פרסום:
���� �����
סימן תעה - כורך
סימן תעג - מרורא יקח כזית מצה, מן המצה השלישית, וכורכה עם כזית מרור, וטובלה בחרוסת, ואומר: זכר למקדש כהלל וכו', ואוכלם ביחד בהיסבה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ק].
ב משעה שבירך על אכילת מצה ומרור, לא ישיח בדבר שאינו מענין הסעודה, עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם לכריכה זו. ואם שח אינו צריך לחזור ולברך, הואיל ומן הדין אין איסור בדבר. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מא]. ורק ממדת חסידות הוא שלא ישיח כלל עד אחר אכילת אפיקומן, ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מד עמוד תשצא].
ג גם מי שלא נהג לומר לפני אכילת הכורך: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'" טוב וראוי לאומרו ואין בזה חשש להפסק. [ילקו"י שם. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מא. יחוה דעת ח"א סימן יט].
ד אחר שטיבל הכריכה בחרוסת אין צריך לנער החרוסת אחר הטיבול, שהואיל ואינו אלא דרך טיבול בעלמא, כיון שאינו משהה הכריכה בתוך החרוסת, אינו מבטל טעם המרור. וכן המנהג. אבל באכילת מרור בפני עצמו צריך לנער החרוסת, משום חומרא שלא יבטל טעמו, מה שאין כן בכריכה שאינה אלא לזכר בעלמא. [מרן הב"י בשם האגור. מאמר מרדכי. פקודת אלעזר. פמ"ג. ילקוט יוסף מועדים עמוד תו. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מ' עמוד תשלח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קא].
ה אם לא טיבל בחרוסת, ואכל את הכורך בלי להטבילו, וקשה עליו לחזור ולאכול שוב, יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולהטביל בחרוסת ולאוכלו. ומכל מקום מהיות טוב נכון שיקח מצה ומשהו מרור, ויכרכם ויטבלם בחרוסת, ויאכל בהיסבה, זכר למקדש. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמוד תשמ. ובמהדורת תשס"ג עמוד קא].
ו מי שטעה והקדים אכילת הכורך קודם המצה והמרור לבדם, לא יצא ידי חובת שניהם, וראה לעיל בדיני מוציא מצה עמוד סט. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מב עמוד תשסא].
ז יש נוהגים לערב כרפס או שאר ירקות בכריכה, וראוי למנוע מנהג זה, ולעשות זכר למקדש במצות הכריכה של מצה ומרור בלבד, לבלתי היות שם ערוב. [ילקו"י מועדים עמ' תו. שו"ת חזון עובדיה ח"א ס"ס לה בהערה. ובחזו"ע על הל' פסח עמו' קעד בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' קא].
ח צריך לאכול הכריכה בהיסבה, ומכל מקום מי ששכח ואכל הכורך בלי היסבה, וקשה עליו לחזור ולאכול אין צריך לחזור ולאכול בהיסבה. וכל שכן לגבי נשים שיש להקל להן יותר בזה. ומיהו אם רוצה להחמיר ולאכול שנית בהיסבה, תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה חלק א' סימן מ. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קא].
ט מי שקשה עליו לאכול כזית מרור בכריכה, רשאי להקל בזה, ליקח כל שהוא מרור, ובפרט במקום שאין החזרת [חסא] מצויה, ולוקחים תמכא [כריין] וכיו"ב, שבודאי יש להקל עליהם בזה. ואם קשה עליו הדבר מאד, רשאי שלא לאכול הכריכה כלל, כיון שאין הכריכה אלא לזכר בעלמא, ולפיכך יכול כל אדם להקל בזה במקום הצורך, ולאכול שליש ביצה [כשמונה עשרה גרם] מן המצה, וכשליש ביצה מן המרור, ולסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם שזהו שיעור הכזית. [חזון עובדיה חלק א' סימן מב. ובמהדורת תשס"ג עמוד קב].
י אם לא נזכר מהכריכה עד שנטל ידיו למים אחרונים, לא יחזור לאכול הכריכה, שכבר יצא ידי חובתו באכילת המצה והמרור כל אחד בפני עצמו. [שו"ת חזון עובדיה א' סי' מא עמוד תשמח].
א יקח כזית מרור וישקענו מקצתו בחרוסת, והמחמיר לשקעו כולו בחרוסת תבוא עליו ברכה. אבל לא ישהנו בתוכו, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך "על אכילת מרור", ויאכלנו בלא היסבה. [שלחן ערוך סימן תעה. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פט]
ב קודם אכילת המרור צריך לכוין לצאת ידי חובת אכילת מרור, ואם שכח ואכלו בלא כוונת מצוה יצא ידי חובתו. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כט].
ג אין לאכול מהמרור קודם שיאכלנו לשם מצות מרור, כגון בטיבול ראשון, שאחר שמילא כרסו ממנו שוב אינו יכול לברך עליו על אכילת מרור, אלא צריך שבשעת מצותו יהיה המרור חדש לפניו, שעדיין לא אכל ממנו כלל. ומכל מקום מרור מבושל או מטוגן רשאי לאכול קודם המרור שיוצא בו. [חזון עובדיה על פסח עמוד צ].
ד אם טעה ובירך "לאכול מרור", אם הוא בתוך כדי דיבור [שיעור של אמירת "שלום עליך רבי"] יתקן ויאמר "על אכילת מרור". ואם עבר שיעור זה, אין צריך לחזור ולברך, אלא יאכל על סמך ברכה זו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל].
ה אין מברכים על המרור ברכת האדמה, כיון שנפטר מברכה זו בברכה שעל הכרפס. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעג].
