chiddush logo

���� �����

 טז מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. ואף שבחול אין לבצוע פרוסה גדולה, שנראה כרעבתן. ולא פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, מכל מקום שבת שאני. 

יז הבוצע צריך לכוין לפטור בברכת המוציא את השומעים, ויאמר להם שיכוונו לצאת ידי חובת הברכה, ושלא יענו ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת שם ה'. [ילקו''י שבת א' עמוד שי]. 

יח קודם שיטעם מהפת יטבל הפת במלח. ולדעת מרן הש''ע (סי' קסז ס''ה) בפת שלנו אין צריך לטבל במלח, ומכל מקום מנהגינו על פי הסוד לטבל במלח גם בפת שלנו. ואם אין לו מלח, יטבל הפת במאכל שיש בו מלח, או בסוכר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיא]. 

יט נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין. ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע. ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם. ובאופן שכל אחד בירך לעצמו, אין לענות אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם מהלחם, ואם ענה אמן, בדיעבד לא הוי הפסק. 

כ אין למסור את הלחם למסובין ביד, שאין מסירה ביד אלא לאבל. ואף לאבל בשבת לא יתן לו בידו, שאין להראות אבלות בפרהסיא בשבת. ואין לזרוק את הלחם. [ילקו''י שבת א' עמ' שיב]. 

כא בשבת וביום טוב בעל הבית יבצע מהפת לעצמו פרוסת הכזית, ולאשתו כביצה, שהוא כנגד השם כנודע, ואפילו אם נמצא גדול שמיסב על השלחן, לא יתן לו קודם אשתו. ומאחר שכך נהגו על פי הסוד, מסתמא האב מוחל. ומכל מקום טוב שהבן יבקש בפירוש את סליחת הוריו על כך, או שיתן לאשתו ולאביו שניהם ביחד, כדי שלא להקדים את אשתו לאביו ואמו. 

כב סעודה ראשונה ושניה [של שחרית] לכולי עלמא אי אפשר לעשותן בלי פת. ויש אומרים שאם אין לו פת יוצאים ידי חובת סעודות שבת בפת הבאה בכיסנין. ולענין קידוש במקום סעודה, גם בקידוש הלילה אפשר להקל באכילת עוגה כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. אבל אכילת אורז או תמרים אינם מועילים כדי לחושבו סעודה לענין זה. [ילקו''י שבת א' עמוד שיב]. 

כג יש לאכול בכל סעודה מסעודות שבת פת כשיעור ביצה בלא קליפתה (דהיינו כחמישים גרם), וטוב שיאכל פת כשיעור ביצה בקליפתה (דהיינו כחמישים וארבע גרם), כדי שתחשב לו הסעודה לאכילת קבע לכל הדעות. ובפרט אחר שבירך על נטילת ידים, ונודע שאין מברכים על נטילת ידים אלא כשבדעתו לאכול פת שיעור כביצה. ואם אינו יכול לאכול פת כביצה, יאכל שיעור כזית. [ובאופן כזה יטול ידיו בלי ברכה]. וצריך שיאכל את הכזית פת בתוך שיעור אכילת פרס, שהוא כ-7 דקות וחצי. וחכם עיניו בראשו, שלא ישבע משאר מאכלים, קודם אכילת פת בתוך כדי אכילת פרס. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיג] 

כד מי שאינו אוכל, אינו רשאי לברך המוציא כדי להוציא אחרים ידי חובת הברכה, שאף בשבת שיש חיוב לאכול פת, אין לברך בשביל אחר ברכת המוציא, אם אינו אוכל עמהם. ולא התירו לברך לאחרים אף שאינו טועם, אלא בברכת המוציא שבליל פסח, ובברכת היין שבקידוש. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיד]. 

כה מנהג יפה הוא לשורר שירות ותשבחות להשי''ת בסעודות שבת ויום טוב. 

כו טוב לומר דברי תורה לבני ביתו בסעודות שבת בעניני פרשת השבוע. וטוב לחנך את הבנים הקטנים לומר דברי תורה בסעודות שבת, ולשורר זמירות לשבת. אולם בסעודות שבת אף אם אין אומרים דברי תורה, לא נחשב אוכל מזבחי מתים. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד]. ונכון שילמד בליל שבת ארבעה פרקים ראשונים של משניות שבת, וישלים ביום. [ויש הלומדים בליל שבת שמונה פרקים]. ואם הוא טרוד בלימודו, אינו חייב לשנות מסדר לימודו כדי ללמוד פרקי שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיד]. 

כז בשבת וביום טוב לא נהגו לכסות את הסכינים בשעת ברכת המזון, או להסירן מעל השלחן. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שטו]. 

