פרסום:
���� �����
יט אין לעשות קידוש בליל שבת, או הבדלה במוצאי שבת, על קפה או על תה, או על חלב ושאר משקאות קלים, שאינם נחשבים לחמר מדינה. והוא הדין למיץ הדרים, גזוז, או טמפו. ואף מי שאי אפשר לו לשתות יין, או שאין לו יין וגם לא שכר, אינו רשאי לקדש ולהבדיל על המשקאות הנזכרים. וכל המקדש והמבדיל על משקאות אלה, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה. ואסור לענות אחריו אמן. ואף בקידוש שחרית של שבת, אין לקדש על משקאות אלה. אולם אם היין מזיק לו, ולקדש על שכר [בכוס רביעית כדין] אין באפשרותו, מפני שאינו יכול לשתות ממנו מלא לוגמיו אליבא ריקנייא, וגם בירה [לבנה] אינה מצויה אצלו, ואין אחר שיקדש בשבילו, רק אז יוכל לברך ''שהכל נהיה בדברו'' על משקאות אלה קודם סעודת שחרית, ויועיל לו בשעת הדחק כזאת במקום קידוש היום דוקא. ובמוצאי שבת אם אין יין בעיר להבדיל עליו, או שהיין מזיקו, יכול להבדיל על חמר מדינה, כגון שכר או בירה. אבל קפה או תה או מיץ הדרים ושאר משקאות, אינם נחשבים לחמר מדינה להבדיל עליהם, והמבדיל עליהם הוא נכנס בחשש איסור ברכה לבטלה, ומוטב שיסמוך על ההבדלה שבתפלה, או שישמע הבדלה בבית הכנסת מפי השליח צבור. ולא יבדיל גם באופן שכזה, על המשקאות הנזכרים. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' שצ ס''י, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקצג. שארית יוסף ח''ג עמ' שצב].
המשך סימן רע"ב (הלכות שבת)כ מי שאין לו יין או פת בליל שבת, אין לו לקדש על פת הבאה בכיסנין. ואם קובע סעודה על פת הבאה בכיסנין ואוכל כשיעור קביעות סעודה [שהוא כ- 216 גרם], יש לו על מה לסמוך בדיעבד לקדש על העוגה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצא]
כא אין לקדש על כל שאר מיני מאכלים, ודלא כמו שכתב היעב''ץ. ומיהו אם אין בעיר אלא פת של קטניות או של אורז בלבד, אפשר לקדש עליו בלי שם ומלכות, כדי שלא תשתכח תורת קידוש. וברכת הנהנין יברך לבסוף, כדי שלא יהיה הפסק. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצא]
כב ברכת הגפן שמברכים על היין של הקידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה וכל זה כשהוא רגיל לשתות יין בסעודה, אבל אם לא רגיל לשתות יין בסעודה, אף אם טעם מהיין של הקידוש, כשהוא שותה יין בסעודה מברך ברכה ראשונה הגפן. ולענין ברכה אחרונה, אין מברכים ברכה אחרונה על היין ששתה בקידוש, או ששתה בסעודה, שברכת המזון פוטרת, בין שמברך ברכת המזון על כוס, בין כשמברך ברכת המזון שלא על הכוס. [ילקו''י שבת א' עמוד רצב. ועין ש''ע סי' רעב ס''י. ובש''ע סי' קעד ס''ד, ובמשנ''ב סק''ח. וביחוה דעת ח''ה עמו' פט].
כג השומעים קידוש הנעשה בבית הכנסת אחר תפלת מוסף, ומכוונים לברכת בורא פרי הגפן כדי לצאת ידי חובת קידוש, אם טעמו מעט מן היין, אפילו טעימה בעלמא, כשבאים לשתות שכר או שאר משקאות קלים, אינם צריכים לברך עליהם שהכל. שהיין פוטר כל המשקים. ודין השומע כדין המקדש בעצמו. אבל אם לא טעמו מן היין, צריכים לברך על המשקים ששותים אחר הקידוש, שאף על פי שידי חובת קידוש יצאו [ודלא כמ''ש הגרי''ז סלובייצ'יק], מכל מקום ידי חובת ברכת הנהנין לא יצאו אלא אם כן טעמו מהיין. והדין כן אף לאשכנזים. [ילקו''י שם עמו' רצב].
יא אם אין לו אלא צימוקים בלי גרעינים, אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים ולעשות מהם יין לקידוש והבדלה, ולברך על זה בורא פרי הגפן, שבמקום מנהג לא חיישינן לספק ברכות. וכן הדין לענין מיץ ענבים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפג].
יב מותר לקדש על מיץ ענבים, ומברכים עליו בורא פרי הגפן, וכן יינות שעוברים תהליך של פיסטור ובישול, מברכים עליהם בתחלה בורא פרי הגפן, ומקדשים עליהם. וכששותים מהם שלא בשעת הקידוש או בסעודה, מברכים לבסוף ברכת על הגפן ועל פרי הגפן. וכן המנהג, ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכה לבטלה. [ילקו''י שבת א' עמ' רפד, ותקפ, יחוה דעת ח''ב סי' לה].
יג המארח בביתו בליל שבת יהודי חילוני המחלל שבת בפרהסיא, אם יש חשש שימזוג מהיין, נכון יותר שמערב שבת ירתיח את היין, וישאיר את היין ברתיחתו על האש איזה רגעים, ובאופן כזה רשאי ליתן לאורח לטעום מן היין, וגם שהאורח ימזוג היין. ואם לא עשה כן, ישתדל למזוג לעצמו את היין, ויתן לאורח מעט מהיין בכוס נפרד, ומה שנותר מהכוס של האורח, ישפוך. ואם האורח עבר ומזג את היין לבעל הבית, אם האורח מתפלל בשבת, יש לסמוך על האחרונים שמקילים בזה, ובפרט במקום שיש לחוש למחלוקת ואיבה. וביינות שלנו [בארץ ישראל] שבלאו הכי רובם מפוסטרים אין לחוש בהם ליין נסך כלל, ודינם כדין יין מבושל. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפו, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקפג. שארית יוסף ח''ג עמו' שפט]. ושומע קידוש ממחלל שבת בפרהסיא, ואי אפשר לו לקדש בעצמו, ונאלץ לצאת ידי חובתו על ידי אחד כזה, יש לו על מה לסמוך, ויוצא ידי חובת קידוש. אך טוב שיאמר בלחש קידוש היום, עם המקדש, ויתן בכוס עינו בשעה שמקדש. [ילקו''י שבת א' מהדורת תשס''ד עמוד תקעט].
יד אסור לקדש על סתם יינם, או על יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא [באופן שלא הרתיחו את היין]. ולכן אף אם לא מצא יין אחר, לא יקדש על סתם יינם, או על יין של מחלל שבת בפרהסיא, שהרי אפשר לקדש על הפת. ובזמן הזה בארץ ישראל, רוב היינות מפוסטרים.
טו אם עבר וקידש על סתם יינם, בדיעבד יצא ידי חובת קידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפז].
טז אפילו במקום שאין יין מצוי, אין לקדש בליל שבת על חמר מדינה כגון שכר או בירה, אלא יש לקדש על הפת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' ערב סעיף ט), כדעת הפוסקים שאין לקדש בליל שבת על חמר מדינה, אלא יקדש על הפת. אבל בשחרית של יום שבת, אם אין לו יין, מקדש על חמר מדינה, דהיינו שכר או בירה, שאם יקדש על הפת אין שום היכר לקידוש, שהרי אף בחול צריך לברך המוציא לחם מן הארץ. ובמה יוודע שכוונתו לקידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפח, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצב].
יז העיקר להלכה כדעת מרן שאין לקדש קידושא רבה על בירה או שכר וחמר מדינה כשיש יין בעיר. ואף אם נתייקר היין, אינו נפטר מקידוש על היין בשביל כך. ולכן לא יפה עושים אותם הנוהגים לקדש קידושא רבה על הבירה או השכר אף על פי שיש יין בעיר, מחמת שהיין ביוקר, או משום דחביבא להו שיכרא, שאין לקדש על בירה או שכר אלא אם כן אין בעיר יין, או כשהיין מזיק לו, שאז יקדש על חמר מדינה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רפט].
יח גם כשמקדשים על יין שרף (עראק וכדומה), צריך לשתות מלא לוגמיו, וצריך שהכוס יחזיק רביעית. והשותה עראק או קונייאק רביעית בבת אחת, שלא בשעת הקידוש או סעודה, אינו מברך ברכה אחרונה, דשמא בטלה דעתו אצל כל בני אדם, שאין שותים יי''ש רביעית בבת אחת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רפט, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקפד. שארית יוסף חלק ג' עמוד שפט].
יט אין לעשות קידוש בליל שבת, או הבדלה במוצאי שבת, על קפה או על תה, או על חלב ושאר משקאות קלים, שאינם נחשבים לחמר מדינה. והוא הדין למיץ הדרים, גזוז, או טמפו. ואף מי שאי אפשר לו לשתות יין, או שאין לו יין וגם לא שכר, אינו רשאי לקדש ולהבדיל על המשקאות הנזכרים. וכל המקדש והמבדיל על משקאות אלה, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה. ואסור לענות אחריו אמן. ואף בקידוש שחרית של שבת, אין לקדש על משקאות אלה. אולם אם היין מזיק לו, ולקדש על שכר [בכוס רביעית כדין] אין באפשרותו, מפני שאינו יכול לשתות ממנו מלא לוגמיו אליבא ריקנייא, וגם בירה [לבנה] אינה מצויה אצלו, ואין אחר שיקדש בשבילו, רק אז יוכל לברך ''שהכל נהיה בדברו'' על משקאות אלה קודם סעודת שחרית, ויועיל לו בשעת הדחק כזאת במקום קידוש היום דוקא. ובמוצאי שבת אם אין יין בעיר להבדיל עליו, או שהיין מזיקו, יכול להבדיל על חמר מדינה, כגון שכר או בירה. אבל קפה או תה או מיץ הדרים ושאר משקאות, אינם נחשבים לחמר מדינה להבדיל עליהם, והמבדיל עליהם הוא נכנס בחשש איסור ברכה לבטלה, ומוטב שיסמוך על ההבדלה שבתפלה, או שישמע הבדלה בבית הכנסת מפי השליח צבור. ולא יבדיל גם באופן שכזה, על המשקאות הנזכרים. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' שצ ס''י, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקצג. שארית יוסף ח''ג עמ' שצב].
כ מי שאין לו יין או פת בליל שבת, אין לו לקדש על פת הבאה בכיסנין. ואם קובע סעודה על פת הבאה בכיסנין ואוכל כשיעור קביעות סעודה [שהוא כ- 216 גרם], יש לו על מה לסמוך בדיעבד לקדש על העוגה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצא]
כא אין לקדש על כל שאר מיני מאכלים, ודלא כמו שכתב היעב''ץ. ומיהו אם אין בעיר אלא פת של קטניות או של אורז בלבד, אפשר לקדש עליו בלי שם ומלכות, כדי שלא תשתכח תורת קידוש. וברכת הנהנין יברך לבסוף, כדי שלא יהיה הפסק. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצא]
כב ברכת הגפן שמברכים על היין של הקידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה וכל זה כשהוא רגיל לשתות יין בסעודה, אבל אם לא רגיל לשתות יין בסעודה, אף אם טעם מהיין של הקידוש, כשהוא שותה יין בסעודה מברך ברכה ראשונה הגפן. ולענין ברכה אחרונה, אין מברכים ברכה אחרונה על היין ששתה בקידוש, או ששתה בסעודה, שברכת המזון פוטרת, בין שמברך ברכת המזון על כוס, בין כשמברך ברכת המזון שלא על הכוס. [ילקו''י שבת א' עמוד רצב. ועין ש''ע סי' רעב ס''י. ובש''ע סי' קעד ס''ד, ובמשנ''ב סק''ח. וביחוה דעת ח''ה עמו' פט].
כג השומעים קידוש הנעשה בבית הכנסת אחר תפלת מוסף, ומכוונים לברכת בורא פרי הגפן כדי לצאת ידי חובת קידוש, אם טעמו מעט מן היין, אפילו טעימה בעלמא, כשבאים לשתות שכר או שאר משקאות קלים, אינם צריכים לברך עליהם שהכל. שהיין פוטר כל המשקים. ודין השומע כדין המקדש בעצמו. אבל אם לא טעמו מן היין, צריכים לברך על המשקים ששותים אחר הקידוש, שאף על פי שידי חובת קידוש יצאו [ודלא כמ''ש הגרי''ז סלובייצ'יק], מכל מקום ידי חובת ברכת הנהנין לא יצאו אלא אם כן טעמו מהיין. והדין כן אף לאשכנזים. [ילקו''י שם עמו' רצב].
א יום י''ד וט''ו שבאדר א' אין נופלין על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ובתענית. אבל שאר דברים אין נוהגים בהם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיז. חזון עובדיה פורים, תשס''ג, עמ' רח]
ב בשנה מעוברת, יום י''ד וט''ו שבאדר ראשון, אף על פי שאין קוראים בהם המגילה, מכל מקום אסורים בהספד ותענית, ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים בהם בתפלה מזמור יענך ה' ביום צרה, ומזמור תפלה לדוד. ונכון לנהוג בהם מקצת משתה ושמחה, י''ד לבני פרזים, וט''ו לבני ירושלים. ומה שאין קוראים המגילה באדר ראשון, לפי שנאמר (מגילת אסתר ט כא), לקיים עליהם להיות עושים את יום י''ד וט''ו''בכל שנה ושנה'', מה בכל שנה אדר הסמוך לניסן, אף בשנה מעוברת אין הפורים נוהג אלא באדר הסמוך לניסן, ולסמוך גאולה לגאולה, דהיינו לסמוך פורים לפסח, עדיף. [מגילה ו:. ומ''ש לגבי הספד ותענית, כ''פ הרמב''ם (פ''ב מהל' מגילה הי''ג), שאסורים בהספד ותענית. וכתב ה''ה שמקורו ממה שאמרו במגילה (ו:), הא לענין הספד ותענית זה וזה שוים. וכ''כ הסמ''ג. והסמ''ק. והמאירי והר''ן. ובשו''ת הגאונים. ורבינו ירוחם שכן דעת הרי''ף. והרשב''ש. אבל מהר''ם מרוטנבורג כתב, דהני מילי קודם שבטלה מגילת תענית, אבל לאחר שבטלה, בי''ד וט''ו שבאדר ראשון מותרים בהספד ותענית. וכ''ד הרא''ש והטור. ומרן בש''ע (סי' תרצז) פסק כדעת הרמב''ם. ולפ''ז הנוהגים שהחתן מתענה ביום חופתו, לא יתענה ביום י''ד שבאדר ראשון. ואם חל י''ד ביום ראשון, אין לומר ''צדקתך'' בשבת במנחה. [ע''פ הכלל שכתב מרן בש''ע (סי' רצב ס''א): אם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו נפילת אפים, אין אומרים צדקתך. וגם כאן שאין אומרים נפילת אפים ביום א' י''ד באדר, אין לומר צדקתך במנחה].
ג הדבר פשוט שאין צריך לשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים באדר ראשון. [אחרונים]. וכן מותר לעשות מלאכה בי''ד בט''ו באדר ראשון. [ואף שהרב רבי דוד אבודרהם בהל' פורים כתב להחמיר, מ''מ לדינא יש להקל, וכמ''ש רבינו פרץ בהגהות סמ''ק (סי' קמח אות ב), שהואיל ובפורים עצמו אין איסור עשיית מלאכה אלא משום מנהג במקום שנהגו. באדר א' יש להקל]. ולכולי עלמא אבלות נוהגת בי''ד וט''ו של אדר ראשון. [כ''כ האליה רבה]. ויש נוהגים לעשות משתה ושמחה בי''ד ובט''ו שבאדר ראשון, אולם אין המנהג כן. [ע' תוס' מגילה (ו:), יש נוהגים לעשות משתה ושמחה בי''ד ובט''ו שבאדר א', דהכי משמע מדיוק המשנה, אין בין אדר א' לב' אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. הא לענין משתה ושמחה זה וזה שוים.