ו טיבול המרור בחרוסת הוא מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט ולתבן שנשתעבדו בהם ישראל במצרים. ולכן אף אם אין לו מרור, או שאינו יכול לאכול כזית מרור בשום אופן, צריך לקיים מצות אכילת חרוסת, הן על ידי טיבול של ירק אחר בחרוסת, והן על ידי אכילת חרוסת בפני עצמה. ונכון לאכול החרוסת בטיבול המצה בתוכה, או ירק אחר, כדי שיהיה היכר לתינוקות בטיבול שתי פעמים. וכן אף אם שכח לטבל המרור בחרוסת, ואכלו בלא טיבול, צריך לחזור ולאכול כזית מרור ע"י טיבול בחרוסת בלי ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורא קמא עמוד קעד, ובמהדורת שנת תשס"ג עמו' צז].
ז ומכל מקום אין מברכין על החרוסת, שהיא טפלה למרור שהוא העיקר, וכל דבר שהוא העיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אחר שמנהגינו לטבל את מקצתו של המרור בחרוסת. ואף כשאוכל החרוסת בפני עצמה, אין לברך עליה כלל, מפני שעל הרוב היא באה כטפלה למרור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לט. וסוף סימן מ. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסט בהערה].
ח מנהג בני בבל לעשות החרוסת מתמרים, ודורסים אותם, ומרתיחים אותם, ומסננים אותם, ומניחים אותם על האש, ומצטמקים עד שנעשים כמו דבש, ומערבין בהם אגוזים ושקדים שחוקים וכדומה. ואין לפקפק על מנהגם. וכשחל פסח בשבת ולא נתן האגוזים קודם השבת, מותר לעשות כן בשבת על ידי שינוי, שיתן האגוזים תחלה, ואחר כך הדבש, מפני שהדרך בחול ליתן הדבש תחלה. ואפילו אם עושה בלילתו עבה, מותר, כיון שהוא לצורך מצוה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תה, ותקא. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעג, ובמהדורת תשס"ג עמוד צז].
ט אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור, חזרת [כ'ס, ליג'ונא, לטוגא, סאלאט], עולשין [הנדבא] תמכא. חרחבינא. מרור. ועיקר המצוה בחזרת, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון כפי הסדר הנזכר לעיל. [סימן תעג סעיף ה'. שו"ת יחוה דעת חלק א סימן יח].
י אם אינו מוצא מרור מן הירקות הנז' יקח לענה או ירק מר, ובלבד שיש בו הסימנים המוזכרים בש"ס לענין מרור, דהיינו שיהיה ראוי קצת לאכילה, ושיש לו שרף [פירוש, כשחותכין אותו יוצא במקום חיתוכו מוהל לבן כחלב], ושפניו מכסיפין [דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאד אלא נוטה קצת ללובן]. ומכל מקום כיון שאין אנו בקיאים בסימנים אלו, לא יברך עליהם על אכילת מרור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעא. ..... ועיין במשנת יעבץ מועדים סימן יז, שחקר אם דין מרור במין מרור, או בטעם מרור].
יא יוצאים בעלין שלהן ובקילחן. ובמקומותינו שמצויים תולעים בעלין של החסה, יקח מהקלחים, אלא שראוי ליטול מן הקלח היוצא חוץ לקרקע. לפי שיש אומרים שמה שהוא טמון בקרקע נקרא שורש, ואין יוצאים בשורש. ואף על פי שאין זה עיקר להלכה, טוב לחוש לזה כל מה שאפשר. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד צה].
יב בזמנינו נמצאו חקלאים יראי ה' שיודעים לגדל את המרור והכרפס בגידול מיוחד שאין בו חשש תולעים, ויש להדר ליקח רק מהם לקיים מצות מרור. ועם כל זה טוב לעיין בהם ולבודקם עד כמה שאפשר. אבל צריך לשטוף היטב את עלי החסא מפני החרקים המצויים בהם. ואפילו אלו שנהגו תמיד לקחת תמכא למצות מרור, ראוי להם לשנות את מנהגם וליטול עלי חסא אלו, שהם ראשונים במעלה למצות מרור, שכך אמרו חז"ל מצוה בחזרת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צה]
יג חזרת [חסא] שהיא מגידולי מים כשרה לצאת בה ידי חובת מרור. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד צו].
יד אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור, אלא אם כן הם לחים. ובקלחים יוצאים ידי חובה בין לחים בין יבשים, ולכן נכון להשרות את העלים במים, ולא ישהה אותם במים מעת לעת. אבל מותר לסלקם מן המים אחר כ"ג שעות, ואחר זמן מה יחזור להשרותן שנית כ"ג שעות, וכן הלאה, [ויותר טוב לכורכם בסדינים לחים]. ובזה יוצאים ידי חובה גם לפי מה שאמרו בירושלמי שאין יוצאים ידי חובה בכמושים. ומכל מקום העיקר להלכה שיוצאים ידי חובה בעלים כמושים. [ילקו"י מועדים עמו' תד. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לו כרך ב' עמוד תרסו]
טו אין יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל, ולכן התמכא [כריין] שהוא מר מאד, אין לשרותו במים מעת לעת. ובשעת הדחק יוצאים בו כשהוא כבוש במים, מפני שיש אומרים שלא אסרו אלא בכבוש בחומץ, וגם דוקא כשהוא כבוש שלשה ימים מעת לעת, ועוד, שהרי עדיין עומד טעמו בו. וכן נראה עיקר. [ילקו"י מועדים עמ' תד. חזון עובדיה חלק א' סימן לו. וחזו"ע על הלכות פסח עמוד קעב, ובמהדורת תשס"ג עמוד צה].
טז אין ליתן את עלי המרור בתוך חומץ כדי להוריד התולעים מהם, מפני שעל ידי זה נעשה המרור כבוש, וכמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן קה סעיף א'), שבזמן מועט נאסר כדי קליפה. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לה עמוד תרנז. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ז' סימן לא, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן כו]. ואם עבר ושרה את המרור בחומץ, יש אומרים שכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאים בו ידי חובת מרור, אף אם שהה פחות משיעור מעת לעת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לו. וחזו"ע על הל' פסח עמו' קעב].
יז אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור, ויאכל ממנו כזית, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת, ויאכלנו בלי ברכה, כי הברכה הראשונה עולה לו לאכילת המרור שלאחר המצה. [חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג, עמ' צ]
יח אין ראוי לכתחלה ליקח לטיבול ראשון אפילו מרור מבושל, אף על פי שאין יוצאים בו ידי חובת מרור, כיון שאין הדרך לטבל מרור מבושל. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צ]
יט מי שאינו יכול לאכול כזית מרור לרוב מרירותו, כגון במקומות שאין החזרת מצויה, צריך לדחוק את עצמו ולאכול כזית. ואם אינו יכול לאכול כזית בשום אופן, וחושש מאד שיחלה ויפול למשכב על ידי זה, אז מצוה שיאכל מעט למצוה, אבל לא יברך עליו על אכילת מרור, שאין אכילה פחות מכזית שהוא כחצי ביצה. ואפילו אוכל כשליש ביצה לא מהני לדעת מרן (סימן תפו) שקבלנו הוראותיו. [ועיין בכף החיים שם]. ולכן יאכל בלי ברכה, וישמע הברכה מאחרים, ויכוין לצאת ידי חובה. [ילקו"י מועדים עמ' תד. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צט. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח]
כ מי שהרופאים חוששים שאם יאכל מרור שמא יבוא לידי חולי ויפול למשכב, לא יאכל מרור, דספק דרבנן לקולא. ואפילו אם ירצה להחמיר ולאכול מרור, לא יברך. [שו"ת חזון עובדיה סימן לג]. ואם הרופאים אומרים לחולה שאם יאכל מרור נשקפת סכנה לחייו, אסור לו בהחלט להחמיר על עצמו ולאכול מרור, שהרי הוא עובר על מה שנאמר: ושמרתם את חקותי ואת מצותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשו רבותינו (יומא פה:) וחי בהם ולא שימות בהם. ואפילו אם הרופא אומר שאין בזה חשש סכנה, והחולה חושש שיזיק לבריאותו, שומעים לחולה, כי לב יודע מרת נפשו, ולא יחמיר על עצמו. [ציץ אליעזר חלק טו סימן לב אות ח].
כא אף על פי שלכתחלה צריך לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, בטיבול ראשון שמברך על הכרפס או שאר ירקות, מכל מקום אם שכח ובירך אחריו נפשות, בחושבו שאם אכל כזית מברך בורא נפשות, או אם יצא לחצר ושינה מקומו, דקיימא לן בעלמא דהוי כהיסח הדעת וחוזר ומברך, מכל מקום אינו צריך לברך על החזרת שאוכל בסעודה, שהרי ברכת המוציא פוטרתו. שהואיל וקבעו הכתוב לחובה, נפטר בברכת המוציא שבירך על המצה, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולכן אף בזמן הזה שהמרור מדרבנן, דינא הכי. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תד. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעג, ובמהדורת תשס"ג עמוד צט].
כב מותר לאכול מרור [חזרת] בערב פסח, או ביו"ט ראשון של פסח, בחוץ לארץ, ואין צריך לנהוג להחמיר אפילו במרור לא מבושל, שבמקום שאין מנהג ידוע להחמיר, יש להקל, וכל שכן שאין להחמיר בזה בחרוסת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תה. וראה עוד בהערות מרן אאמו"ר שליט"א בריש ספר חכמה ומוסר].
כג מותר לפורר את המרור כדי שיפיג חריפותו, ויזהר לאכול יותר משיעור כזית קצת. ומצוה מן המובחר בחזרת שהיא החסא. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזו"ע ח"א סימן לו עמוד תרעב].
כד טוב ונכון לחוש ולאכול את המרור דרך אכילתו, עד כמה שאפשר, ומכל מקום אם אכל את המרור שלא כדרך אכילתו, חוזר ואוכל שנית אך בלי ברכה. ואם עירב בו משהו מר שלא ממין מרור, לא יצא בו, וצריך לחזור ולאכול. והוא הדין בחזרת [שהיא החסא] אם עירב בה משהו מר שלא ממין מרור, אפילו באופן שלא שייך לומר דאתי רשות ומבטל מצוה, כגון טיבול וכיוצא בזה, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול החזרת כדרך אכילה, אך לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לז].
כה אין לברך על אכילת המרור אחר חצות לילה. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדו' תשס"ג עמ' פא].
א יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ונוהגים שאחר שמברך המוציא שומט המצה השלישית מידו, ונשארת בידו העליונה עם הפרוסה, ומברך "על אכילת מצה". ובוצע מהשלימה העליונה ומן הפרוסה משתיהן ביחד, כזית מכל אחד, ויטבלם במלח, ויאכלם בהיסבה ביחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה שהיא השלימה העליונה, ואחר כך של אכילת מצה, שהיא הפרוסה, ובדיעבד אם אכל כזית אחד, בין מן השלימה בין מן הפרוסה יצא. ובמקום קצת צער די אף לכתחלה בכזית אחד בלבד. וכן אם בני ביתו מרובים, ואין מספיק לחלק לכל אחד מהם שתי כזיתים ממצות הסדר, יכול לתת להם [אחר שנגמרה חלוקת הפרוסה לשנים או שלשה מן המסובין] ממצה שמורה אחרת אשר מחוץ לשלחן, ואז די בכזית אחד בריוח לכל אחד, ואין הכרח לתת לכל אחד מהם שני כזיתים מן המצות שמורות אשר מחוץ לשלחן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קנז, ובמהדורת תשס"ג עמ' סה].
