���� �����
ז אם התנה בלבו מתחלה לשנות את מקומו מבית לבית, או מחדר לחדר, והוא רואה גם כן משם את מקומו הראשון, יכול לשנות את מקומו אף לכתחלה, כל שיש לו צורך בכך. ומכל שכן אם המקום השני סמוך למקום הראשון עד כדי שיהיה יכול לשמוע משם את הקידוש, דשפיר דמי גם לכתחלה לעשות כן, אם הוא רואה את מקומו, וגם היה דעתו מתחלה על כך.
ח אם אכל אחר הקידוש כזית פת (כעשרים ושבע גרם), נחשב לקידוש במקום סעודה, ורשאי לסעוד אחר כך סעודתו בכל מקום אחר הרצוי לו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצה].
ט סעודה שאמרו היינו כזית לחם, או כזית עוגה, או רביעית יין, או תבשיל של חמשת מיני דגן. וגם בקידוש הלילה אפשר להקל באכילת עוגה כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. אבל אכילת אורז אינה מועילה כדי לחושבו סעודה לענין זה, ואינו דומה לפת הבאה בכיסנין שהיא מחמשת מיני דגן. וכן אכילת תמרים לא מהני לקידוש במקום סעודה. אבל שתיית יין של הקידוש מעיקר הדין מהני לקידוש במקום סעודה. ואין צריך שישתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש. ומכל מקום כיון שיש חולקים בדבר, טוב להחמיר בקידוש של לילה שלא לסמוך על שתיית יין לקידוש במקום סעודה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצו, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצח. שארית יוסף חלק ג' עמוד שצה. וטוב לחוש לסברת רבי עקיבא איגר ותוספת שבת שהוכיחו מכמה ראשונים דלא מהני שתיית יין לקידוש במקום סעודה].
י אין אכילת פירות נחשבת לסעודה, ואפילו בקידוש של היום אין לסמוך על אכילת פירות, אפילו משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורק בשעת הדחק יש אומרים דסמכינן על פירות בקידוש של יום. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצח].
יא אם שתה רביעית חמר מדינה כגון שכר או בירה אינו חשוב כסעודה לענין זה, ורק בשעת הדחק יש אומרים שיש לסמוך גם על זה בקידוש של היום. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצח].
יב הנוהגים לבקר אחר תפלת שבת שחרית בבית החתן או בבית אבי הבן, ואחד מקדש על כוס יין ושותה רביעית יין מכוס הקידוש, או שטועם כזית עוגה, ושאר יחידי הקהל אינם מדקדקים בכך, אלא כיון שכיוונו לצאת ידי חובת קידוש בשמיעתם נוהגים לטעום שם פירות ומגדנות ושותים שכר ובירה וכיוצא בזה, ודעתם לחזור ולקדש אחר כך כשילכו לביתם להוציא את בני ביתם ידי חובת קידוש, יש אומרים שאינו נכון לעשות כן, שכיון שאין זה קידוש במקום סעודה לגבי השומעים מיחידי הקהל, הרי הם כאוכלים ושותים בלי קידוש. ויש מתירים ומקיימים המנהג. ואף על פי שהחרד לדבר ה' יחוש לעצמו שלא לטעום שם אלא אם כן שותה בעצמו רביעית יין או אוכל כזית עוגה מחמשת המינים, [לאחר שנתכוון לצאת ידי חובת קידוש], מכל מקום אין למחות באלו שנוהגים להקל בדבר. אלא שלפחות נכון שיאכלו כזית פירות ויברכו ברכה אחרונה. ודע, שאלו ששותים שם חמר מדינה [שכר או בירה וכיוצא בזה], אינם צריכים לברך על זה ''שהכל נהיה בדברו'', כל שטעמו יין מכוס הקידוש, וכמבואר לעיל.
המשך הלכות שבת. סימן רעג - דין קידוש במקום סעודה
א אין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר: וקראת לשבת עונג, ופירשו חז''ל, שקריאת השבת (הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה). לפיכך אם קידש על היין ולא סעד לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואפילו סעד אחר כך בבית אחר לא יצא ידי חובת קידוש. והרי הוא כאוכל בלי קידוש, ולכן אם נאלץ לאכול סעודתו בבית אחר צריך לחזור ולקדש במקום סעודה שם. [שם עמ' רצג].
ב מי ששומע מחבירו או שכנו את ברכת הקידוש על היין, וכיון לצאת ידי חובת קידוש, ולא סעד שם, לא יצא ידי חובת קידוש, ובכל זה אין הבדל בין איש לאשה. [ילקו''י שבת א עמוד רצג].
ג לפיכך השומע קידוש מחבירו או משכנו הקרוב אליו, ואין דעתו לסעוד שם, אסור לו לטעום כלום, שהואיל ואינו יוצא בזה ידי חובת קידוש, הרי אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו. אבל העומד בביתו ושלחנו ערוך לפניו ושומע הקידוש משכנו, ונתכוין השומע לצאת, וגם השכן המקדש נתכוין להוציאו, יצא ידי חובת קידוש, כיון שסועד במקום ששמע הקידוש. ואף שהשומע לא טעם מכוס הקידוש אין בכך כלום, שאין השתיה חובה אלא למקדש עצמו, אבל ליתר השומעים הטעימה היא רק למצוה מן המובחר לחיבוב מצוה.