לא הבנים הסמוכים על שלחן אביהם, מבן י''ג שנים ומעלה, והבנות מגיל י''ב שנה ומעלה, חייבים במשלוח מנות לחבריהם. [בספר לקט יושר (עמוד קנח) כתב, שמהרא''י היה מחנך בניו למשלוח מנות, וכמדומה שהיו לכל היותר בני ט''ו שנה. והנשים שלחו מנות לרבנית, והרבנית ג''כ שלחה להן. ע''כ. ובמאורי אור (דקכ''ט.) כתב, שמחסרון ידיעה אין מקיימים משלוח מנות אלא הנשואים, אך באמת שכל אדם מבן י''ג ומעלה חייב, ודברי קבלה כד''ת, ודי להם עכ''פ ב' מנות לאיש אחד. ומצו להחליף במנות שונות כסנין ולחמניות וכיו''ב, והו''ל מצוה שאין בה חסרון כיס, ובשמים מדקדקים ע''ז יותר. ע''כ. והגאון מבוטשאטש (סי' תרצה) כתב שאף שנוהגים להקל (אפילו בני י''ג) כשסמוכים על שלחן אביהם, מ''מ יש להחמיר. והמג''א (ס''ק יב) כתב, ונ''ל דמי שאוכל על שלחן חבירו, ולא הכין לעצמו כלום פטור מלשלוח מנות, וכן משמע קצת מרש''י (מגילה ז:). אולם נראה שמרן הב''י אינו מסכים לזה. אלא בכל אופן הוא חייב. ונקטינן כד' מרן. ובפרט שגם המג''א סיים ''וטוב להחמיר''. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סי' עד). ובילקו''י מועדים עמ' שלד. ובחזו''ע פורים עמ' קמא]. ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך טוב לחנכם למצוה זו. [פמ''ג (א''א ס''ק יד). וא''א מבוטשאטש. חזון עובדיה פורים, ילקו''י מועדים].
לב השולח מנות לגוי לא יצא, שאינו בכלל רעהו, [ע' ב''ק לז: ולח. ומה שכתוב בתורה וישאלו איש מאת רעהו וכו', זהו לפני מתן תורה. וכ''פ במקור חיים (סי' תרצה ס''ג) ד''ה ידי].
לג השולח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות ומחלל שבת בפרהסיא, אם הוא בגדר יודע את רבונו ומורד בו, לא יצא, מאחר שדינו כגוי. אך אם אינו אלא כתינוק שנשבה בדיעבד יצא. ועל כל פנים לכתחלה יש לשלוח לעמיתו ירא שמים השומר תורה ומצות. [שו''ת שבט הקהתי ח''ב סי' רמג. חזון עובדיה פורים שם].
לד עני המתפרנס מן הצדקה גם כן חייב במשלוח מנות. [ב''ח (סי' תרצד). פר''ח (סי' תרצה). מעשה רוקח ח''ב]. ואם הוא עני ואין לו לסעודת פורים אלא מנות אלו, יחליפם עם חבירו העני, שהוא ישלח אליו סעודתו וחבירו ישלח אליו הסעודה שלו. ובזה יקיימו ומשלוח מנות איש לרעהו. [ע' במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו להדדי. וכ''פ מרן בש''ע שיחליפו סעודותיהם]. ובלאו הכי עכשיו נוהגים העולם להחליף זה עם זה כדי שלא לבייש מי שאין לו. [כעין מ''ש בסוף תענית. וע' יפה ללב ח''ה (סי' תרצה סק''ה). ובספר החיים להגרש''ק כתב שכופין להחזיר דהו''ל כסבלונות]. אבל השולח לחבירו מנות, ומתנה עמו שהם מתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [כ''כ הפמ''ג (מש''ז סי' תרצד). והובא להלכה בביאה''ל. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלד].
לה הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחבירו, יוצא ידי חובת משלוח מנות, ואין צריך לשולחם על ידי שליח דוקא. [וכך נהג הגאון החזון איש לשלוח מנות בעצמו ולא על ידי שליח]. וכן השולח מנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, או אפילו על ידי גוי, שאין מועיל בהם דין שליחות, אף על פי כן יצא ידי חובת משלוח מנות. [בשו''ת יהודה יעלה אסאד (חאו''ח סי' רז) כתב, שמעשים בכל יום ששולחים מנות ע''י קטנים, וע''י עכו''ם, דלא בעינן שליחות בדוקא. ושכ''כ הגרש''ק בספר החיים. וכ''כ בשו''ת חלקת יעקב ח''א (סי' קג). ובמקנה ח''ב (ד''ו ע''א) הביא בשם ליקוטי חבר (דף לו.) שרעק''א נסתפק אם יוצאים י''ח משלוח מנות ע''י קטן ועכו''ם. ומרן החת''ס השיב לו, שאילו היתה המצוה להוביל המנות בעצמו, אלא שגם ע''י שליח יוצא, מפני ששלוחו של אדם כמותו, הוה שייך דין שליחות. אבל מאחר שהמצוה ע''י''משלוח'' דוקא, מצי לשלוח אפי' ע''י גוי או קטן. וכ''ה להדיא בחי' החתם סופר לגיטין (כב:), שכבר טעו רבים וגדולים בזה. וכן העלה בשו''ת דבר אברהם להגאון מקאוונא בח''א (סי' יג אות ד) וכ''פ בעל חות יאיר במקור חיים (ס''ס תרצד). ובחזון עובדיה פורים עמוד קמה. ובילקוט יוסף מועדים, עמוד שלה].
לו מי שניגש לחנות ומזמין מנות לשולחם לחבירו, יוצא ידי חובתו, לא מבעיא אם שילם תמורתם לבעל החנות, אלא אפילו בהקפה יוצא ידי חובה. ודלא כמי שרצה להחמיר בזה. [ע' בתשובות והנהגות ח''א סי' תו].
לז השולח מנות לקטן לא יצא וצריך לחזור ולשלוח מנות לגדול. [מאורי אור (דק''ל סע''א). בית עובד (דף ע''ז.). ומהר''י נג'אר בשמחת יהודה, (מסכת סופרים, די''א רע''ד), הביא ראיה מהירושלמי (פ''ד דמעשר שני) דקטן לא חשיב רעהו, ולא יצא. ויש שכתבו דאיש דכתיב רחמנא לאפוקי קטן. וכן מבואר בשו''ת שאלת יעב''ץ ח''א (סי' קכ) ובשו''ת אגורה באהלך. ובמועד לכל חי, ובבן איש חי, ובאשל אברהם מבוטאטש. ובשו''ת יד סופר (סי' כג עמוד עה) תלה הדבר בשני הטעמים של משלוח מנות, שלטעמו של התה''ד שתהיה הרווחה לסעודת פורים, גם בקטן הרי יש לו הרווחה ויצא י''ח, אבל לטעם מנות הלוי שזה כדי להרבות השלום והריעות, השולח לקטן לא יצא, שאין דרך האיש לעשות ריעות עם קטן. ובערוה''ש (ס''ס תרצה) כתב שהשולח לקטן יצא, שהרי שור שנגח שור של קטן חייב דרעהו קרינן ביה. [ורמז לדבר, איש ''לרעהו'' גימט'''איש'' שיהיה איש כמוהו, ולא קטן]. וראה בילקו''י מועדים עמוד שלה, ובחזו''ע פורים עמוד קמו].
לח השולח מנות בפורים על ידי שליח, אינו צריך לברר אם הגיעו המנות למי שנשלחו אליו, שחזקה שהשליח עושה שליחותו. אבל אם שלח המנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, צריך לברר אם הגיעו המנות לתעודתן. (שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סי' עא).
