���� �����

ד,א  עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.  ארבעה מהן עוון גדול; והעושה אחד מארבעתן--אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו.  ואלו הן:  (א) המחטיא את הרבים; ובכלל עוון זה, המעכב את הרבים מלעשות מצוה.  (ב) והמטה חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.  (ג) והרואה בנו בתרבות רעה, ואינו ממחה בידו--הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש, ונמצא כמחטיא אותו; ובכלל עוון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין רבים בין יחידים ולא מיחה, אלא יניח אותן בכשלונן.  (ד) והאומר אחטא ואשוב; ובכלל זה האומר אחטא, ויום הכיפורים מכפר.

ד,ב  ומהן חמישה דברים הן נועלין דרכי התשובה בפני עושיהן; ואלו הן:  (א) הפורש מן הציבור--לפי שבזמן שיעשו תשובה, לא יהיה עימהן ואינו זוכה עימהן בזכייות שעושין.  (ב) והחולק על דברי חכמים--לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה.  (ג) והמלעיג על המצוות--שכיון שנתבזו בעיניו, אינו רודף אחריהן ולא עושן; ואם לא יעשה, במה יזכה.  (ד) והמבזה רבותיו--שדבר זה גורם להן לדוחפו ולטורדו כישוע וכגיחזי, ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת.  (ה) והשונא את התוכחות--שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, חוזר בתשובה כמו שכתוב בתורה:  "זכור, אל תשכח" (דברים ט,ז), "ממרים הייתם" (שם; דברים ט,כד; דברים לא,כז), "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" (דברים כט,ג), "עם נבל, ולא חכם" (דברים לב,ו).  וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר "הוי גוי חוטא" (ישעיהו א,ד), "ידע שור קונהו" (ישעיהו א,ג), "מדעתי, כי קשה אתה" (ישעיהו מח,ד); וכן ציווהו האל להוכיח לחטאים, שנאמר "קרא בגרון אל תחשוך" (ישעיהו נח,א).  וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל, עד שחזרו בתשובה.  לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמיים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.  וזה ששונא את התוכחות, אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו; לפיכך יעמוד בחטאותיו, שהן בעיניו טובים.

ד,ג  ומהן חמישה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עוונות שבין אדם לחברו, ואינו יודע חברו שחטא לו, כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו; ואלו הן:  (א) המקלל את הרבים--לא קילל אדם ידוע, כדי שישאל ממנו כפרה.  (ב) והחולק עם גנב--לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב רבים ומביא לו והוא לוקח; ועוד שהוא מחזק יד הגנב, ומחטיא אותו.  (ג) והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה--לאחר זמן, כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.  (ד) והאוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות--אלו בני אדם אמיללין הן ואינן ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, ואין להם מכיר, כדי שיידע שוד זה של מי הוא ויחזירנו לו.  (ה) והמקבל שוחד להטות דין--אינו יודע עד היכן הגיעה הטיה זו וכמה הוא כוחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגליים; ועוד שהוא מחזק יד זה, ומחטיא אותו.

ד,ד  ומהן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן:  (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה--שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותן.  (ב) והמשתמש בעבוטו של עני--שהעבוט של עני אינו אלא כגון קורדום ומחרשה, ויאמר בליבו אינן חסרים, והרי לא גזלתי אותו.  (ג) והמסתכל בעריות--מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי; והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט).  (ד) והמתכבד בקלון חברו--אומר בליבו שאינו חטא, לפי שאין חברו עומד ולא הגיעה לו בושת, ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו, כדי שייראה מכללן שהוא מכובד וחברו בזוי.  (ה) והחושד כשרים--אומר בליבו שאינו חטא, לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עוון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות.

ד,ה  ומהן חמישה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשים לפרוש מהן; לפיכך צריך אדם להיזהר מהן שמא יידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאוד; ואלו הן:  (א) רכילות.  (ב) ולשון הרע.  (ג) ובעל חמה.  (ד) ובעל מחשבה רעה.  (ה) והמתחבר לרשע--מפני שהוא למד ממעשיו, והן נרשמים בליבו; הוא שאמר שלמה "ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  וכבר חיברנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהן תמיד, קל וחומר לבעל תשובה.

ד,ו  כל אלו הדברים וכיוצא בהן--אף על פי שמעכבין את התשובה, אינן מונעין את התשובה; אלא אם עשה אדם תשובה מהן--הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא. 

הלכות תשובה פרק ג

ג,א  כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכייות ועוונות:  מי שזכייותיו יתרות על עוונותיו, צדיק; ומי שעוונותיו יתרות על זכייותיו, רשע; מחצה למחצה, בינוני.

ג,ב  וכן המדינה--אם היו זכייות כל יושביה מרובות על עוונותיהם, הרי זו צדקת; ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה.  וכן כל העולם כולו.

ג,ג  [ב] אדם שעוונותיו מרובין על זכייותיו--מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עוונך" (ירמיהו ל,יד; ירמיהו ל,טו; הושע ט,ז).  וכן מדינה שעוונותיה מרובין--מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח,כ).  וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין--מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה', כי רבה רעת האדם" (בראשית ו,ה).

ג,ד  ושיקול זה אינו לפי מניין הזכייות והעוונות, אלא לפי גודלן:  יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד,יג); ויש עוון שהוא כנגד כמה זכייות, שנאמר "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה" (קוהלת ט,יח).  ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכייות כנגד העוונות.

ג,ה  [ג] כל מי שניחם על המצוות שעשה, ותהה על הזכייות, ואמר בליבו ומה הועלתי בעשייתן, אוליי לא עשיתי אותן--הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שם זכות בעולם:  שנאמר "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (ראה יחזקאל לג,יב), אין זה אלא בתוהה על הראשונות.

ג,ו  כשם ששוקלין עוונות אדם וזכייותיו, בשעת מיתתו--כך בכל שנה ושנה, שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכייותיו ביום טוב של ראש השנה:  מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים; ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה.  והבינוני, תולין לו עד יום הכיפורים:  אם עשה תשובה, נחתם לחיים; ואם לאו, נחתם למיתה.

ג,ז  [ד] אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו:  כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם.  אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

ג,ח  לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב:  חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.  זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" (משלי י,כה), זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו.

ג,ט  ומפני עניין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות, מראש השנה עד יום הכיפורים, יתר מכל ימות השנה.  ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסייות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום.

ג,י  [ה] בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, אלא משלישי ואילך.  אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין ודנין אותו על הכול.

ג,יא  ואם נמצאו זכייותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון:  לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד סופן.

ג,יב  במה דברים אמורים, ביחיד, שנאמר "הן כל אלה, יפעל אל--פעמיים שלוש, עם גבר" (איוב לג,כט).  אבל הציבור--תולין להן עוון ראשון ושני ושלישי, שנאמר "על שלושה פשעי ישראל, ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב,ו).  וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.

ג,יג  הבינוניים--אם היה בכלל מחצה עוונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם--דנין אותו כפי חטאיו, ויש לו חלק לעולם הבא; וכן כל הרשעים שעוונותיהם מרובין--דנין אותן כפי חטאותיהם, ויש להן חלק לעולם הבא:  שכל ישראל יש להן חלק לעולם הבא, אף על פי שחטאו--שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא); ארץ זו משל--כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא.  וכן חסידי אומות העולם, יש להן חלק לעולם הבא.

ג,יד  [ו] ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים:  המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, והכופרים בביאת הגואל, והמשומדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו.

ג,טו  [ז] חמישה הן הנקראין מינים:  האומר שאין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג; והאומר שיש שם מנהיג, אבל הם שניים או יתר; והאומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה; וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכול; וכן העובד אלוה זולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים.  כל אחד מחמישה אלו מין.

ג,טז  [ח] שלושה הן הנקראין אפיקורוסים:  האומר שאין שם נבואה כלל, ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם; והמכחיש נבואתו של משה רבנו; והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.  כל אחד משלושה אלו אפיקורוס.

ג,יז  שלושה הן הכופרים בתורה:  האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת--אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה; וכן הכופר בפירושה, והיא תורה שבעל פה, והכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס; והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא הייתה מעם ה', כגון הנוצריים וההגריים.  כל אחד משלושה אלו כופר בתורה.

ג,יח  [ט] שניים הן המשומדים:  המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה.  המשומד לעבירה אחת--זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון ונתפרסם בה והורגל, אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פיאה, ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו--הרי זה משומד לאותו דבר:  והוא, שיעשה להכעיס.  והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר ומה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה--הרי זה משומד לכל התורה כולה.

ג,יט  [י] מחטיאי הרבים:  אחד שהחטיא בדבר גדול, כירובעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה.  ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה זרה; או שהטעה אחרים והדיחם כישוע.

ג,כ  [יא] הפורש מדרכי ציבור:  אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן--אין לו חלק לעולם הבא.