 ח אם אין לו ב' לחמים ללחם משנה, יכול לצרף מצה שלמה ללחם משנה. ויקפיד שתהיה המצה שלימה, ולא סדוקה [היכולה להשבר על ידי שיתפסנה], או שבורה. [ילקו''י שם]. 

ט ככר לחם קפוא שהוציאוהו מתא ההקפאה של המקרר, אפשר לצרפו לככר לחם אחר ללחם משנה, אם אין לו שני ככרות לחם הראויים לאכילה מיד. ואין צריך להמתין עד שהככר יופשר מקפאונו. וטוב שיאריך בסעודתו עד כדי הפשרת הלחם הקפוא, שלקראת סוף הסעודה יהיה ראוי לאכילה. ואם אפשר בנקל לשאול לחם הראוי לאכילה משכנו, הכי עדיף טפי, אף על פי שעליו להחזיר הלחם לשכנו אחר שבירך עליו. [ומותר להניח לחם קפוא בתוך מגש וכדו' ולהניחו על הפלאטה החשמלית בשבת, אך קודם לכן יקפיד לנער את גושי הקרח שעל הלחם, וינגב במגבת, ומ''מ המחמיר תבא עליו ברכה]. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' שז, ובמהדורת תשס''ד עמו' תרו] 

י לחם חתוך, אם כשאוחז הפרוסה עולה הככר עמה, חשיב לחם שלם לענין לחם משנה. אבל אם הוא חתוך יותר באופן שכאשר אוחז הפרוסה אין הככר עולה עמו, לחם פרוס מיקרי, ואין יוצאין בו ידי חובת לחם משנה. ולכן לחם פרוס אפילו אם הוא מונח כולו בתוך ניילון, אינו מצטרף ללחם משנה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. 

יא גם הנשים חייבות בשלש סעודות שבת, וב ''לחם משנה'', שאף הן היו בנס המן. [ובכל מעשה שבת איש ואשה שוין]. ולכן צריכות לשמוע ברכת המוציא מפי בעל הבית, ולכוין לצאת ידי חובת הברכה ו''לחם משנה''. והמברך צריך להמתין להן עד שיטלו את ידיהן לסעודה, כדי להוציאן ידי חובת לחם משנה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. 

יב גם ביום טוב צריך לבצוע על ''לחם משנה''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. 

יג קודם שיברך המוציא יתפוס את הלחם בידו, ולא יברך קודם שיתפוס הלחם. ויתן שתי ידיו על הלחם בשעת הברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שי]. 

יד אם הוא לבוש בכפפות בימי הקור, צריך להסירן בעת הברכה. אבל מי שיש לו גבס על ידיו, מותר לו לבצוע על הפת, ואין צריך ליתן לאחד מבני הבית שיבצע על הלחם. [שם]. 

טו אין להתחיל לבצוע את הלחם עד שיסיים ברכת המוציא כדי שתהיה הברכה על שתי ככרות שלמות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שי]. 

 סימן רעד - דיני בציעת הפת בשבת


א מנהג נאה הוא לקשט את שלחן השבת בפרחים ושושנים, ובמיני בשמים, לכבוד שבת. ובכדי לברך עליהם ברכת הריח ולהשלים ל''מאה ברכות'' בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שג]. 

ב אם בירך על הבשמים לפני הקידוש, וחוזר להריח בהם אחר ברכת המזון, אינו חוזר לברך, מאחר שהיו לפניו, ואין ברכת המזון חשובה הפסק אלא בעניני אכילה ושתיה. 

ג יש נוהגים לקחת שתי אגודות הדסים או שאר בשמים, ואומרים: ''זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שג] 

ד צריך לבצוע בשבת על שני ככרות בכל סעודה, זכר למן שנאמר בו ''ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה''. ואחר שיברך המוציא יבצע מן הככר התחתון, וכדי שלא יהיה כעובר על המצות, יניח הככר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון. וגם הנשים חייבות לבצוע על שני ככרות, כשאוכלות סעודות שבת לבדן. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שד]. 

ה יש נוהגים על פי האר''י ז''ל להניח על השלחן י''ב ככרות קטנים לכל סעודה, ששה על גבי ששה כמין ניקוד סגו''ל. ולוקחים שנים האמצעיים ובוצעין מאחד. ואפילו מי שאין לו יד בקבלה, רשאי לנהוג כן, שדוקא בעניני כוונות וכדומה, אינם אלא למי שמבין בקבלה, וכל מנהגיו על פי הקבלה, אבל לשאר בני אדם יש לחוש בזה ליוהרא שחושב עצמו מקובל. וגם בשבת ויום טוב יש לסדר י''ב ככרות כנזכר. וכבר ידוע שאין אנו הולכים אחר הקבלה אלא דברי הפוסקים הפשטנים, ורק בעניני תפלה וכדומה, אנו הולכים אחר הקבלה, בדברים שיסודם בהררי קודש על פי המקובלים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שה. ומה שכתבנו שרק בעניני תפלה וכו', כן כתב בשו''ת ביכורי יעקב (חיו''ד סי' יט) ובשו''ת שואל ונשאל ח''ה (סי' א'). ועוד] 

ו לכתחלה יש להקפיד שהלחמים יהיו שלמים לגמרי, ולכן לא יסיר את התוית הדבוקה בלחם אלא אחר בציעתו, כדי שהלחם יהיה שלם בשעת הברכה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שה] 

ז אם יש לו ב' חצאים של לחם, יחברם זה עם זה על ידי חתיכת עץ דקה שאינה מוקצה, [קיסם], כדי שייראה לחם שלם. ואם אין לו חתיכת עץ שאינה מוקצה, יקרבם זה לזה, ויברך. 
 יג יכול אדם לקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כיון שהוא מקום סעודה להם. ויאמר כל סדר הקידוש, כולל ברכת בורא פרי הגפן. ואף שהם יודעים לברך ברכת הגפן, מכל מקום כיון שאינם יודעים לברך ברכת הקידוש, יברך הוא גם ברכת הגפן, ואם עדיין לא קידש בביתו אינו חייב לטעום מכוס הקידוש הזה, אלא יתן הכוס לשומעים ואחד מהם ישתה ממנו לפחות רוב רביעית, והשאר יטעמו טעימה כל שהיא לחיבוב מצוה. [ואף על פי שברכת היין בעלמא אין אחד יכול לברך על מנת שהשני ישתה, אם אין המברך עצמו שותה מהיין, והוא הדין בכל ברכות הנהנין, מכל מקום כאן שברכת בורא פרי הגפן שבקידוש היא ברכת חובה לקידוש, דינה כדין ברכת הקידוש עצמה, שיכול לברך אף על פי שאינו יוצא ידי חובה, הואיל וכל ישראל ערבין זה לזה]. ומכל מקום טוב שישתה שם רביעית. ואם יצא כבר ידי חובת קידוש, רשאי לשתות אפילו פחות מרביעית. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצט]. 

יד אף בקידוש של יום שאינו חובה מן התורה, ואינו אלא ברכת בורא פרי הגפן בלבד, יכול לברך לאחרים אף על פי שאינו שותה מהיין. ומכל מקום יותר טוב שישתה רביעית יין בקידוש של יום ויחשב לו כקידוש במקום סעודה, וכנזכר לעיל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ש']. 

טו צריך לאכול במקום הקידוש תיכף ומיד לאחר הקידוש, ולא ישהה אפילו זמן קצר בין הקידוש לסעודה, ורק לצורך הסעודה עצמה מותר להפסיק. ומכל מקום בדיעבד שעבר ושהה בין הקידוש לסעודה, אין צריך לחזור ולקדש, ובפרט אם בשעה שקידש היה בדעתו לאכול מיד, ונשתהה בין הקידוש לסעודה אפילו לזמן מרובה, בדיעבד אין צריך לחזור ולקדש. במה דברים אמורים כשהיה בדעתו בשעת הקידוש לאכול לאלתר ונאנס ושהה, אבל אם לא היה בדעתו לאכול לאלתר אלא לאחר זמן, אם שהה כדי שיעור עיכול [שבעים ושתים דקות] צריך לחזור ולקדש, ואם לא שהה כדי שיעור עיכול, אין צריך לחזור ולקדש. ומכל מקום בליל פסח שיש מצוה לספר ביציאת מצרים, ולקרוא את ההגדה, ואין סועדים אלא לאחר זמן רב, אין כאן חשש הפסק כלל, וחשיב קידוש במקום סעודה, שכל מה שעושים אחר הקידוש דהיינו הטיבול הראשון וההגדה וההלל והכוס השני, הוא בכלל מצות היום וזכר ליציאת מצרים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשס''ד עמוד תר]. 

טז יש אומרים שאם אחר הקידוש יצא לחוץ ואחר כך חזר למקומו צריך לחזור ולקדש. ויש חולקים. ולכתחלה יש להזהר בזה מאד, אבל בדיעבד לא יחזור לקדש. [ילקו''י שבת א עמוד שא]. 

יז מטבח הנמצא בחצר הבית, ראוי שלא יצאו מן הבית אל המטבח כדי להביא ממנו דבר מה בין הקידוש לסעודה. ומכל מקום המקילים בזה, בפרט בחג הסוכות, יש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שא]. 

יח מי שקידש ואכל, ואחר אכילתו הקיא כל מה שאכל ושתה, יחזור ויאכל לכל הפחות כזית פת, כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. ואם אינו יכול לאכול, או שחושש ששוב יקיא כל מה שיאכל, אין צריך לאכול. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שב].