לט השולח מנות לאדם ''חשוב'', אין אותו המקבל יוצא ידי חובת משלוח מנות בקבלתו, מפני הנאתו של השולח מנות אליו, שעל כל פנים אין כאן אלא הנאה בלי אכילה. [כ''כ בשו''ת זקן אהרן (סי' ריד). ובספר מועדי ה' (דק''ט ע''ב). ובערך השלחן חו''מ בספר הזכרון (מע' מ אות יב). ובשו''ת שאילת יעקב (סי' סא אות ב). ואע''פ שלפי טעמו של הרב מנות הלוי להרבות אהבה ושלום וריעות, י''ל דשפיר מהני, מ''מ לטעמו של התרומת הדשן, שהוא לצורך הרווחת סעודת הפורים, בודאי דלא מהני. ויש לחוש גם לטעם זה. הילכך נראה שלא יצא. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שלו. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קמז]
מ השולח מנות לרעהו וסירב הלה לקבלם כגון שמחל לו עליהם, או שהחזירם לו מחמת שנאה, שאינו אוהבו, או מחמת שבור שהמנות אין לפי כבודו, בכל אלה דעת הרמ''א שיצא ידי חובה. יש חלקים בדבר, לכן יחזור השולח ויקיים מצות משלוח מנות לאדם אחר. [הרמ''א בהגה (ס''ס תרצה) כתב, השולח מנות לחבירו, ולא רצה לקבלם או מחל לו, יצא. (מהר''י ברין). והפר''ח תמה עליו זו מנ''ל. והסביר החת''ס (חאו''ח סי' קצו), שהרי לדעת תרומת הדשן טעם המשלוח מנות הוא כדי שתהיה אפשרות לקיים שמחת הפורים, ולדבריו אפי' יש לו הרבה לסעודת פורים, לא יוכל למחול, שלא לבייש למי שאין לו. אבל לטעמו של הרב מנות הלוי כדי להרבות השלום והריעות, ולפ''ז כיון ששלח לו מנות והראה לו חיבתו די בכך, ואם מוחל לו יצא. ויפה כתב הפר''ח דמנין לו למהר''י ברין להכריע בזה כטעם המנות הלוי, שמא הטעם הנכון כדברי התה''ד, שאז לא יצא. ובספר אגורה באהלך (דף כא.) העלה (דף כג.), שבמשלוח מנות דכתיב ''ומשלוח'' מנות איש לרעהו, ולא כתיב בלשון נתינה, כל ששלח המנות, אפי' לא הגיעו המנות לידי המקבל כגון שלא רצה לקבלם יצא. ושזהו טעמו של הרמ''א שלא כתב כן אלא לגבי משלוח מנות, אבל לענין מתנות לאביונים, לא כתב שאם מחלו לו יצא, משום דכתיב בלשון נתינה, והרי לא נתן, ואינו יוצא במחילתם. ע''כ. אלא דצ''ע שלכאורה נראה שתיבת משלוח חוזרת גם על מתנות לאביונים, שהרי לא כ' ונתון מתנות לאביונים. ו''מתנות'' הוא שם דבר, ולא פועל, וע''כ דתיבת משלוח חוזרת על שני הדברים, על ''מנות'' ועל ''מתנות''. וא''כ לדבריו, אין חילוק בין משלוח מנות למתנות אביונים. ובשו''ת שאילת יעקב (סי' נט אות ג) כתב לפקפק על החתם סופר הנ''ל, שלא מצינו בש''ס''שלא לבייש מי שאין לו'', אלא בדבר הניכר לעין כל (כההיא דמ''ק כז.), משא''כ בדבר הנשלח לביתו, לא מצינו. והמהר''ם שיק בסעודת פורים ניסה לדחות דבריו, ולהוכיח כדברי החת''ס, אבל הוא עמד על דעתו, ודחה ראית מר חמיו. ושאח''כ אמר דבריו לפני זקני ת''ח והסכימו לו. ע''ש. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שלו]
מא צריך ליזהר ביותר שישלח מנות כשרות לאכילה בלי שום חשש איסור כלל. והשולח בשר לחבירו ספרדי, ישלח בשר חלק לפי דעת הבית יוסף, ואם שלח לו בשר כשר לא יצא ידי חובה, כיון שאנו נוהגים כדברי מרן לאסור מן הדין שלא לאוכלו. שקבלנו עלינו הוראות מרן. ומיהו אם שולח לרעהו אשכנזי אפשר שיוצא י''ח, ואפילו אם הוא מחמיר על עצמו כדעת מרן, יכול לתת לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות. [ילקו''י מועדים. חזו''ע פורים עמוד קנב. וע' בשו''ת רב פעלים ח''ב (חיו''ד סי' ז). ול''ד למ''ש המחנה חיים ח''ג מאו''ח (ס''ס נג) להסתפק בשולח פת פלטר לנזהר ממנו, אי אזלינן בתר נותן או בתר מקבל, דהכא גרע טפי שע''פ קבלתינו דעת מרן הו''ל כאילו חתיכה דאיסורא, ואין כאן לא הרווחה לסעודה, ולא חיבה].
מב מי שאינו נזהר מפת עכו''ם וחמאת עכו''ם, ושלח אותם למנה למי שנזהר, יש אומרים שלא יצא ידיחובה. ולאו מילתא פסיקתא היא, ולכן לכתחלה ישלח לחבירו דבר הראוי לו לאכילה, שאינו מחמיר בו. [בארחות חיים כתב שלא יצא י''ח. ונסתפק בו בעל מחנה חיים ח''ג (סי' נג), ולאו מילתא פסיקתא היא). וצ''ע. ובשו''ת רבבות אפרים (סי' תנט אות ג) כתב בשם הגר''מ שטרן, לאסור לשלוח מנות לחבירו דברים שחבירו מחמיר בהם. [כמו שוקולד עם אבקת חלב נכרי, בהכשר הרבנות]. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנג].
מג מי ששלח איסור דרבנן לחבירו ואכלו, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות כשרות, שלא יצא ידי חובה. [לכאורה דמי למ''ש בחו''מ (סי' רלד) ויו''ד (סי' קיט), שכיון שנהנה אינו מחזיר לו הדמים, והסביר הנתיבות בחו''מ (סי' רלד) שאע''פ שהאוכל איסור תורה בשוגג צריך תשובה וכפרה להגן מן היסורים, מ''מ באיסור דרבנן בשוגג א''צ כפרה, וכאילו אכל כשר. ע''ש. וכיו''ב כתב הפרי תאר (סי' קיט ס''ק יז). ע''ש. אולם האור שמח (פ''א מהל' גירושין הי''ז) כתב, שדברי הנתיבות הנ''ל תמוהים וכו'. ע''ש. וכן משמע ממ''ש בשו''ת כתב סופר (חאו''ח סי' כב), שאם אכל איסור דרבנן בשוגג לא יברך ברכה אחרונה, שאין זה מברך אלא מנאץ. וכ''כ בשו''ת עולת שמואל (סי' ג). אלמא דלא חשיב כאילו היתר. וע' בשו''ת יביע אומר ח''א (חיו''ד סי' יד עמוד רט) בשם כמה פוסקים שחולקים על הנתיבות בזה].
מד השולח מנות לחבירו מיני מתיקה, אף על פי שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (חולי סכרת), אף על פי כן יוצא ידי חובת משלוח מנות, משום שעל כל פנים ראויים הם לבני ביתו. [שו''ת יביע אומר ח''ט במילואים לסי' עד. וע' בספר מקראי קדש (פורים עמ' קנ), שצידד בזה, שאפשר שאפי' למ''ד דמהני בשר חי למשלוח מנות, שאני התם שראוי לאכילה למקבל ע''י בישול, משא''כ עוגה שיש בה סוכר, שאינה ראויה למקבל. ע''ש. ועוד, דכיון שעיקר התקנה לשמחת מריעים, וכאן אין לו שמחה, אינו יוצא י''ח. אך בספר נשמת אברהם (עמ' שנד) הביא בשם הגרש''ז איערבאך שיוצא י''ח, דאטו מי ששלח לחבירו משלוח מנות מאכלי חלב אחר חצות היום, והמקבל אכל בשר, שאינו יכול ליהנות מהמנות בפורים, וכי לא יצא י''ח? ע''ש. אולם החילוק מבואר ששם יש לו שמחה שאחר ו' שעות מאכילת הבשר יוכל ליהנות ממאכלי החלב, אבל כאן שעליו להשמר תמיד ממאכלי סוכר המתוקים, שמא אינו יוצא י''ח משלוח מנות. [ואף ששלח לו המנות בסוף יום פורים שאין שהות לאכול מאכלי חלב, יתכן דיוצא י''ח אחר שיש לו במה להחליף מנתו עם אחרים]. ומ''מ עדיין י''ל שמכיון שבמשלוח המנות של מיני מתיקה יש כאן מחווה של חיבה ואהבה, וגם ראויים הם לבני ביתו גדולים וקטנים, ומאחר שפשט המנהג ברוב העולם לשלוח מנות לרעים ממיני מתיקה, לכן גם בנ''ד שפיר י''ל שיוצא י''ח במשלוח מיני מתיקה לרעהו אף שהוא חולה סכרת].
מה השולח מנות לרעהו, ויצא ידי חובתו, ורוצה לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, רשאי, ובלבד שיודיע לו שהם מפירות שביעית, כיון שאין זה חוב עליו. וכן מי ששלחו לו מנות, ורוצה לחזור ולשלוח מנות מפירות שביעית למשלח, אם יצא כבר ידי חובת משלוח מנות לאחר, רשאי לחזור ולשלוח מפירות שביעית למשלח, שאינו אלא כגומל חסד לחבירו, ואין זה כפורע חובו. ובלבד שיודיע לו שאלו פירות שביעית, כדי שישמור בהם קדושת שביעית. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה עמוד תכג. שוב יצא לאור חזון עובדיה על פורים, ושם עמוד קנד כתב כדברינו, והביא מ''ש הרמב''ם (פ''ו מהל' שמיטה ה''י), דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב, ואין עושים בהם שושבינות, ואין משלמים בהם תגמולים וכו'. והוא מהתוספתא (שביעית פ''ז). הכא נמי שיש עליו חובת המצוה לשלוח מנות לרעהו, לא יהיה רשאי לשלוח מנות מפירות שביעית, דהוי כמו פריעת חוב. אך אם כבר קיים המצוה של משלוח מנות לרעהו, ורוצה להוסיף לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, נראה דשפיר דמי. כיון שיצא כבר ידי חובת משלוח מנות].