ב מי שטעה ובירך על המצה, לאכול מצה, אין זה מעכב, אבל כבר נהגו לכתחלה לברך על אכילת מצה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל].
ג מי שטעה ואכל מצה בלי ברכת "המוציא" וברכת על אכילת מצה, יצא ידי חובתו, ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. ומכל מקום אם יש לו עוד מצה, ראוי שיחזור לאכול עוד כזית עם ברכת המוציא, אבל לא יברך על אכילת מצה, ואפילו שח והפסיק בינתיים. ואם מה שלא בירך המוציא היה בשוגג ולא במזיד, יש להקל, ואין צריך לחזור ולאכול עוד כזית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. חזון עובדיה ח"א סי' כו. ודלא כהגר"ש קלוגר. ושם האריך בדין מצוה הבאה בעבירה בדרבנן. ועיין עוד בזה בשו"ת יביע אומר ח"א סי' כח אות ז' והלאה. ובשו"ת חזו"ע ח"א מהדורא בתרא כרך ב' עמ' שצח, וחזו"ע החדש על פסח מהדורת תשסג, עמו' פה].
ד שיעור הכזית, לדעת מרן השלחן ערוך הוא כשיעור של חצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, שהם עשרים ושבעה גרם. ולדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הכזית הוא כשליש ביצה [דהיינו ששה דרהם, שהם שמונה עשרה גרם]. ולהלכה יש להחמיר כדעת מרן השלחן ערוך. אולם זקן או חולה שאינם יכולים לאכול כזית מצה כשיעור חצי ביצה, יש להקל להם לאכול כשליש ביצה, בלא ברכה. ובכל השיעורים נהגו לשער במשקל, אף שמעיקר הדין הולכים אחר הנפח, מכל מקום כבר כתבו הפוסקים, שמאחר ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לכן נהגו לשער במשקל, כי מן המשקל נדע בדרך כלל על הנפח. וכן כתב הרב המגיד (פ"א מעירובין הי"ב) בשם הגאונים, וכן הוא בפתח הדביר, ובכף החיים. [יחוה דעת ח"א סי' טז].
ה יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד].
ו כשחל ליל פסח בשבת, אין צריך לאכול עוד כזית מצה, בשביל כבוד שבת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצח. ובספר הוד יוסף לרבינו יוסף חיים זיע"א כתב, שיש לאכול עוד כזית למצות אכילת שבת, שאין עושים מצוות חבילות חבילות. אך אין לזה הכרח, כיון שבמעשה אחד מתקיימים ב' המצוות, ובכה"ג לא שייך אין עושין מצוות חבילות חבילות. ועיין בשו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ח].
ז יש מי שאומר שצריך לאכול את ב' כזיתים, או כזית א' לכל הפחות, בבת אחת, אולם על פי הדין אין צריך להכניס לפיו בבת אחת שני כזיתים, ורשאי לאוכלם מעט מעט, כדרך אכילת הרשות, ובלבד שלא ישהה באכילת הכזית כשיעור כדי אכילת פרס, דהיינו שיעור אכילת כג' ביצים. והשיעור הוא משש דקות עד שבע דקות וחצי. וטוב להחמיר לסיים את אכילת הכזית בארבע דקות. והמחמירים להכניס שתי כזיתים לפה בבת אחת, חומרא יתירה היא, ופעמים שאף יש בזה חשש סכנה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שצח. שו"ת חזון עובדיה ח"א כרך א' עמוד שסו. יחוה דעת ח"א סי' יז. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קנט. הליכות עולם ח"א עמוד ש].
ח קיימא לן מצוות צריכות כוונה, ולכן יש לכוין קודם אכילתו לצאת ידי חובה של אכילת מצה. ומכל מקום אין צריך שיאמר בפה מלא שעושה לשם מצוה, אלא די בכוונה במחשבה בלבד. ובפרט במצוה שיש עליה ברכה, שהברכה מעוררת לכוונה, ואין לך כוונה גדולה מזו. ובדיעבד אם לא כיוון באכילתו, יצא. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמ' תקסד. וחזו"ע על הל' פסח עמ' קנט].
ט יש נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם אכילת המצה והמרור, וכן לכל מצוה ומצוה, ואף על פי שהאומרם ומכוין לבו לשמים, בודאי שיש לו על מה לסמוך, אבל אין בזה שום סרך של חיוב כלל, אלא ממדת חסידות בלבד. ואם יודע שיכול לכוין לשם מצוה גם בלי אמירת ה"לשם יחוד" אינו צריך לאומרו. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כט. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קנט. ושארית יוסף חלק א' עמוד קא. וראה עוד בילקו"י על הלכות ציצית סימן ח'].
י מי שבירך על המצה בליל פסח, והתחיל לאכול, והתינוק טינף, מותר לו להמשיך ולאכול במקום המטונף, שמעיקר הדין מותר לקיים מצוה בלא ברכה במקום מטונף. אלא שלפי דברי הזוהר לכתחלה צריך להיות המקום שבו מקיים את המצוה נקי וטהור. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד סימן ח' הערה יב. שו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סימן כט].