ג,כא  העושה עבירות ביד רמה כיהויקים:  בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות--אין לו חלק לעולם הבא; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.

ג,כב  [יב] שניים הם המוסרים:  המוסר חברו ביד גויים להורגו או להכותו, והמוסר ממון חברו ביד גויים או ביד אנס שהוא כגוי--שניהם, אין להן חלק לעולם הבא.

ג,כג  [יג] מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים:  זה הרודה ציבור בחוזקה והם יראים ופוחדים ממנו הרבה, וכוונתו לכבוד עצמו ולכל חפציו, לא לכבוד שמיים, כגון מלכי הגויים.

ג,כד  [יד] כל אחד ואחד מארבעה ועשרים אנשים אלו שמנינו--אף על פי שהן ישראל, אין להן חלק לעולם הבא.  ויש עבירות קלות מאלו, ואף על פי כן אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא, כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן.

ג,כה  ואלו הן:  המכנה את חברו, והקורא לחברו בכינוי, והמלבין פני חברו ברבים, והמתכבד בקלון חברו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקודשים.

ג,כו  במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, בשמת בלא תשובה.  אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה--הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה:  אפילו כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב--יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה'--ורפאתיו" (ישעיהו נז,יט).

ג,כז  כל הרשעים והפושעים והמשומדים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין שחזרו במטמונייות--מקבלין אותן, שנאמר "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג,יד; ירמיהו ג,כב):  אף על פי שעדיין שובב הוא, שהרי בסתר בלבד חוזר ולא בגלוי--מקבלין אותו בתשובה. 

הלכות תשובה פרק ב

ב,א  איזו היא תשובה גמורה--זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח.  כיצד:  הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר--זה הוא בעל תשובה גמורה.  הוא ששלמה אומר "וזכור, את בוראך, בימי, בחורותיך" (קוהלת יב,א).

ב,ב  ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה--אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא.  אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו--כל עוונותיו נמחלין:  שנאמר "עד אשר לא תחשך השמש" (קוהלת יב,ב), שהוא יום המיתה--מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.

ב,ג  [ב] ומה היא התשובה--הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז).  וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך" (ירמיהו לא,יח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו--אשר בך, ירוחם יתום" (הושע יד,ד).  וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.

ב,ד  [ג] כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב--הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ; וכן הוא אומר "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג).  וצריך לפרוט את החטא, שנאמר "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב" (שמות לב,לא).

ב,ה  [ד] מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו.  ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה.  וגולה ממקומו--שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

ב,ו  [ה] ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם אומנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם.  וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו--אין תשובתו גמורה, שנאמר "מכסה פשעיו, לא יצליח" (משלי כח,יג).

ב,ז  במה דברים אמורים, בעבירות שבין אדם לחברו.  אבל שבינו לבין המקום--אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם:  אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהן בפני רבים, סתם.  וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר "אשרי, נשוי פשע; כסוי חטאה" (תהילים לב,א).

ב,ח  [ו] אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב" (ישעיהו נה,ו).  במה דברים אמורים, ביחיד; אבל בציבור--כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר "כה' אלוהינו, בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז).

ב,ט  [ז] יום הכיפורים--הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים.  ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא ייחנק בסעודה קודם שיתוודה.  ואף על פי שהתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתוודה בלילי יום הכיפורים ערבית; וחוזר ומתוודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה.  והיכן מתוודה--יחיד, אחר תפילתו; ושליח ציבור, באמצע תפילתו בברכה רביעית.

ב,י  [ח] הווידוי שנהגו בו כל ישראל--אבל חטאנו . . ., והוא עיקר הווידוי.  עבירות שהתוודה עליהן ביום הכיפורים זה--חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו:  שנאמר "כי פשעיי, אני אדע; וחטאתי נגדי, תמיד" (תהילים נא,ה).

ב,יא  [ט] אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.  אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן--אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

ב,יב  אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו.

ב,יג  לא רצה חברו למחול לו--מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו.  לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית.  לא רצה, מניחו והולך לו; וזה שלא מחל, הוא החוטא.  ואם היה רבו--הולך ובא אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו.

ב,יד  [י] לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום וייטור.  וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון.  אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א,יא); וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו לישראל, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב).

ב,טו  [יא] החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה--מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך.  ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשיו; לא היה יודע לו יורש--יניחנו בבית דין, ויתוודה.