מו מי שקיבל מחבירו משלוח מנות, אין המקבל רשאי להשיב לו בחזרה מפירות שביעית או מדמיהן, שמכיון שהוא חייב להשיב לו כפי המנהג והנימוס המקובל, הרי זה תשלום תגמולין שאסור בפירות שביעית, שנראה כאילו פורע חובו. [ילקו''י השביעית והלכותיה עמ' תכג].
מז השולח מנות לרעהו בפורים, והמנות הם מפירות של ערלה או של כלאי הכרם שאסורים בהנאה, וחבירו הוא חולה שיש בו סכנה, שהמנות מותרות לו לאכילה, אפילו הכי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. [הנה הריטב''א בסוכה (לא.) הביא פי' הראב''ד שכתב, שלולב של אשרה כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא ביה ''לכם'', וכתב ע''ז, ולי נראה שכל שהוא ברשותו של אדם, ואין לאחרים בו שום רשות, ושום זכות, אע''פ שהוא מאיסורי הנאה, לכם קרינן ביה. ע''כ. אך בשו''ת הרשב''א ח''ד (סי' רב) כתב כדברי הראב''ד שאיסורי הנאה לא מקרי לכם. ולדבריו השולח פירות של איסורי הנאה למשלוח מנות, לא יצא, משום דלא יהיב ליה מידי, דהו''ל כהפקר. אבל להריטב''א דשפיר מקרי לכם, אפשר שיוצא י''ח משלוח מנות, כיון שהמקבל מותרים לו. וע' פמ''ג (סי' תמח מש''ז סק''ג). ועונג יום טוב (חאו''ח סי' לב). ומל''מ (פ''ה מהל' אישות ה''א). אך י''ל שכל ששולח דבר שלא נקרא שלו לא מהני. לא מבעיא להראב''ד ולהרשב''א, אלא גם להריטב''א י''ל כן. שאל''כ, נמצא נהנה מאיסורי הנאה. והגר''ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' תרצה) כתב לדייק מהפסוק ומשלוח מנות איש לרעהו, דלכאורה די היה לומר ומשלוח מנות לרעהו, אלא שיהיו מנות איש הראויות לו, זה ישלח לרעהו, אבל מה שאינו ראוי לו לא מהני. וע' בחזו''ע פורים עמ' קלח].
מח השולח מנות פירות ספק ערלה שגדלו בחוץ לארץ, והמקבל אינו יודע שהם ערלה, לא יצא, שכיון שאסור למשלח ליהנות בהם וצריך לשלוח לו בעילום שם, ובכהאי גוונא אין חיבה על ידי המשלוח מנות משום הכי לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד קנה].
מט השולח עוף שחוט לחבירו מכלל המנות, ויצא טרף, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחתיו, ואז יקיים משלוח מנות. [ביד אהרן (סי' תרצה) נסתפק בזה. והכסא אליהו (סק''ד) פשיטא ליה שיצא, שהרי מן הדין א''צ לבדוק אחר י''ח טרפות, והעוף היה בחזקת כשר, הילכך השולח יצא י''ח. וכ''כ החתם סופר (סי' תרכד), שמכיון שכל רובא שרי רחמנא, מי שאכל בשר ושוב נמצא אח''כ שהיה טריפה, לא עביד שום איסורא, כי כך הדין מעיקרא שיאכל בשר מדין הרוב. וראה בזה בילקו''י מועדים, וחזון עובדיה פורים עמוד קנ].
נ השולח מנות לחבירו ונגנבו או נאבדו צריך לשלוח מנות אחרות תחתיהם. [הנה בספר בני חיי (סי' תרצד סק''ג) כתב, דכיון שעיקר התקנה למשלוח מנות הוא משום שמחה, כיון שנגנבו ליכא שמחה וכו'. וכ''ה בשו''ת משאת משה ח''ב (סימן ד), ובשו''ת אהל יוסף מולכו (חאו''ח סי' טו), ועוד. ואמנם בשו''ת בית שערים (חאו''ח סי' שפ), כתב לצדד שאפשר שקיום המצוה היא בשילוח, כלשון הפסוק ''ומשלוח מנות'', אע''פ שלא הגיעו ליד המקבל וכו'. מ''מ נראה עיקר שהכל תלוי בשמחת המקבל, וכיון שלא קיבל אותן לא יצא המשלח. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמ' שלז]
נא השולח מנות לרעהו, שהוא אביון, יוצא ידי חובת שתי המצות: ''משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'', לאחר שיתן עוד מתנה לאביון אחר. ויש מחמירים בזה שאין לעשות כן, וטוב לחוש לדבריהם, ולכן יתן עוד שתי מתנות לאביונים אחרים. [הנה הטורי אבן (מגילה ז.) צידד מתחלה בפירוש הגמ', קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שיוצא י''ח שתי המצות בבת אחת, ושוב כתב שבמשלוח ב' מנות לאביון אחד אינו עולה לשתיהן. ופירוש הגמ' קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו, או מתנות לאביונים, שקיים מצוה אחת מהם, ואות ו' לחלק. ע''ש. ובשו''ת כתב סופר (חאו''ח סי' קלט) דן בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות, וכתב, ומיהו י''ל דבדיעבד אם התכוין לצאת י''ח שניהם בבת אחת יצא, אלא דלכתחלה לא נכון לעשות כן. ע''ש. אולם במעשה אחד שעושה לקיים ב' מצות בבת אחת לא שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות, שהרי שנינו בפסחים (לה.) שהכהנים יוצאים י''ח מצה בחלה ובתרומה, אף שיש מצוה באכילת תרומה בפני עצמה, ומברכים עליה לאכול תרומה, (רמב''ם תרומות פט''ו הכ''ב), ואעפ''כ יוצאים בה י''ח מצה לכתחלה, ולא אמרי' דהוי מצוות חבילות חבילות. ומוכח שכיון שהוא מעשה אחד של אכילה יוצא י''ח לכתחלה. ועיין בחזון עובדיה פורים].
נב תושב עיר פרזות שקוראים המגילה בי''ד, ששלח מנות לרעהו אשר בירושלים ביום י''ד, שקוראים המגילה בט''ו, (וכגון השולח משכונת רמות שקוראים בי''ד, לרעהו אשר בירושלים שקוראים בט''ו), ויודע שמקבל המתנות יאכלם בט''ו, יצא ידי חובתו. וכן היושב בחו''ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, ויודע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י''ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן. [בספר יד אהרן (סי' תרצד הגב''י) כתב, במי שיושב בחו''ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, וידוע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י''ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, אף שבשעה ששלחן לא היה עדיין חייב בהן. וכן משמע מדברי בעל המאור (ריש מגילה) שכתב, שלא יתן המתנות לאביונים קודם פורים דילמא אכלי להו קודם פורים, משמע שאם ידענו בודאי שאוכלים אותם בפורים יוצא י''ח, אע''פ שבשעה שנתן לא היה עדיין חייב במצוה זו. והטעם ששמחה ביומה בעינן, וה''ה בנ''ד, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן בודאי שיוצא י''ח. ע''כ. וכ''פ בשו''ת אהלי יצחק הכהן (חאו''ח סי' כא), ובבאר היטב (סי' תרצה סק''ז). וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קסב]
נג תושב ירושלים ששלח מנות ביום י''ד לשאר ערי הארץ שקוראים המגילה בי''ד, יצא ידי חובתו. אבל אם שלח מנות להם ביום ט''ו, לא יצא, שאצלם אינו יום שמחת פורים, עבר יומו בטלה שמחתו. שכל שהמנות מגיעים אחר פורים לא יצא, והמשלוח שיצא מידו בפורים אינו אלא הכנה למצוה, [כמ''ש בשו''ת יהודה יעלה אסאד חאו''ח ס''ס רד], וגמר המצוה הוא בהגיע המשלוח ליד המקבל, וכיון שלא קיבלו עד אחר הפורים, לא יצא. שהכל תלוי במקבל המנות. [כ''כ בשו''ת אהל יוסף מולכו (חאו''ח סי' טו) וז''ל: ומיהו בן כרך ששלח לבן עיר ביום ט''ו לא יצא, ואפילו אם אכלו בו ביום, שמכיון שאינו יום שמחה בשבילו, עבר יומו בטלה שמחתו. ע''כ. ולאפוקי ממ''ש בסנסן ליאיר (עמוד רח), שאם השולח ירושלמי ונותן ביום ט''ו לפרוז יצא י''ח, שבנותן תלא רחמנא. ע''ש. ולא כתב שום מקור לדבריו, אלא מסברא דיליה, ונעלם מעינו כל מ''ש האחרונים שהובאו בחזו''ע הנ''ל. ומה שסיים ופשוט, להמבואר אינו פשוט כלל].