יא צריך להסב לצד שמאל בעת אכילת המצה, ואם לא היסב, צריך לחזור ולאכול בהיסבה, אך לא יברך, אפילו אם הפסיק בשיחה בטלה בינתים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנט].
יב אם אכל המצה בלי היסבה, אינו מועיל לחזור לאוכלה בהיסבה עם המרור, אלא יאכלנה שנית בהיסבה, בפני עצמה, ואחר כך שוב יקיים מצות כורך בהיסבה. [חזון עובדיה א' סי' מב].
יג אף שהעיקר להלכה שאיטר יד מסב בצד שמאל ככל אדם, מ"מ מי שנשתתקה ידו, או גידם ביד ימנית, יוכל להסב על צד ימין. ואם לא הסב כלל, יצא ידי חובתו. [חזון עובדיה א סי' טו].
יד כבר נתבאר לעיל שמנהג הנשים הספרדיות להסב, ומכל מקום אשה שלא היסבה, יצאה ידי חובתה אפילו בכזית מצה של חובה, ואינה צריכה לחזור ולאכול בהיסבה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפו. שו"ת חזון עובדיה סוף סימן יד].
טו קודם שבעל הבית הבית יחלק מן המצות לכל בני הבית, יטעם תחלה קצת מן הכזית שנפרס מהשלימה העליונה בלי היסבה, ואחר כך יחלק לכל בני ביתו כדי שיאכלו מיד בהיסבה, ואחר שיסיים לחלק להם יאכל שני הכזיתים בהיסבה. ויש נוהגים להכין [קודם נטילת ידים] מן המצות שמחוץ לשלחן, כזית לכל אחד מהמסובים, כדי שלא תהיה שהייה והפסקה בין הברכות לאכילה. ונהרא נהרא ופשטיה. [שו"ת חזון עובדיה סימן כה עמוד שעא].
טז לא ישיח עד שיאכל כזית מהמצה, ואם התחיל מעט באכילה, ואחר כך דיבר, אין צריך לחזור ולברך, כיון שהתחיל במצוה. ואפילו שח בעודו לועס חלק מהכזית ששם בפיו בראשונה, אין צריך לחזור ולברך, שהרי גם הלעיסה היא מגוף המצוה עצמה, כיון שלכתחלה צריך שיהיה טעם מצה בפיו. ולא דמי לתפילין של ראש, שאם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך על תפילין של ראש, דזה מפני שהם ב' מצוות נפרדות, ולכן אם הפסיק בדיבור קודם שהניח תפילין של ראש, מברך עליהם, אחר שעשה הפסק. אבל כאן שהתחיל במצוה, אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצט, על פי שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן טז אות יג. וחלק ה' חאו"ח סימן טז אות ו'. חזון עובדיה הלכות פסח תשס"ג עמ' סח].
יז אם התחיל ללעוס וטעם בחיך מהמצה, ובתוך כך שמע ברכת על אכילת מצה, וכדומה, יענה אמן לכתחלה, אפילו שעדיין לא בלע. [ילקוט יוסף מועדים עמו' שצט. יביע אומר ח"ה סי' טז סק"ו].
יח צריך ללעוס את המצה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה בלי שילעס תחלה, יצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנט, ובמהדורת תשס"ג עמן' סט].
יט אסור לאכול עם המצה עוד מאכל אחר ביחד, דאתי רשות ומבטל למצוה. ואפילו ללפת בגבינה ושאר ליפתן, או לטבול בחומץ ומרק, שהוא דבר מועט, גם כן ראוי להחמיר. ובדיעבד אם טיבל בחומץ, יצא, שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת' סעיף יט. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עא].
כ מי שכרך את המצה במאכל כל שהוא, ובלעם בבת אחת, יוצא ידי חובת מצות מצה בדיעבד, שאין המאכל, אפילו הוא של רשות, חוצץ בין גרונו למצה. [שהרי בבליעה יורדים אל חדרי בטן כמות שהן, ממילא לא שייך ביטול]. [יביע אומר ח"ה סי' ה אות ג, חזו"ע על פסח עמ' קסא].
כא מי שאינו בקו הבריאות, או זקן שקשה עליו לאכול כזית המצה לבדה, יכול לפורר המצה לפירורים דקים ולאוכלה. אך לא ידוך כקמח. וכן יכול לשרותה במים או ביין, או בשאר מי פירות, ולאוכלה. ומותר לעשות כן אף לכתחלה. אבל לא ישרה את המצה בתוכם, רק יטבל ויאכל. [עיין ברכי יוסף סימן תסא. ושו"ת בנין ציון סימן כט. ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'].
כב מי שהוא זקן או חולה שאינו יכול לאכול המצה גם אם מטבל אותה במים וכדומה, מותר לו לטבל בתבשיל מועט. [מאירי ורבינו מנוח]. ולכתחלה עדיף שהתבשיל לא יהיה חם שהיד סולדת בו. אך במקום צורך מותר אפילו היד סולדת בו. ובליל סוכות מעיקר הדין אין צריך להחמיר לאכול כזית פת לבדה, ומכל מקום גם בליל סוכות נכון לחוש להחמיר בזה. [ילקו"י מועדים עמו' ת'. שו"ת חזון עובדיה א' סי' לד עמו' תרמח. ובהלכות פסח עמוד קסב. ובמהדורת תשס"ג עמו' עב].
כג רשאים לאכול מהמצה בפני עצמה אף יותר משיעור חיוב אכילת מצה, ולא אמרינן בזה דאתי רשות ומבטל למצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עא].
