת תְּשׁוּקַת תַּאֲוָתוֹ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קְרִיאָתָהּ, וְאַחַר גְּמַר תַּאֲוָתוֹ הוּא מַרְגִּישׁ תֵּכֶף קְרִיאָתָהּ, וּמִתְחָרֵט תֵּכֶף עַל הָעֲבֵרָה וְזאת הַחֲרָטָה, זֶה בְּחִינַת "מַחְכִּימַת פֶּתִי", כִּי בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה הָיָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְאַחַר גְּמַר הָעֲבֵרָה הִטָּה אָזְנוֹ לַאֲמָרֶיהָ שֶׁל הַתּוֹרָה, וְהֶחְכִּים וּמִתְחָרֵט"  (ליקוטי מוהר"ן, תורה קמו)

במקום שיש אנשים יש חשש להטיה, לדעה קדומה, או לטעות, אבל במקום שהתורה מגיעה אלי ואין אדם, אין איש, אין שם אלא רק האדם ויצרו. אם נתבונן בג' ראשי התאוות כמייצגים את כול היצרים נוכל לבחון ולראות את דברינו.

כתוב במסכת אבות "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם":

הקנאה - מייצגת את כול היצרים מן השמאל והם מקליפת הדין (נלווים לה גם הכעס, העצבות, השתלטנות ועוד).

התאווה - מייצגת את חטאי הימין והיא מקליפת החסד (נלוות לה כול סוגי התאוות).

הכבוד - מייצג את היצר שמקורו מן האמצע והוא מקליפת התפארת והרחמים (נלווים אליו כל חטאי הדמיון).

אם נעמיק בשלושתם נראה שבכולם האדם החוטא זונח את הווייתו שלו בעבור התמורה המדומה המוצעת לו באחד מן הצדדים, שמאל ימין ואמצע. דין מדומה, חסד מדומה ורחמים מדומים. כאשר זונח האדם את הווייתו שלו, החלופות שמוצעות לו יכולות להראות בעיניו כמכוננות את עצם הווייתו. נוהה הוא אחר יצריו כמחפש את קיומו האבוד, רודף הוא אחריהם כאוויר לנשימה. משעה שזנח את הווייתו, תחליפיה הם בקנאה: "למה אני לא...", בתאווה – "הלוואי שאני כן...", ובכבוד – "שיחשבו שאני...".

בכולם חסר ה"אני" הפשוט כפי שהוא ובאשר הוא. וכשאין אני, מתפנה מקום להפקר ולרוח שטות. אכן כפי שאמרנו זהו מקום שאין שם איש. בשלושתם אין "אני". במקום שבו אדם מאבד את ההוויה שלו, את עצמיותו, זאת אומרת זונח את האמונה בד' הוא נתפש ב"צדדים" שמחוצה לו - שמאל ימין ואמצע. התאוות מהוות תחליף לחלל שנפער באדם כשאין לו את עצמו. כשאדם מסתובב ללא "אני" אז הוא מחפש אחיזה במציאות, מתוך מחשבה שאם אדע לאחוז בדבר זה או אחר אזי אקבל הוויה וממשות. אם אטעם מהתאווה הזו, או אם יחשבו עלי שאני כך או אחרת אז אולי יהיה את שכמהה אליו נפשי. בעולם התאוות אין איש, אין אדם. לכן כשאדם אחוז בתאווה הוא לא שומע, אין איש שישמע, ומחמת תשוקת תאוותו הוא אינו שומע את התורה הקוראת לו ואומרת לו – היה!

כשאין "אני" ואין מוכנות לעמוד מול האַין של האני ("אני" אותיות "אין"), אין מוכנות לעמוד מול ד'. רק במקום שאדם עומד מול ד' אפשר לומר שהוא באמת נוכח, אפשר לומר שהוא באמת נמצא. רק העמידה מול ד' שהיא עמידה מול האין, היא זו שמכריחה את האדם וגם נותנת לו כוח לעמוד על עצם הווייתו, ולהיות, ללא משען חיצוני. זהו עצם הבריאה, יש מאין, המקום שבו הקב"ה אמר לעולם "היה". אלא שעמידה זו, שהיא נשמת אפה של החוויה הדתית, דורשת מהאדם אמונה כנה ואמיצה של הישענות על האינסוף ב"ה. משעה שלאדם יש פחד גבהים, שאינו מסוגל לעמוד בהוויה הזו, אז הוא נשען,  על ימין על שמאל או על אמצע.

אפשר לומר שהאמירה הכי בסיסית של התורה היא "היה!", תהיה ותעמוד שם במקום ההוא שאין בו משען, במקום בו אדם יכול להישען רק על עצם היותו ועל אלוקיו, במקום בו רוחות של הפקר נושבות, רוחות של שטות, במקום היצרים והתאוות. שם, שם התורה קוראת לו לאדם ואומרת: "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". רק ד' יכול להוציא את האדם ממצרים, רק ד' יכול להוציא את האדם מסבך המייצרים וממילא היצרים שהוא נתון בהם. למה? כי רק ד' הוא זה שאומר לאדם היה, היה באשר אתה. כל שאר התחליפים לנוכחות זו של האדם ואלוקים מהווים אלילות ועל תחליפים אלו המציאות גובה מחיר. אין זה מקרי שהפאגאניות מהולה בכוחנות אלימה ויצרית. האמונה בד' היא היא האמונה באדם, האמונה בד' היא הכוח שמאפשר לאדם להיות, במקום להיסחף ולהסתחרר במערבולות של קנאה, תאווה וכבוד שמוציאים אותו מן העולם. רק עם קשר אמיתי וכנה עם ד' אפשר לקבל ישות והוויה ובכך לייתר את הפיתוי שביצרים תחליפי הקיום האמיתי.