ד אם קידש על מנת לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול אין צריך לחזור ולקדש, הואיל והכל חדר אחד, אבל לכתחלה לא ישנה מקומו אפילו מפנה לפנה. ואם היה דעתו לפני הקידוש לסעוד בפנה האחרת מותר לעשות כן אף לכתחלה.
ה לכתחלה אין לשנות את מקומו מחדר לחדר, אפילו אם בעת שקידש היה בדעתו לשנות את מקומו לחדר אחר. אבל בדיעבד אפילו מבית לבית או מבית לחצר, כל שגילה דעתו לפני הקידוש שברצונו לשנות את מקומו, אין צריך לחזור ולקדש, משום ספק ברכות להקל. [שם רצד].
ו והוא הדין אם רואה את מקומו הראשון דרך חלון וכיוצא בזה, ואפילו מקצת מקומו הראשון, שאין צריך לחזור ולקדש. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצד].
לו מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה הלילה לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, שאם יאמר לו היום כך וכך (אפילו בלשון לעז) לא יוכל לברך אחר כך על ספירת העומר, משום דקיימא לן שאם מנה ולא בירך יצא. ומכל מקום אם ענה רק המספר של הלילה ההוא, ולא אמר תיבת "היום" יוכל לחזור ולספור בברכה. אבל אם אמר היום כך וכך, אפילו ענה בלשון לע"ז, אינו יכול לברך על העומר באותו לילה. וכן אם ענה לו "היום כך וכך לעומר", אף על פי שלא כיון בליבו לצאת ידי חובה, מכל מקום אין לו לחזור ולספור שוב בברכה. אך אם בשעה שאמר היום כך וכך נתכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה, חוזר וסופר בברכה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכה. יחוה דעת חלק ו' סי' כט. חזו"ע על הל' יו"ט עמ' רמו].
לז הלומד בשלחן ערוך אחר השקיעה [קודם צאת הכוכבים] בליל שמיני לספירה, לפני שספר את העומר, וקרא מה שכתוב בשלחן ערוך: וביום השמיני יאמר היום שמונה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד, רשאי לחזור ולספור את העומר בברכה אחר צאת הכוכבים. [יחוה דעת ח"ו סי' כט. ילקו"י מועדים עמו' תכו. חזון עובדיה על יו"ט עמ' רז. ומשמע דאם אירע כן אחר צאה"כ לא יברך].
לח מי שחבירו שאל אותו כמה הלילה לעומר, ואמר מחר יהיה כך וכך, נראה שיספור אחר כך בברכה. (ועיין בשו"ת ויען אברהם (סימן לה) מה שכתב בזה). וכל זה קודם שיגיע למספר שבועות, אבל אם היה משבוע אחד ואילך, והשיב רק מספר הימים בלא שבועות, חוזר וסופר בברכה באותו ערב. משום ספק ספיקא. [חזון עובדיה על הל' יום טוב עמוד רמז].
לט ולכן אם אמר לחבירו אחר שקיעת החמה של יום ל"ב לעומר, אל תאמר וידוי כי הלילה ל"ג לעומר, יוכל לחזור ולספור בברכה, שהרי לא ספר שבועות. ועוד שלא ספר המספר רק בראשי תיבות, ובזה יש לומר דלא יצא. ועוד שאין כוונתו לומר מנין ספירת העומר כלל, אלא לומר שהוא יום טוב כדי שלא יאמר וידוי (כנסת הגדולה). וכן עיקר. [עיין בשו"ת ויען אברהם (סוף סימן לה). שו"ת יביע אומר חלק ד' (סימן מג סק"ט). יחוה דעת חלק ו' (סימן כט). חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמח].
מ מי ששכח לספור את העומר בליל ל"ג בעומר, וביום אמר לחבירו "היום ל"ג בעומר", או שתיקן את השליח ציבור כשבא לומר תחנון, ואמר לו "היום ל"ג בעומר", יוכל לספור אחר כך בברכה, על סמך זה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכו. חזון עובדיה שם].
מא מי ששכח לספור ספירת העומר בליל ששי, ולמחרת התפלל ערבית וקיבל שבת מבעוד יום, ונזכר לאחר שהתפלל ערבית, וטרם שקעה השמש, יספור בלי ברכה, ויוכל אחר צאת הכוכבים של שבת לספור בברכה את ספירת העומר של שבת. וכן שאר הלילות ימנה בברכה. [יביע אומר חלק ד סימן מג סק"ח. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמב].