כד צריך שיאכל כזית מצה בריוח, כדי שיהיה כזית בתוך מעיו, חוץ ממה שנשאר בתוך פיו בין השיניים והחניכיים. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עג].
כה אם כרך את המצה בסיב וכדומה, ובלעה, לא יצא, שאין דרך אכילה בכך. [הר"ן]. ולכן צריך לאכול את הכזית מצה כדרך אכילתו, ואם אכלו שלא כדרך אכילתו, כגון שהיה חם הרבה עד שגרונו נכוה ממנו, או שעירב בו דבר מר ואכלו, לא יצא. וצריך לחזור ולאכול, אולם לא יברך שנית, אף אם דיבר דברים בטלים בינתים. דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קס, ובמהדורת תשס"ג עמוד ע'].
כו אין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, ולכן אין לשרות או לטבל המצה במרק בכלי ראשון שהיד סולדת בו. ואם אין היד סולדת בו מותר. וחולה או זקן שקשה להם לאכול המצה לבדה, רשאי לטבל המצה בתוך צלחת מרק, או בתוך כוס קפה ותה חמים, כמבואר לעיל סעיף כב. [שו"ת חזון עובדיה סימן לד].
כז מצה שנכבשה במים מעת לעת, יוצאים בה ידי חובה של אכילת מצה בליל פסח, אף לכתחלה, כיון שיש בה טעם מצה, ולא דמי למצה מבושלת שאין בה טעם מצה. והוא שלא נימוחה, ובפרט למי שאין לו שיניים, ומצטער כשאוכל מצה יבשה, אבל מצה השרויה ביין או במי פירות או בתבשיל אין יוצאים בה ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. שו"ת חזון עובדיה סי' לד. חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמ' קסא בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמו' עב].
כח מי שהרופאים קובעים שאכילת המצה מזיקה לבריאותו ועלולה להביאו לידי חולי, אפילו אין בו סכנה, לא יאכל מצה כלל, והוא הדין באכילת מרור. ואם רצה להחמיר על עצמו, על כל פנים לא יברך על אכילת מצה. ואם הרופאים הסכימו שיאכל מעט מצה, ראוי לו להחמיר לאכול חצי שיעור, או לאכול שיעור שמונה עשרה גרם של מצה ומרור. ואם אי אפשר לו גם בזה, יאכל כל שהוא [באופן שאז לא יפול למשכב], אך לא יברך על חצי שיעור. ואם הרופאים מסתפקים בדבר אם יחלה ויפול למשכב מחמת אכילת המצה, יאכל כזית מצה בברכה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וברור מאד שכל זה באופן שאין חשש סכנה כלל, אבל במקום חשש סכנה, אפילו אם הרופאים מסופקים בדבר, אסור לו להכניס עצמו במקום חשש סכנה. ואם עבר ואכל בברכה, מלבד דברכתו הויא לבטלה, אלא גם עצם המצוה יש בה משום מצוה הבאה בעבירה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה ח"א סימנים ד', לג, לח, מב, מד. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג או"ח סימן לב].
כט מי שהוא רגיש לאכילת דגן של חטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא, כדאיתא במשנה (פסחים לה.) וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן תנג ס"א). ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בודאי שיש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצוה. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עו].
ל אם הקדים ואכל המצה והמרור כרוכים יחד, קודם שאכל המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו, לא יצא ידי חובת מצה ולא ידי חובת מרור, וצריך לחזור ולאכול המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו. ואם שח בינתיים [שלא מעניני המצוה] צריך גם לחזור ולברך, ואם לא שח א"צ לחזור ולברך, שאין אכילת הכריכה נחשבת הפסק.[שו"ת חזון עובדיה סי' מב עמ' תשנח]
לא המצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה. ומכל מקום בשעת הדחק כשאין אפשרות להשיג מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה גם במצה השמורה משעת טחינה או לישה, ומברכים עליה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. יחוה דעת ח"ג סי' כו. חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ריח].
לב יש להשתדל לקחת למצת מצוה של לילה הראשון מצה שנעשית בעבודת יד הלישה והאפייה בתנור, ונעשית בידי אנשים יראים הבקיאים בהלכה, כדי לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדיעות. ומכל מקום בשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד, יוצאים ידי חובה במצה שנעשית על ידי מכונה חשמלית, באופן שלחיצת הכפתור להפעלת המכונה נעשית בידי ישראל שאומר "לשם מצת מצוה". ואף מברך עליה. וביתר ימי החג, גם מי שמקפיד לאכול רק מצה שמורה, רשאי לאכול מצה שמורה של מכונה, הכשרה לפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. שו"ת יביע אומר ח"ב סימן כב סקי"א. וח"ד סי' כ' סק"ט. יחוה דעת ח"א סי' יד. חזון עובדיה פסח מהדו"ק עמוד רכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עח].
לג מצות שמורות שנתערבה בהן מצה שאינה שמורה, ונתבטלו, ראוי להחמיר שלא לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בליל פסח. וכן חטים שבא על מקצתן קודם הפסח מטר וכדומה, ונתערבו בחטים אחרות, ונתבטלו, ואפו מחטים אלה מצות מצוה, ראוי להחמיר שלא לצאת בזה ידי חובה. אולם כשאין לו מצה אחרת, בדיעבד יוצא ידי חובתו במצות אלה, אחר שהמצה שאינה שמורה נתבטלה ברוב, ויסמוך על הסוברים שגם במצות עשה אמרינן ביטול ברוב. [שו"ת חזון עובדיה ח"א עמוד שט. יביע אומר חלק ג' סימן כה. וחלק ה' חיו"ד סימן ח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסד סק"י].
לד ככר מצה שנתחמצה, (כגון שלשו אותה במים שלא לנו) שנתערבה קודם האפייה עם שאר ככרות כשרים, יש להתיר, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאפילו באלף לא בטיל, שזהו דוקא בכיכרות אפויות, אבל אם נתערבו קודם אפייה אין לו חשיבות, ומותר. [יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן מד, וסימן פ' אות ו].
לה אכילת המצה והמרור צריכה להיות בלילה אחר צאת הכוכבים, ואם אכלם בבין השמשות צריך לחזור ולאוכלם בלילה. [שו"ת חזון עובדיה סוף סימן כג. ולענין הברכה, ראה שם בהערה, אך עיין בחזון עובדיה על סוכות עמ' רסט דלא אמרינן סב"ל בכה"ג, ודמי לעירובי תבשילין בבין השמשות דברוכי מברכינן, וכן למים שיש ספק אם נעשה בהם מלאכה. ודו"ק].
לו זמן אכילת מצה ומרור לכתחלה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה והמרור בלי ברכת המצוות, ואם עבר כל הלילה אין לו תשלומין. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסו. ובמהדורת תשס"ג עמוד פא].
לז מי שאין לו שום אפשרות להשיג כזית מצה, ויש לו רק חצי שיעור של מצה, יש לו להחמיר ולאכול מה שיש לו, ואף על פי שיש אומרים שאינו מקיים מצות מצה באכילת "חצי שיעור", מכל מקום נכון שיאכל מה שיש לו, אבל לא יברך עליו, שיש אומרים שאין שום מצוה באכילת חצי שיעור, וספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כח. ועיין בשו"ת כתב סופר סימן צו, ובשו"ת חלקת יואב חיו"ד סי' ט', ובשו"ת רב פעלים ח"ג סי' לב].
לח חולה שאינו יכול לאכול מרור, או מצה, אלא פחות משיעור כזית, אין לו ללמוד ברמב"ם הלכות סדר פסח, כדי שכשיגיע לברכת מרור יאמרנה בשם ומלכות, שאין להזכיר אזכרות שבמטבע הברכות שהובאו בפוסקים, אלא בכינוי השם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח. שו"ת יביע אומר חלק ו' סימן לח סק"ב].
לט מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, ולחבירו אין מצה כלל, הדבר פשוט שאין לו לחלק את הכזית לשנים, והוא יאכל חצי וחבירו יאכל חצי, שהסכמת רוב האחרונים שאין שום מצוה בחצי שיעור. [ומה שכתבנו לעיל שאם יש לו רק חצי כזית של מצה, שיאכל חצי שיעור, היינו לצאת ידי חובת הסוברים שיש מצוה על כל פנים בחצי שיעור, כמו שיש איסור בלאו תעשה בחצי שיעור. אבל רוב הפוסקים אינם סוברים כן, ולכן לכתחלה אין לו לעשות כן ולאכול חצי כזית, וליתן לחבירו חצי כזית, שהרי בזה מבטל מעליו מצות מצה לדעת רוב הפוסקים].
מ מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, והוא מיסב יחד עם רבו שהוא גדול מישראל שאין לו מצה כלל, אינו רשאי לתת כזית המצה שלו לרבו, כדי שהוא יקיים המצוה ויבטל מעליו מצות אכילת מצה, שהדבר נחשב לזלזול במצוה וכפורק מעליו עול מצוות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מז].
מא שנים שאין להם אלא כזית אחד של מצה בשותפות [כגון ששניהם הגביהו את כזית המצה ביחד, שכל אחד מהם זכה בחצי כזית]. ואם יגבר האחד על חבירו ויקח חלקו וחלק חבירו, נמצא שאוכל מצה גזולה ואין יוצאים בה ידי חובה, ואם יאכל כל אחד חלקו לא קיימו שום מצוה, נראה שאם ירצה האחד לוותר לחבירו רשאי, ויש לו חלק במצוה אצל הקב"ה, שזיכה את חבירו בכזית שלם, ואם אין אחד רוצה לוותר לחבירו יש להם להפיל גורלות בהסכמה מלאה, ומי שיפול עליו הגורל יזכה בכל השיעור. ויש גם לשני זכות במה שזיכה את חבירו לקיים המצוה כהלכתה כמו יששכר וזבולון, כי בלעדיו לא היתה המצוה מתקיימת בשלימותה. והוא הדין לשנים שיש לפניהם כזית אחד של מצה ועודנו הפקר, שעדיף שיסכימו לעשות על פי גורל, אבל אם קדם וזכה אחד מהם בכזית, עליו לקיים המצוה בשלימותה, ולא יחלק את הכזית לשנים. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' עה].
מב מי שיש לו שני כזיתים, ולחבירו אין אפילו כזית אחת, מצוה שיאכל הוא כזית מצה, ויוותר על כזית אפיקומן, ויתן לחבירו כזית אחת. ובכך כל אחד יזכה בברכת על אכילת מצה, ובקיום מצוה מן התורה. וינהגו כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (בסימן תפב): מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו הכזית ואינו טועם אחריו כלום. ואם יש לפניו שני אנשים, וכל אחד מהם מבקש ליתן לו הכזית לקיים המצוה, לא יחלקהו לשנים, אלא יתן כל הכזית לאחד מהם, ויוכל ליתן למי שגדול בחכמה ובמעשים וכיוצא בזה. ואם שניהם שוים יטיל גורל ביניהם. [חזון עובדיה חלק א' סימן מז. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עה].