נד בן עיר היוצא לדרך מראש חודש אדר ואילך, שחלה עליו מצות פורים, ושולח מנות או מתנות לאביונים לאחד מבני עירו, יכול לתת אותן בעצמו אפילו בסתם, לשם מצות פורים, ואין העני זוכה בהן אלא עד פורים. אך יותר טוב להתנות עמו בפירוש שלא יזכה בהם ולא יאכלם עד יום פורים.
סימן תרצו - דיני הספד ותענית
א מי שהוא אבל בתוך שבעה ימי אבלות, אינו נוהג אבלות בפורים בדברים שבפרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג, וכדין אבלות בשבת. ולכן לא יעלה לספר תורה בפורים, ואם קראו לו בשמו יעלה. ויש להתיר לאבל לפתוח החנות בפורים, משום דהוי דבר שבפרהסיא. [ילקו''י על הלכות אבלות. חזו''ע פורים עמוד קפז. וכ''ד מרן בשלחן ערוך יו''ד (סי' תא ס''ז)''שאין אבלות נוהגת בפורים, לא בי''ד ולא בט''ו, אלא דברים שבצינעא נוהג''. ובזה חזר בו מרן ממה שכתב באו''ח (סי' תרצו ס''ד) שכל דברי אבלות נוהגים בחנוכה ופורים. [וזוהי שיטת הרמב''ם (פרק יא מהל' אבל הי''ג), שאף שאין מספידים את המת בחנוכה ובפורים, ''אבל נוהגים בהם כל דיני אבלות''. וכ''כ המרדכי]
ב האבל חייב בהנחת תפלין ביום פורים אפילו הוא יום ראשון של האבלות, שהוא יום קבורה, ומיהו אם הוא גם יום המיתה לא יניח תפלין אפילו לאחר קבורה. [הנה לענין הנחת תפלין בפורים ביום קבורה שאינו יום המיתה, מסתברא ודאי שאפילו החולקים על המהריט''ץ, וס''ל שאין להניח תפלין ביום קבורה, אף הם יודו בפורים למהריט''ץ שהאבל מניח תפלין בברכה, שמכיון שאין אבלות נוהגת בפורים, לא שייך הטעם שכתב רש''י (ברכות יא.), שהאבל אינו מניח תפלין ביום ראשון, מפני שצערו גדול ומעולל בעפר קרנו, והתפלין נקראים פאר. וכמ''ש כיו''ב המג''א (סי' תקמח סק''ה) דלדידהו שמניחים תפילין בחוה''מ, האבל אפי' ביום ראשון מניח תפלין בחוה''מ, שהרי הרא''ש כתב שהטעם שהאבל אסור בתפלין משום שהוא יום מר וצערו גדול והוא מעולל בעפר קרנו, וזה לא שייך בחוה''מ, שהרי אין נוהג בו אבלות דפרהסיא. ע''כ. ומינה ליום פורים למאי דנקטינן שאין אבלות נוהגת בו, בודאי שהאבל מניח בו תפלין אפי' ביום ראשון שהוא יום קבורה. ומ''ש המג''א (ס''ק טז) שאף לאחר קבורה לא יניח תפלין, כבר חלק עליו הא''ר (סי' תרצו ס''ק יא), והעלה שהאבל יניח תפלין אחר קבורה. וכ''כ הפמ''ג שם, שכיון שפורים הוא יום משתה ושמחה, אין זה מעולל בעפר קרנו. וצ''ע. ע''כ. ומיהו אם הוא יום המיתה, לא יניח תפלין, אפי' אחר הקבורה. כי בודאי מר לו מר, כמ''ש ואחריתה כיום מר. וכדברי המג''א. וכ''פ בסידור דרך החיים. וע' ילקו''י אבלות. חזו''ע פורים עמ' קצא].
ג אף על פי שהאבל אינו יוצא מפתח ביתו, מכל מקום בפורים אחר חצות יקום מעל גבי קרקע, ויעשה סעודת פורים על השלחן. [והגם דבעלמא לא נהגו לקום כי אם במנחה קטנה, מ''מ ביום פורים שיש מצות שמחה וסעודה יש להקל לקום מע''ג קרקע במנחה גדולה, ואז יעשה סעודת פורים]. ואין לבכות כלל בפורים, שזה בסתירה למצות שמחת הפורים. [שו''ת בית יהודה עייאש ח''א (חאו''ח סי' כד). ע''ש].
ד מה שאין אבלות נוהגת בפרהסיא בפורים, הוא גם בליל פורים, אף שאין מצות סעודת פורים בלילה, מכל מקום שמחה יש. ובודאי שאסור להספיד גם בליל פורים, שבכל התורה כולה היום הולך אחר הלילה שלפניו, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. [שו''ת חתם סופר (סימן קצה), בשם הטורי אבן. ולשון הריטב''א (מגילה ה:), הא דאמרינן שמחה מלמד שאסורים בהספד, נראה שה''ה שאין אבלות נוהג בהן, דאתי שמחה דרבים ודחי אבלות דיחיד. ונראה מדבריו דהא תליא בהא. א''כ גם אבלות אינה נוהגת בלילה. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קצב].
ה בירושלים נוהגים שלא להברות בחול המועד, זולת על אב ואם, והוא הדין שלא להברות בפורים זולת על אב ואם, ובשאר מקומות עושים הבראה בפורים. אך טוב להברות רק בעוגות וקפה, ולא בביצים ועדשים. (יביע אומר ח''ד חיו''ד סי' כו, וח''ט חאו''ח ס''ס ק). .
ו האבל, אפילו בתוך שבעה, חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, שהרי האבל חייב בכל מצות התורה (סוכה כה:). [ש''ע (סי' תרצו ס''ו). וכ''ה בהרא''ש (פ''ג דמ''ק סי' פה) בשם רבינו מאיר. ומהר''ם מרוטנבורג בתשו' מיימוני (סדר שופטים ס''ס טו). ובמרדכי מגילה (ס''ס תשפה). ובספר הפרנס (סי' רסט). וזה שלא כדברי ריא''ז (מ''ק פ''ג ה''ו אות ב) שכתב, שהאבל פטור מלשלוח מנות וחייב רק במתנות לאביונים. ואף שבשו''ת גדולת מרדכי ח''ב (חיו''ד סי' כא) כתב שמנהג גירבא (תוניס) שהאבל אינו שולח מנות, ורק שולחים לו מנות. ע''ש. אנו אין לנו אלא דברי מרן שהאבל חייב לשלוח מנות, שהאבל חייב בכל המצות].
ז טוב שהאבל לא ירבה במשלוח מנות. [פמ''ג בשו''ת מגידות ס''ס נח]. ונכון שישלח מנות של בשר ודגים פירות וירקות וכיוצא בהם, ולא תפנוקי מעדנים ומיני מתיקה מיוחדים. [מטה משה סי' תתריז]. ואחינו האשכנזים נוהגים שלא לשלוח מנות לאבל כל י''ב חודש על אביו ואמו, וכל שלושים יום על שאר קרובים, [הרמ''א בהגה ביו''ד סי' שפה. וכתב הגר''א (ס''ק יד), שהוא מדין שאין שואלים בשלום האבל עד תום י''ב חודש. ומשלוח מנות הוא כשאלת שלום. והט''ז (סי' תרצו סק''ג) כתב, שמכיון שהרמ''א ביו''ד כתב שמנהגינו להקל בשאלת שלום, מותר ג''כ לשלוח לו מנות, ויש לסמוך ע''ז כשהאבל עני. והמג''א (ס''ק יב) כתב, שכוונת הרמ''א להורות שכל זה לדעת האומרים שכל דיני אבלות נוהגים בפורים, אבל במקום שאין נוהגים אבלות בפורים, דין פורים כדין שבת, ובמקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת, מותר לשלוח אליו מנות]. אבל הספרדים נוהגים לשלוח מנות אליו כרגיל. [ילקו''י מועדים עמ' שמא, ילקו''י תפלה כרך א' מהדורת תשס''ד עמ' צ'. ואף שמרן אאמו''ר שליט''א כתב בירחון קול סיני, הלכות פורים, שאין לשלוח מנות לאבל, מ''מ הדר הוא לכל חסידיו, וכיום הוא מורה ובא כפי המבואר, שהעיקר כמו שפסק מרן ביו''ד (סי' תא ס''ז) שאין אבלות בפורים לא בי''ד ולא בט''ו. וכ''כ בברכ''י, ושכן הורה למעשה. וכן כתבו אחרונים רבים, לפ''ז יש להורות שיכולים לשלוח מנות לאבל לשמחת פורים. ולפי מה שמבואר ג''כ בירושלמי ברכות (פ''ב ה''ו), שבכל ארץ יהודה היו נוהגים לשאול בשלום אבלים בשבת, וכן המנהג כיום באר''י, לפ''ז מותר לשלוח מנות לאבל שהוא בתוך י''ב חודש לאביו ולאמו, או בתוך שלשים לשאר קרובים]. וכן אם רב העיר הוא אבל, או שהוא רבו שלימדו תורה, מצוה לשלוח לו מנות דרך כבוד, שאין זה אלא כתשלום חוב. [כמבואר בשו''ת דברי מלכיאל ח''ה סי' רלז].
ח אפילו למי שמחמיר שלא לשלוח מנות לאבל, אם האשה אבלה בודאי שמותר לשלוח מנות לבעלה, כיון שהוא אינו אבל. [ואע''פ שפסק מרן ביו''ד (סי' שעד ס''ו), שכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו, חוץ מאשתו, שאע''פ שהוא מתאבל עליה, אינו מתאבל עמה אלא על אביה ואמה. מ''מ הרמ''א שם כתב, דהאידנא נוהגים להקל באבלות זו של מתאבלים עמו, שאין זה אלא משום כבוד האבלים, ועכשיו נהגו למחול. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין. ע''ש. ועכשיו פשט המנהג כדעת הרמ''א, ובשו''ת ישכיל עבדי ח''ח (חאו''ח סי' כ אות מג) הוסיף, שבמשלוח מנות בפורים, שיש עגמת נפש למי ששולח ואין האבל רוצה לקבל, נראה שאין לו רשות להחמיר על עצמו. ועכ''פ אפי' למרן, מה שאחרים עושים לו, לית לן בה. וראה בחזון עובדיה פורים שם].
ט לכל הדעות מותר לשלוח מתנות לאביונים לאבל עני, דהוי צדקה. ואפילו בתוך שבעת ימי אבלות, ואין להחמיר בזה כלל. [כ''כ המג''א וא''ר. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שמא]
י אבל שהוא מומחה לנגינה, והוא אומן בכלי שיר, והוא בתוך י''ב חודש לאב ואם, מותר לו לנגן לכבוד פורים ולכבוד סעודת מצוה, כיון שאין כוונתו לשם שמחה. [שו''ת זקן אהרן (סי' ריג). וע' בשו''ת זרע אמת ח''ב (סי' קנז). ובשו''ת מהר''ם שיק (חיו''ד סי' שסח). ובספר עקרי הד''ט (סי' לו אות כב). ובשו''ת פני מבין (חיו''ד סי' רנו). ובשו''ת ברכת חיים (סי' קג). ילקוט יוסף מועדים עמ' שמא. חזון עובדיה פורים עמו' קצד]
יא מי שמתה אמו, ולא נודע לו עליה, אין להודיע לו בפורים, כדי שיאמר עליה קדיש, שהרי מצד עיקר הדין אסור להודיע לקרובי המת אפילו באביו ואמו, משום ''מוציא דבה הוא כסיל'', אלא שנהגו להודיע לבנים בשביל הקדיש, והרי בפורים לא יצא הדבר מידי מחלוקת אם נוהגים בו אבלות, ולכן לכתחלה אין להודיעו לגרום לו אבלות, ומוטב לסתור המנהג ולעשות על פי הדין, ושב ואל תעשה עדיף. [פנים מאירות ח''ב סי' ק].
יב מותר לישא אשה בפורים ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. ואפילו אם עושים את סעודת הנישואין בפורים שפיר דמי. אך ממדת חסידות טוב שיעשו הסעודה בלילה שאחרי הפורים. וכל שכן שמותר לערוך מסיבת אירוסין ושידוכין ביום פורים. [כן פסק מרן בש''ע (סי' תרצו ס''ה). ומקורו מתשובת הרשב''א (ח''ג סי' רעו), דדוקא במועד אסרו, וכדאמר רב אשי (בחגיגה ח:), שנאמר ושמחת בחגך, ולא באשתך, וכ''ה במו''ק (ח:), אבל בפורים מותר. ועוד דפורים הוה חד יומא, ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה. ובענינים אלה הולכים להקל, מפני שאינם אלא מדרבנן. ע''כ. וראה עוד בילקו''י מועדים עמ' שמב. ובשו''ת יביע אומר חלק ב' סימן כב סק''ג, ובחזון עובדיה פורים עמוד רג].
סימן תרצו - עשיית מלאכה בפורים
א פורים מותר בעשיית מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים, אין עושים. והעושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה מאותה המלאכה לעולם. אבל בנין של שמחה, כגון שבונה בית חתנות לבנו, ונטיעה של שמחה, כגון אבורניקי של מלכים, שהוא אילן שצלו נאה, וכופפים אותו על גבי כלונסאות, מותר. וכעת המנהג בכל מקום שלא לעשות מלאכה ביום פורים. אבל בלילה מותר. ומותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך פורים. [הרמ''א בהגה סי' תרצו ס''א], ובלבד שלא יתבטל משמחת פורים. [מגילה (ה:) רבי נטע נטיעה בפורים, ופריך מדאמר רב יוסף שמחה ומשתה ויום טוב, יום טוב, שאסורים בעשיית מלאכה, ומסיק רבה בריה דרבא, הספד ותענית קבלו עלייהו, מלאכה לא קבלו עלייהו, דהא לבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב. והא רב חזייה לההוא גברא, דהוה שדי כיתנא בפוריא, ולטייה וכו', התם במקום שנהגו שלא לעשות, והו''ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. וכן פסקו הרי''ף והרא''ש והרמב''ם פ''ב הל' יד. וראה בילקו''י מועדים, ובחזון עובדיה פורים עמוד קצד].
ב מעיקר הדין מותר להסתחר בפרקמטיא בפורים. ומכל מקום טוב להחמיר, אלא אם כן מוכר כדי להרויח לצורך הסעודה והמשתה של יום פורים, כשאין לו לבזבז בריוח. ואם אין לו מה לאכול אפילו מלאכה ממש מותר לעשות בפורים. וכל מה שמותר לעשות בחול המועד כגון דבר האבד או צרכי רבים וכיו''ב, מותר לעשות בפורים, אפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים. [ילקו''י שם. חזון עובדיה פורים עמוד קצה]. וכן פשוט שפועל עני שאין לו מה יאכל מותר לו לעשות מלאכה כדי שיאכל וישתה וישמח בפורים. [לאפוקי ממ''ש בשו''ת ירך אברהם ח''א (סי' כ), שבפורים שקבלו עליהם שלא לעשות מלאכה, הו''ל נדר גדול. ואריה דנדרא רביע עליה, ואפילו אין לו מה יאכל אסור. ושאני חוה''מ שהם אמרו לאסור מלאכה, והם אמרו שעל ידי פועל עני שאין לו מה יאכל מותר. ע''כ. ונראה מדבריו שחשב דמה שאמרו (בנדרים טו.) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם, שנאמר ''לא יחל דברו'', היינו דהוי כנדר דאורייתא, וליתא, שהרי מבואר להדיא בהרא''ש (נדרים פא:), שאין איסור זה אלא מדרבנן. וכ''כ הר''ן. ולכן הדבר פשוט שכל מה שמותר בחוה''מ מותר בפורים, אף במקום שנהגו איסור במלאכה. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''א (חיו''ד סי' יא אות כד), ובחזו''ע פורים עמ' קצד הערה כג].