ר' נחמן אומר בשיחות הר"ן ק"ג: "פתי מאמין בכל דבר שעדיף אפילו להאמין בשטוטים ובהבלים ובלבד שתהיה לו אמונה".

מה זאת אומרת? נכונה הטענה שיש באמונה משהו פתי. נכון שהעמידה ללא משען חיצוני, בתמימות, יש בהשלכת היהב שבה סיכון. בכל זאת, טוען ר' נחמן, עדיף לו לאדם שיישאר עם האמונה, כי האמונה היא אינטליגנציה בפני עצמה. היא עצמה המשענת הכי בסיסית של האדם במציאות, ומוטב לו לאדם שישאיר את המשענת הזו בעולמו מאשר ידקדק בהשקפת עולמו וישמוט את המשען הזה.

אומר ר' נחמן: מי שירד עד למקום בו כבר אין איש, במקום המופקר של היצר הוא מרגיש שם היטב את אינותו, את אזלת ידו, את ריקנותו שלו. במקומות אלה אין אנשים, כי באמת כל מי שנמצא שם הוא לא איש, גם אתה לא נמצא שם כי בעצם זה לא אתה, זו לא הישות שלך שנוכחת שם, זאת רוח השטות. אפיסת הכוחות והריקנות של האדם החוטא אחר חטאו כל כך גדולים, עד שבשעה שהאדם בעצמו מתוודע אל ריקנותו, מתעורר הוא מן התחליפים המדומים שרדף אחריהם, כך שאין חשש שישוב לתחליפים אלה. הערנות הרוחנית גדולה דווקא אחרי החטא, בבחינת "ותפקחנה עיני שניהם", כיוון שאותו יסוד תמים וראשוני נחשף שוב לאחר שהתקלף מקליפותיו. מה שלא היה מסוגל האדם לשמוע תוך כדי חטאו, שומע הוא היטב לאחריו, כאשר הוא חוזר בעל כורחו אל אותו "אני" גולמי תשתיתי שביסוד הווייתו. שם מוכן לשמוע את קול ד' האומר לו 'היה'!

בנקודת הקצה של אישיותו התורה היא "מחכימת פתי", ומזמינה את הפתי שנגרר אחר רוח השטות להתעורר ולחזור לנוכחות שלו להוויה הפשוטה שלו. "מחכימת פתי" דהיינו במקום שאדם הוא הכי פתי שם גם הוא פתוח ומוכן להיות הכלי לקבל את החכמה האלקית. אפשר לומר אז בוודאות שאין לו הטיה, מכיוון שאם אדם ירד עד לשם ועמד מול הריקנות של עצמו, מול המקום שבו הוא איננו עצמו והתעורר, כמו שהוא מתאר: "מחמת תשוקת תאוותו אינו שומע קריאתה ואחר גמר תאוותו הוא מרגיש תיכף קריאתה והוא מתחרט תיכף על העבירה", אדם מיד לאחר תום אשליית התאווה מרגיש בחריפות את הריקנות שלה. מתוך הריקנות והערפל הקיומי הוא שומע את קולו של ד' ניגש אליו ומושיט לו יד. במציאות חשופה וכנה כל כך וכנה אין סיכוי שיש הטיה או טעות.

בנקודת ראשית ההוויה אין פספוסים, אין הטיות, אין ספק, יש רק מציאות פשוטה אחדותית ויחידה. שם אדם יכול להרגיש את הוודאות הפנימית שאנחנו מחפשים כל כך במפגש עם הקב"ה. ר' נחמן טוען שכל עניינה של התורה לענות על אותה שאלה קיומית הנמצאת בתשתית ההוויה. למי אוכל להאמין? היכן אוכל להיות באשר אני? ותשובת ר' נחמן, רק בחיקו של הקב"ה! היכן מתחברים המציאות והמשמעות שלה כאחד, תשובת ר' נחמן שוב, 'רק בחיקה של התורה'.

כל עניינה של התורה הוא לומר שיש משמעות, השגחה, ערך ותכלית בעולמך. כול עוד האדם עטוף בתחליפים לא יכול הוא לשמוע בשורה זו מבלי לפקפק בה ולהתמסר אליה לחלוטין. לעיתים לאחר נפילותיו של אדם פתוח הוא לשמוע בשורה זו. ולפי זה יתכן שצריכים אנו יותר לרדת אל תהומות הנפש ולנבור במחדלינו על מנת לתקן את נפשנו. כפי שיודעים אנו שגדולי היה כול נדנוד עבירה לשימת ליבם לתקן עוד ועוד את נפשם.

אך מצד שני ייתכן שמסקנת דברינו יכולה להיות שאם נחזור אל אותה תמימות ופשיטות, לא נצטרך לכול אלה. אם אותו יסוד תשתיתי של עצם ההוויה של ה"אני" התמים והפשוט שלנו לא יודחק, אלא יקבל את אשר הוא כל כך רוצה, את הקשר עם ד' ואת האמונה הנשענת רק עליו וממילא על עצם הווייתו כפי שהוא, או אז לא יזדקק האדם לתחליפים ולמשענות חוץ על מנת להיות, ודי יהיה לו באלוקיו ולא יחטא.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il