מג מי שיש לו שני כזיתים מצה, והוא בחוץ לארץ, יאכל כזית אחד בלבד בלילה הראשון של פסח, וישאיר הכזית השני בשביל הסדר של הלילה השני של פסח.[שו"ת חזון עובדיה סי' מז].
מד מי שהיה בדעתו לאכול כזית מצה ומרור, ובירך עליהם, ולאחר שאכל חצי שיעור נאנס ולא יכל להמשיך באכילתו כלל, לא חשיבא ברכתו שבירך על אכילת מצה, לברכה לבטלה, מאחר שבעת שבירך דעתו היה לאכול כזית. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות, הלכות נטילת ידים, עמוד טז, על פי דברי הריטב"א בחולין קו. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חלק יורה דעה סימן כא אות א'].
מה מותר לשקול את המצה בליל פסח עצמו, כדי לדעת אם יש בה כשיעור הצריך לו, וכן במרור, ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, השוקלים על ידי מחוג, יש להקל, הואיל והוא משקל מצוה. ובלבד שיהיו בלי בטרייה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן טז].
מו טוב לחוש לכתחלה ולשלם קודם הפסח דמי המצה, שיוצא בה ידי חובתו בליל פסח. אבל מעיקר הדין אין בזה חיוב, אלא יכולים לפרוע את דמי המצה גם לאחר הפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמו' תב. חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסח אות יב בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' פח].
מז כשחל פסח בשבת, לא גזרו שמא יעביר את המצה ד' אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לא].
מח מותר לאכול מצה עשירה בליל פסח, אלא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, ולא גזרינן בזה שמא יאכל ממנה למצת מצוה. ולכן מותר למי שהוא בכור ומתענה בערב פסח, לאכול פחות מכביצה ממצה עשירה אחר הקידוש, כדי שיוכל לומר את ההגדה כראוי ולספר ביציאת מצרים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלד בהערה].
מט מי שזמן לידתו חל בליל הסדר, בשנה שנעשה בר מצוה, אין צריך להמתין מלאכול מצה עד שתגיע שעת הלידה, כיון שמשעת צאת הכוכבים כבר נעשה לחייב במצוות. ומכל מקום המחמיר לאכול עוד כזית מצה, אחר שעת לידתו, [קודם חצות לילה] תבוא עליו ברכה. אך לא יעשה הקידוש, ושאר מצוות הסדר, לפני צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צג, על פי שו"ת יביע אומר חלק ג' חלק אורח חיים סימן כז].
סימן תעו - אכילת צלי בליל פסח
א מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים, גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, ונראה כאוכל קדשים בחוץ. ובמקומות הללו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח. ומכל מקום גם במקומות שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, ביום אין איסור, שאין ה"יום" בכלל האיסור. [יחוה דעת חלק ג' סימן כז. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעה].
ב וכל זה בסתם בשר, אבל הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערה של הסדר, בכל מקום אסור לאכלו בליל פסח. אפילו במקום שנהגו לאכול צלי, כיון שצלי זה נעשה זכר לקרבן פסח, ובזה יש לחוש יותר שנראה כאוכל קדשים בחוץ. וכל שכן גדי מקולס שאסור לאכול בליל פסח בכל מקום. אולם למחרת ביום טוב, מותר לאכול גם הזרוע שהונח בקערה של ליל הסדר. שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום חג הפסח. [שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' כז. מהרי"ו סי' קצג. שו"ת חזו"ע ח"א כרך ב' סי' מג, הליכות עולם ח"א עמוד רצח]. וכל זה כשבשר הזרוע צלוי, אבל אם הוא מבושל, ורוצים לאוכלו בתוך הסעודה בליל פסח, מבלי להזכיר עליו שם פסח, יש להתיר. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קג. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כז].
ג גדי מקולס [דהיינו שצלאו כולו כאחד] אסור לאוכלו בליל פסח בכל מקום. אבל עגל מקולס, מותר לאוכלו בליל פסח, במקומות שנוהגים לאכול צלי בליל פסח. אבל במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, אסור אפילו בשר עגל ובשר עוף. וכל דבר שטעון שחיטה, אסור לאוכלו צלי בליל פסח. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קג]
ד אם שכח לצלות הזרוע בערב פסח, מותר לצלותו בליל פסח, לפי המנהג שנהגו להקל לאכול צלי ביום טוב של פסח בסעודת היום, שהרי צולה הוא לצורך יום טוב. [הליכו"ע ח"א עמוד רצט].
ה ביצה צלויה, מותר לאכלה בליל פסח, גם במקומותינו שאין אוכלים צלי בליל פסח. [תורת רפאל סימן עא, ודלא כהרש"ל שהחמיר בזה].
ו יש להחמיר במקום שנהגו שלא לאכול צלי, אפילו בצלי קדר. משום מראית העין, שדומה לצלי. [מגן אברהם. והסכים לזה בשו"ת בנין ציון החדשות סימן מה]. מיהו בצלאו ואחר כך בישלו, יש לסמוך להקל. [מגן אברהם ועוד אחרונים, ודלא כהפר"ח. ועיין כף החיים אות ד'. ובשו"ת ערוגת הבושם סימן קמב וקסה. ובילקו"י מועדים עמוד תז. ולא דמי לבשר בחלב, שיש אומרים שטיגון דינו כצלי, עיין פמ"ג ר"ס פז, שלענין זה דין טיגון הרי הוא כבישול. ועיין בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' קכג].
ז מותר לאכול צלי בליל ט"ו באייר [פסח שני]. ומכל מקום טוב להחמיר שלא לאכול גדי מקולס בליל ט"ו באייר. [חזון עובדיה פסח עמ' קעו].