ג יש מחמירים שלא להסתפר בפורים אלא על ידי גוי. ומכל מקום גילוח הזקן מותר ביום פורים לצורך היום, אם לא התגלח מקודם. [ע' בשו''ת בית דוד (סי' תצז) שכתב, שאפי' אם חל פורים באמצע השבוע, מותר לפרזים להסתפר ביום י''ד, ולתושבי המוקפים בט''ו, מפני שאין בגילוח משום איסור מלאכה, ששמחה היא לו, שאף בחוה''מ לא אסרו אלא משום גזירה שלא יכנס מנוול לרגל. ואמנם בשו''ת דבר משה (חאו''ח סי' מד) כתב להתיר גילוח רק ע''י עצמו, כשחל יום י''ד או ט''ו בער''ש, אבל אם חל באמצע השבוע אין להתיר. וכ''כ בפרי האדמה ח''א (דף מד:). אבל בשו''ת נחפה בכסף ח''ב (דף ח:) כתב, מעשה בא לידינו בספר ישראל עני, והסכמנו להתיר לו לגלח בפורים שחל יום ט''ו ביום ששי, כסברת הרב בית דוד. וכ''כ בערך השלחן (סי' תרצו סק''ג). וכ''כ בשו''ת אם הדרך (חאו''ח סי' ב אות ד) להקל בער''ש. ובשו''ת ידיו של משה (חאו''ח סי' ו) כתב שהמנהג להתיר להסתפר בי''ד ובט''ו, [אפי' כשחל באמצע השבוע] בין ע''י ישראל בין ע''י גוי, כהוראת הרב בית דוד. וכ''כ בתפארת אדם, ובשו''ת חקרי לב, ובשמחה לאיש, ובספר יפה ללב, ובעקרי הד''ט, ובויקרא אברהם, ועוד. וראה בשו''ת יביע אומר ח''ו (חאו''ח סי' מז). ובילקו''י מועדים עמו' שמב. ובחזון עובדיה פורים עמו' קצו]
ד אם חל פורים בערב שבת, מותר להסתפר בפורים לכבוד שבת, ומכל שכן לבני המוקפים, שפורים שלהם בשבת, אלא שמקדימין קריאת המגילה ליום ששי, ואינם נוהגים איסור בעשיית מלאכה ביום ששי, שמותרים להסתפר ביום ששי. [הליכו''ע ח''א עמוד רמ].
ה מותר לעשות מלאכה בפורים על ידי גוי, אף מלאכות גמורות. [שהרי אף בערב פסח אחר חצות מותר לעשות מלאכה ע''י גוי, כמו שפסק מרן בש''ע (סי' תסח ס''א), כ''ש פורים שאינו אלא מנהג במקום שנהגו. וכ''פ בערך השלחן (סי' תרצו סק''א), ודלא כהבית דוד שאסר אפילו ע''י גוי. ע''ש. וכ''פ בשלחן גבוה (סי' תרצו סק''ח). וע''ע בילקוט יוסף מועדים עמוד שמב. חזו''ע פורים, עמ' קצו]. ויש אומרים שמותר אף שהגוי יעשה מלאכה בפרהסיא בפורים, כגון לבנות בית לישראל, ויש חולקים. ועל כל פנים בארץ ישראל שיש מצוה לבנות בה בית, מותר לבנות בפורים על ידי גוי, ובפרט כשהוא בקבלנות. [בשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תצה) כתב להחמיר לבנות בית ביום י''ד, ואפילו ע''י גוי, כיון דאוושא מילתא. וכן הסכים בערך השלחן, וברוח חיים. ובשלחן גבוה (סי' תרצו סק''ח) כתב, שאע''פ שראיות הבית דוד חלושות, כבר הורה זקן. אולם בשו''ת אהל יצחק חסיד (חאו''ח סי' כ) כתב להקל לבנות ע''י גוי. ובשו''ת תפארת אדם (חאו''ח סי' כט) כתב שעכ''פ בקבלנות מותר. וע''ע בשו''ת חקרי לב (בשיורי א''ח סי' כ) שהביא מ''ש בשיורי כנה''ג שאסור לבנות בט' באב, משום דאוושא מילתא, וגם מפני שהעיר פרוצה בענין הבנינים, ויחשבו שגם בשבת מותר וכו'. והשיב על זה, דאף אי אוושא מילתא, מאחר שמן הדין מותר, אין לנו לגזור גזירות מדעתינו אטו שבת. ומ''מ חשש לד' הכנה''ג, והיקל בזה רק לצורך גדול. ע''ש. ונראה שבארץ ישראל שמצוה לבנותה, יש להתיר בפשיטות לשפץ ולבנות בפורים ע''י גוי. וכל שכן כשיש הפסד בדבר].
ו מותר להצטלם ולצלם בפורים שהוא גם כן כמלאכה של שמחה, וכבנין ונטיעה של שמחה. [וראיה ממ''ש בלקט יושר (עמוד קנט), שכל המלאכות שעושים כדי לשמוח כגון שתופרים ומציירים ומתקנים כמה ענינים לשמוח, ואפילו הן מלאכות גמורות, כולהון שרי, כדין נטיעה של שמחה].
ז מותר לגזוז צפורניים ביום פורים. [לא מבעיא לדידן דקי''ל כמרן בש''ע (סי' תקלב ס''א) בדין חוה''מ דשרי, וכ''ש פורים דהוי רק ממנהג. אלא אפי' להרמ''א י''ל הבו דלא להוסיף עלה. וע' בשו''ת דברי מלכיאל ח''ה (ס''ס רלז) שהחמיר, אם לא שגוזזם שלא יחצצו לנט''י וכו'. ע''ש. ואין דבריו מוכרחים. וע' בשו''ת פסקי תשובה ח''א סי' קנ].
ח מותר לכתוב חידושי תורה ופסקי הלכה, וכן אגרת שלומים, ביום פורים, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. [כל בו (סי' מה), וכ''ה בארחות חיים (הל' פורים אות כז), ובנימוק''י (מגילה ח:), ובספר המאורות (שם ז:). וע' במאירי מגילה (ה:) שכתב, ומכאן סומכים תלמידי חכמים לכתוב סברותיהם אף ביום פורים, דרך שמחה ושעשוע. וע''ע בספר מטה משה (סי' תתריו) שכתב, שמהרי''ל היה כותב תשובות לשאלות ששאלוהו בעת שהיה מיסב על השלחן בסעודת פורים. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמב. חזון עובדיה על פורים עמוד קצו].
ט מותר לבני הפרזים לעשות מלאכה בחמשה עשר באדר, וכן מותר לבני המוקפים לעשות מלאכה בארבע עשר באדר. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בשני הימים גם בי''ד וגם בט''ו, אינו מנהג, ואין תוקף למנהג, אלא רק י''ד לבני פרזים, וט''ו למוקפים, ולא יותר. [בשבולי הלקט השלם (סי' רד) כתב: ''ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, לא נהגו אלא ביום קריאת המגילה עצמה, אבל לאסור של זה בזה אינו מנהג''. וכ''כ בספר האשכול, וכ''פ מרן בש''ע (סי' תרצו ס''ב). ואמנם הפר''ח שם כתב שיש להוכיח מהש''ס להיפך. אולם במקראי קודש (דף רא:) כתב לדחות ראית הפר''ח בטוב טעם. ע''ש. וכ''כ בספר לחם יהודה (הל' מגילה דף מ:) ובברכי יוסף (סק''ז). ואין לזוז מדברי מרן. וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קצח].
י עיר שיש ספק אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כבר נתבאר שאסורים במלאכה רק בי''ד אדר. אולם בטבריה שיש בה ספק מהדין אם קוראים בי''ד או ט''ו, יש להחמיר בעשיית מלאכה בי''ד ובט''ו. [בספר יד אפרים (סי' תרצו) כתב, דבש''ס מוכח שבעיירות המסופקות אם היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שפיר הוי מנהג לאסור בשניהם. וכ''כ בסידור בית עובד, וכן נראה מהבן איש חי. אולם בהליכות עולם ח''א (עמו' רמ) כתב לדחות דברי הרב יד אפרים הנ''ל, זולת בעיר טבריה דהויא ספיקא דדינא, דמספקא לן אי ימה חומתה, ולא שייך בזה למיזל בתר רוב עיירות, אבל בשאר עיירות המסופקות דהויא ספיקא במציאות, אזלינן בתר רובא].
יא ראוי לעורר ולהזכיר להתפלל ערבית במוצאי יום הפורים. וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שיז].