מב בירך על דעת שהיום ארבעה ימים לעומר, וסיים את הברכה במחשבה שהם חמשה ימים לעומר, יצא, אפילו אם היה היום ארבעה ימים לעומר. וכל זה כשספר את מספר היום באופן הנכון, ורק בברכה חשב אחרת. ואם חשב בברכה שהיום ארבעה ימים לעומר, וספר שהיום חמשה ימים לעומר, יש אומרים שצריך לחזור ולברך, כי סוף סוף ספר מספר שאינו נכון. ויש חולקים, ולמעשה יחזור ויספור בלא ברכה. [ילקו"י מועדים מהדורת תשס"ד עמוד תרטו].
מג בימי הספירה חצי שעה קודם שקיעת החמה לא יאכל סעודה של פת או עוגה יותר משיעור כביצה (בלי קליפתה), ואפילו התפלל כבר מנחה, כל עוד לא קיים מצות ספירת העומר. ואם התחיל בסעודה בהיתר, דהיינו קודם לכן, והגיע זמן ספירת העומר, אינו צריך להפסיק מסעודתו, לספור העומר, אלא יספור העומר כשיסיים סעודתו. אבל אם התחיל באיסור, כיון שאין טורח כלל להפסיק, פוסק מסעודתו וסופר ספירת העומר. ומותר לכתחלה לטעום פירות וכיוצא בזה לפני ספירת העומר. וכן פת או עוגה מותר עד שיעור כביצה, [בלי קליפתה, כחמשים גרם]. [ילקו"י מועדים עמ' תכז. חזון עובדיה יום טוב עמ' רמה].
ל מיום שביעי ואילך צריך לספור גם שבועות, ונחלקו הפוסקים אם די בספירת הימים, או שספירת שבועות מעכבת, ואם ספר הימים ולא ספר השבועות, או שבועות ולא ימים, דעת מהר"ש הלוי בתשובה (סימן ה) שלא יצא. וכן כתב הפרי חדש (סימן תפט סוף ס"א). והמגן שאול (סימן כ). אולם הכנסת הגדולה (בהגהות בית יוסף סימן תפט) חלק עליו ופסק דבדיעבד יצא. וכן כתבו המגן אברהם (ס"ק ד), והחק יעקב (ס"ק ח). ואם נזכר באותו לילה יחזור ויספור בלא ברכה, ואם לא נזכר עד הלילה שאחריו ימנה משם והלאה בברכה, כדין המסופק אם ספר העומר, שסופר בברכה מטעם ספק ספיקא. והוא הדין למי שטעה במספר הימים, ולא טעה במספר השבועות, או להיפך, שטעה במספר השבועות ולא טעה במספר הימים, שאם לא נזכר עד הלילה שאחריו, סופר מכאן ואילך בברכה. דשמא כל יום מצוה בפני עצמה, ואף אם תאמר שכל הלילות הם מצוה אחת, שמא די בספירת הימים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכד. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רנא].
לא מי שמסופק כמה היום לעומר, ואינו יכול לברר, [כגון שנמצא במדבר או בעיר שאין שם ישוב יהודי], יספור מספק את ב' הספירות בזה אחר זה בלי ברכה, (כדי שלא יהיה חשש הפסק בין הברכה למצוה) ולמחרת בלילה לאחר שיתברר לו המספר האמיתי, יספור מכאן ואילך בברכה. [שו"ת יביע אומר חלק ח (חאו"ח סימן מה). ילקוט יוסף על המועדים (עמוד תכד). חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רנג].
לב אונן שמתו מוטל לפניו שפטור מכל המצוות שבתורה, [אפילו אם מסר את הטיפול בקבורה לחברא קדישא], ולכן לא ספר ספירת העומר בלילה, יספור ביום בלי ברכה לאחר קבורת המת, ואז יספור מכאן ולהבא בברכה. ואם לא ספר גם ביום, יספור מכאן ולהבא בלי ברכה. ואם האונן רואה שישאר באנינותו לילה ויום, כגון שבית הקברות רחוק מן העיר, וכיוצא בזה, יספור ספירת העומר בלי ברכה, בעודו אונן, (לאחר שנמסר המת לחברה קדישא), ויועיל לו לספור בשאר הימים בברכה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכה. ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמוד קצט, ובסוף הספר, ובירחון קול תורה קובץ ז', תשס"ה, עמוד צה. ושם דחה מ"ש בזה בחיים וחסד. וע"ע בחזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמד].
לג וכן חולה שלא ספר את העומר בלילה, יספור ביום בלי ברכה, ואז יוכל להמשיך לספור בברכה. ואם לא ספר גם ביום, יספור מכאן ולהבא בלי ברכה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכה]
לד ספירת העומר צריכה להיות בדיבור בפיו ובשפתיו, אבל בהרהור לא יצא, שהרהור לאו כדיבור דמי. (משנה ברורה בבאור הלכה סימן תפט). ואם הרהר בלבד, יכול לברך אח"כ, ולספור ספירת העומר בבטוי שפתים. (ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ד' חאו"ח סימן ג אות יז). ולכתחלה צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו יצא. [עיין בשו"ת יביע אומר שם סימן יח. ודו"ק. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' רמג].
לה הכותב במכתב בלילה "היום טו"ב לעומר", ושכח לספור העומר בפיו לילה ויום, סופר בשאר הלילות בברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תכז. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמג].