chiddush logo

הלכה יומית

 


איגרת הרמב"ן
האיגרת הזאת שלח הרמב"ן ז"ל מעירו לקטולניא (בכתבי יד: מן עכו לברצלונה) לבנו על הענווה וצוה בו שיקראנה פעם אחת בשבוע. וילמדו גם אחרים עמו ויהיה רגיל בו בעל פה כדי לחנכם בילדותם ביראת שמים. ובישר לו שביום שיקרא איגרת זו שיענוהו מן השמים כל מה שישאל (הווה אומר יקבל מה שיבקש), וכל מי שירגיל שאומרה בודאי יהיה ניצול מכל צרה ומובטח לו שהוא בן עולם הבא (מספר מעולפת ספירים). וכן העתיק מהרח"ו (רבי חיים ויטאל) ז"ל בכתב ידו בספרי שערי קדושה את האיגרת הזאת לאמרה כסגולה שתתקבל תפילתו.


"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'".

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׂנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה שָׂמַיִם וּשְׂמֵי הַשָׂמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא). וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׂמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה'".

וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש", וגו'.

וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ). נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ. וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד.

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא כָּל הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.

וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ.

וְכֵן תַּעֲשֶֹה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְלֹא תֶחֱטָא. וּבָזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים; וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה, וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י יז): "תָּכִין לִבָּם – תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה.

 סימן תרסח, תרסט - סדר תפלות שמחת תורה

א בליל שמיני עצרת אומרים מזמור למנצח על השמינית, הוא יום שמיני עצרת. [כ''ה במסכת סופרים (פי''ט ה''ב). והוא ע''פ מדרש רבה (ס''פ וזאת הברכה), כשנפטר משה רבינו, היה יהושע בן נון בוכה ואומר, הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו ''אמונים'' מבני אדם. זה משה שאמר עליו הקב''ה בכל ביתי נאמן הוא. וראה בחזון עובדיה סוכות עמוד תנא הערה א]. ובקידוש של ליל החג צריך לברך שהחיינו, מפני שהוא חג בפני עצמו, ואין לו שייכות לחג הסוכות. [יבי''א ד/נא. וח''י סי' מט]. 

ב ליל שמחת תורה אומר בתפלתו את יום (השבת הזה ואת יום) שמיני חג עצרת הזה. ואם טעה ואמר את יום חג הסוכות הזה, בין בליל שמחת תורה בין ביומו, בין בארץ בין בחוץ לארץ, לא יצא ידי חובת התפלה, כי שמיני עצרת חג בפני עצמו הוא, כדאיתא בגמרא (ראש השנה ד.). ואם נזכר באמצע ברכת רצה, יחזור לברכת אתה בחרתנו. והוא הדין אם נזכר אחר כך בברכת שים שלום, או אפילו באמצע ''אלהי נצור'', חוזר לאתה בחרתנו, ואם עקר רגליו, חוזר לראש התפלה. [וטוב שיתנה ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל כדת, ואם אינני חייב לחזור ולהתפלל, תהיה תפלתי זו תפלת ''נדבה'']. והוא הדין בכל זה למי שטעה בקידוש כנ''ל, שאם טעה ואמר בקידוש את יום חג הסוכות הזה, במקום את יום שמיני חג עצרת הזה, צריך לחזור ולקדש. ואין חילוק בזה בין שטעה וחשב שעודנו עומד בחג הסוכות, לבין שיודע שהוא שמיני עצרת, וסירכא דלישנא נקט ''חג הסוכות הזה'' דבכל אופן לא יצא, כיון שהוא חג בפני עצמו. וכן אין חילוק בזה בין טעות בתפלה ובין טעות בקידוש של ליל שמיני עצרת, שבכולם יש להורות לחזור ולהתפלל ולקדש. [בגמרא (ר''ה ד: וסוכה מח.) אמרו, שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא. ופירש רש''י שאין שם חג הסוכות עליו. וראה בילקו''י מועדים עמ' קפד. יביע אומר חלק ד' סימן נא. וח''י סימן מט]. 

ג אם אמר בתפלתו אתה בחרתנו ויעלה ויבא, ובהיותו מתפלל סמוך למודים, נסתפק אם אחר שאמר יעלה ויבא, סיים כהוגן, והשיאנו וכו', וחתם ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים, או שמא אחר יעלה ויבא טעה ואמר מיד, ואתה ברחמיך הרבים וכו', ותחזינה עינינו, וסירכא דראש חודש וחול המועד נקט, ונמצא שלא חתם ברכת קידוש היום, צריך לחזור מתחלת והשיאנו ויחתום בברכת קדושת היום, ואחר כך ימשיך תפלתו. ואפילו אם סיים תפלתו, צריך לחזור לראש, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל. [חזו''ע סוכות (עמ' תנד הערה ג'). משום שעל הרוב מתוך ההרגל אחר יעלה ויבא שבתפלת ר''ח וחוה''מ מסיים ואתה ברחמיך הרבים וכו', ומה שלמוד הוא מזכיר. ואף את''ל שהוא ספק שקול י''ל שצריך לחזור וכו'. ואין לחוש לסב''ל, שאם נאמר לו שימשיך מודים וכו', שמא באמת דילג חתימת ברכת קדושת היום, ואז כל שממשיך הוי ברכה לבטלה. וכן העלה בגנת ורדים (א''ח כלל ד סי' יט).]. 

ד בליל שמיני עצרת שהוא יום שמחת תורה בארץ ישראל, שבו ביום מסיימים קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, מתפלל השליח צבור תפלת ערבית בניגון יפה בשמחה ובטוב לבב. ויש שנהגו שבעת הקדיש של ערבית בליל שמחת תורה, עומדים על עומדם כמו שנוהגים בקדיש של תפלת ערבית בליל שבת, אולם לפי הטעם שכתב בסידור האר''י, שהקימה בליל שבת היא כדי לקבל תוספת הרוח של שבת, נראה דביום טוב לא שייך טעם זה, הילכך אין צורך לעמוד בקדיש של ערבית בליל יום טוב. [ספר בית השואבה]. 

ה אחר התפלה מנהג ישראל להקיף שבע הקפות את התיבה, כשספר תורה מונח עליה, ובספרי תורה בידיהם. וכן נוהגים ביום שמחת תורה אחר התפלות. וששים ושמחים בשירות ותשבחות בשמחת התורה, בריקודים ובמחיאות כפים, ואפילו אם חל בשבת מותר. ואף על פי ששנינו במשנה (ביצה לו:) אין מרקדים ולא מטפחים (כף אל כף במחיאות כפים) ביום טוב קל וחומר בשבת, ואמרו בגמרא שם, שהוא משום גזרה שמא יתקן כלי שיר, אף על פי כן ביום שמחת תורה התירו חכמים ריקוד ומחיאות כפים לכבוד התורה. ומצוה נמי איכא. [כ''כ רבינו יצחק בן גיאת (עמוד קיז): נוהגים אצלינו לרקד ביו''ט בשמחת תורה בשעה שאומרים קילוסין לתורה, ואפי' כמה זקנים נוהגים כן לכבוד התורה. וכתב המהרי''ק (שרש ט), שאף שהוא איסור שבות, נהגו בו היתר משום כבוד התורה. ע''ש. ופשוט שהוא הדין שמותר למחוא כפים לכבוד התורה בשעה שאומרים שירות ותשבחות לכבוד התורה. וכ''כ הרמ''א בהגה (סי' תרסט), וע' בשעה''צ (שם סק''ה).]. 

ו גם בשמחת תורה אסור לקשקש בכוונה בפעמוני הרימונים של ספר התורה. שלא התירו חכמים לכבוד התורה אלא מחיאות כפים וריקוד, שהוא שבות קל, אבל להשמיע כלי שיר, שבנקל יכול לעשות מלאכה, במתיחת המיתרים דהוי מלאכה גמורה, שהוא מתקן כלי שיר, לא התירו חכמים כלל. [ואף מ''ש התוס' (ביצה ל.) דלדידן שרי, כי דוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, היה שייך לגזור, אבל לדידן שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, לא שייך לגזור. ע''כ. הנה לא נתכוונו התוס' להתיר אלא טיפוח וריקוד, אבל לנגן בכלי שיר, מודים לאסור]. לכן יש למחות במי שבא לפרוץ גדר לנגן בכלי שיר ביום שמחת תורה בתואנה שעושה כן לכבוד התורה, והבל יפצה פיהו, כי כבוד התורה בראש ובראשונה הוא לשמור ולעשות ככל אשר יורו רבותינו להלכה ולמעשה. [ילקו''י מועדים עמ' קפח. חזו''ע סוכות עמ' תנח הערה ו]. 

ז קודם ההקפות יניחו ספר תורה בתיבה, ויהיה עומד אצלו איש ירא שמים ואוחז בידו הספר תורה כל זמן ההקפות. [כן נהג החיד''א (בקונטרס צפורן שמיר סי' יב), ע''פ מה שקיבל ממהר''ש שרעבי, שהיה מקפיד בזה. ובשו''ת לב חיים ח''ב (סי' קכב) כתב, שבכמה מקומות בטורקייא לא נהגו להניח ס''ת בתיבה, ואף בביהכ''נ של בעל חקרי לב לא נהגו כן. אולם כשהוא נתמנה להרביץ תורה בעץ החיים, הנהיג לעשות כן בהסכמת רוב הצבור]. 

ח יוצאי אשכנז נוהגים כדעת הרמ''א לקרוא בספר תורה בליל שמחת תורה פרשיות הנדרים שבתורה, ואין צריך למנוע את מנהגם מטעם שאין קורין מקרא בלילה, דבכהאי גוונא אין לחוש בזה. [ילקו''י שאר''י ח''ג עמ' שסח, ע''פ יבי''א ח''ז (סי' יז אות א). וז''ל הרמ''א (סי' תרסט ס''א)''נהגו לקרות בלילה בס''ת בתורת הנדרים''. וכתב בביכורי יעקב (ס''ק יג) דהיינו פרשיות משובחות שרגילים למוכרם בכל השנה כגון פרשת ויתן לך, ופרשת המלאך הגואל אותי, ופרשת השירה, ופרשת מה טובו אהליך יעקב. וע' בחזו''ע סוכות עמ' תנז]. 

ט יש להמתין מלקדש בליל שמיני עצרת עד הערב, ואף על פי שבכל שבת ויום טוב יכול לקבל תוספת שבת ויום טוב מבעוד יום, בשמיני עצרת אין לקדש ולאכול מבעוד יום, כדי שלא להכנס בספק איסור תורה. ולכן לא יקדש ולא יאכל בליל שמיני עצרת עד שתחשך ויצאו ג' כוכבים, כי אם יקדש ויאכל מבעוד יום, יצטרך לאכול בסוכה. [ילקו''י מועדים (סוף עמ' קפד), חזון עובדיה סוכות (עמ' תסט). ילקו''י אבלות (סי' מב הערה ג). וכ''ה בשו''ת מהרש''ל (סי' סח). ואע''פ שהט''ז (סי' תרסח) כתב להשיג עליו, וס''ל שכל שקיבל עליו יו''ט מבעו''י פטור מן הסוכה, כיון שחל עליו דין שמיני עצרת. מ''מ הא''ר (שם סק''ג) הסכים להמהרש''ל ודחה מעליו כל השגות הט''ז. וכ''כ בברכי יוסף (שם סק''ה). ובמנחת אלעזר (ס''ס לג) כתב שאף הט''ז מודה למהרש''ל לגבי א''י שאסור לקדש ולאכול קודם הלילה, ולא כתב הט''ז להתיר אלא בחו''ל. ע''ש. וע''ע בשואל ומשיב תנינא (ח''ב סימן ט). ע''ש]. 

י בשחרית שמחת תורה מתפללים תפלה של יום טוב, (ואומר את שמיני חג עצרת הזה) וגומרים ההלל בברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה, חזון עובדיה סוכות, עמוד תסט] 

יא בית כנסת שביום שמיני עצרת היו בה שלשה חזנים יקרים, שיש להם נעימה, וקולם ערב מאד, והקהל שמח לשמוע אותם, נראה שהגבאי רשאי לכבד את האחד בתפלת שחרית, והשני באמירת ההלל וקריאת התורה, והשלישי במוסף, ואף שהרמ''א בהגה (סי' תקפא ס''א) כתב, יש נוהגים שהמתפלל סליחות הוא מתפלל כל היום, משום שאמרו בירושלמי (פ''ק דר''ה), המתחיל במצוה אומרים לו גמור. מ''מ יש עדיפות להזמין לעבור לפני התיבה את שלשתם, מפני שיש בזה משום ''ברוב עם הדרת מלך''. [חזו''ע סוכות עמ' תנו]. 

יב בשעת פתיחת ההיכל ביום שמיני עצרת צריך להמנע מאמירת י''ג מדות, ומנהגינו שלא לומר י''ג מדות בכל יו''ט בשעת פתיחת ההיכל, וכל שכן בשמיני עצרת שנוהגים בו שמחה יתירה. [הגרש''ז אויערבאך בספר הליכות שלמה (מועדים, עמוד רמו) כתב, שאף הנוהגים לומר ביו''ט י''ג מדות ג' פעמים בשעת פתיחת ההיכל, מכל מקום בשמיני עצרת שיש בו שמחה יתירה, אין ראוי לומר בו י''ג מדות. ע''ש. ואנו נוהגים שלא לאומרו כלל בכל יו''ט, כמ''ש בשעה''כ (דף קג ע''ד), שאפי' בליל הושענא רבה אסור לומר י''ג מדות, מפני קדושת המועד, וכל שכן ביו''ט. וכמו שנתבאר בחזון עובדיה פסח עמוד רמה]. 

יג ביום שמיני עצרת, שהוא יום שמחת תורה, מוציאים מן ההיכל שלשה ספרי תורה. וקוראים בספר תורה הראשון בפרשת וזאת הברכה, ונוהגים להעלות לספר תורה את כל הקהל, לכבודה של תורה, וחוזר החזן לקרוא ''ולאשר אמר'' לעולים הנוספים. [וכשחל שמיני עצרת בשבת, יכולים להפסיק לכהן בפסוק ''ישא מדברותיך'', כדי שיהיו שבעה עולים עד עליית חתן תורה]. 

יד יש מקומות שנוהגים שכאשר יש צבור גדול בבית הכנסת, וכולם רוצים לזכות לעלות לספר תורה ביום שמחת תורה, שמוציאים ספר תורה נוסף, ומלווים אותו יותר מעשרה אנשים מן הקהל לחדר אחר הסמוך לבית הכנסת, שיש שם תיבה, ועומד שם שליח צבור נוסף, וקורא בתורה בפרשת וזאת הברכה, לכל אחד מן הקהל שבאו עם הספר תורה, (מלבד הקריאה בבית הכנסת), ומיד כשמסיימים הקריאה בספר תורה בחדר הסמוך לבית הכנסת מחזירים הספרי תורה להיכל של בית הכנסת. וזאת כדי לחסוך זמן, למנוע טורח צבור, ולסיים במהרה את קריאת כל העולים לספר תורה. ומותר לטלטל הספר תורה לחדר האחר לצורך קריאה זו. וכל שכן בנידון דידן שעל פי הרוב הוצאת ספר תורה וטלטולו לחדר אחר נעשית בבנין ההוא תחת קורת גג אחת. [חזון עובדיה סוכות]. 

טו נוהגים שביום שמחת תורה מזמינים ילדים רבים לעליית ספר תורה בבת אחת, ופורסים טלית מעל ראשם, והגדול שבהם מברך ברכות התורה בעד כולם. ואחר כך השליח צבור מברך את כולם בפסוק, המלאך הגואל אותי וכו' וברכת כהנים ושאר פסוקי התורה שכוללים טומוס של ברכות. ואין לערער על המנהג בפריסת הטלית שמעל ראשם משום עשיית אהל עראי ביום טוב, שאסרו חז''ל גזרה משום אהל קבע, שבפריסת הטלית שאנשים אוחזים בה בידיהם מעל ראשי הילדים, אין בזה משום עשיית אהל. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, והנח להם לישראל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה. יביע אומר ח''ז סימן נה]. 

טז מנהגינו להוסיף ''חתן מעונה'' שקורא בתורה עד ואתה על במותימו תדרוך, לפני חתן תורה וחתן בראשית. ואחר כך עולה החתן המסיים שנקרא בשם ''חתן תורה'', וחוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד גמירא, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו מתחיל ''חתן בראשית'' בספר תורה השני בפרשת בראשית, וקורא עד ''אשר ברא אלהים לעשות'', ומברך גם כן לפניה ולאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה סעיף ה']. 

יז מותר להעלות שני כהנים, או שלשה בזה אחר זה, אחד לחתן תורה, ואחד לחתן בראשית, ואחד למפטיר. והוא הדין לשלשה לויים בזה אחר זה, שכל שיש קדיש מפסיק בינתים מותר להעלותם בזה אחר זה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה. שו''ת יחוה דעת ח''ג סימן נ]. 

יח אם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד, וזכה בעליית חתן תורה, רשאי לעלות גם לעליית כהן, וגם לחתן תורה. והוא הדין ללוי. אבל אם זכו בקריאת חתן בראשית, לא יעלו לספר תורה בתור כהן או לוי, אלא יקרא אחר במקומו, או כהן במקום לוי, שאין אדם אחד רשאי לקרות בשני ספרים, משום פגמו של ראשון. וטוב שהלוי יצא מבית הכנסת בעת שהכהן עולה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה. חזון עובדיה על סוכות, עמוד תעו, תעז] 

יט וכן אם כל הקהל עלו לתורה בשמחת תורה זה אחר זה לכבוד התורה, כנהוג, ונמצא שאין מי שיעלה לתורה למפטיר, אלא רק מי שעלה כבר בספר הראשון, מותר להעלות מפטיר אף על פי שהוא בספר תורה אחר, ואין לחוש לפגמו של ראשון, שהכל יודעים שהיום כולם עולים לכבוד התורה. אבל לכתחלה לא יעשו כן. ומיהו אם הכהן או הלוי זכו בעליית חתן תורה, ואין כהן או לוי אחר בבית הכנסת, רשאים לכתחלה לעלות בעליית כהן או לוי, ולעלות שוב לחתן תורה, מכיון שגם קריאת חתן תורה באותו ספר תורה עצמו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה סעיף ו. חזון עובדיה סוכות עמוד תעז]. 

כ יש להתיר לשני אחים או לאב ובנו, להיות שניהם חתנים בשמחת תורה, האחד חתן תורה, והשני חתן בראשית, ואף על פי שהמנהג להקפיד בכל ימות השנה שלא להעלות לתורה שני אחים זה אחר זה, (מפני עין הרע), בשמחת תורה מותר שהכל עולים לכבוד התורה. והוא הדין לאב ובנו שיעלו לתורה זה אחר זה, האחד חתן תורה והשני חתן בראשית. (וכל שכן שיכולים לעלות אחד חתן בראשית ואחד מפטיר, שיש הפסק גם בקדיש). ועל הצד היותר טוב, מיד כשיסיים חתן תורה ירד מהתיבה, טרם שיעלה החתן בראשית, שבאופן שמוציאים שני ספרי תורה, והשני עולה בספר תורה האחר, אין חוששין כלל לעין הרע. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו. יחו''ד חלק ג' סימן נ]. 

כא כמו כן שני כהנים שבכל השנה אינם עולים לתורה זה אחר זה, שלא להטיל פגם בכהן הראשון, מותר שיעלו לתורה בשמחת תורה האחד חתן תורה, והשני חתן בראשית. וכן שני לויים זה אחר זה, ואפילו שלשה כהנים, האחד חתן תורה והשני חתן בראשית, והשלישי מפטיר, מותר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו. חזון עובדיה סוכות עמוד תעו]. 

כב מי שקנה מבעוד מועד עליית חתן תורה, ומת לו מת ברגל, שחייב להתאבל עליו, רשאי לעלות בעצמו בשמחת תורה לחתן תורה. [ילקו''י מועדים עמ' קפו, חזו''ע סוכות, עמוד תעג] 

כג נוהגים להעלות לספר תורה לעליית חתן תורה, תלמיד חכם המוכתר בכתר תורה, ובפרט את המרא דאתרא. ומכל מקום אם החתן תורה הוא בעל תשובה גמורה, אשר בתורת ה' חפצו הולך תמים ופועל צדק, ככל אחיו בני ישראל הכשרים, יכולים להעלותו לעליית חתן תורה. וכתב בכנסת הגדולה שבמקומו היו נוהגים למכור את עליית חתן תורה, בדמים מרובים, ועמדו גדולי הקהל וביטלו מנהגם, והנהיגו שהחתנים יהיו מן החשובים שבקהל. [בכורי יעקב סי' תרסט אות ג. וכ''כ במועד לכל חי סימן כה אות לד יא]. 

כד מה שנהגו באיזה קהלות, שחתן בראשית מפסיק באמירת ''בסימנא טבא'' בין ברכת התורה לקריאה שלו, יש לבטל מנהגן, דהוי הפסק, אלא יאמר ''בסימנא טבא'' קודם ברכת התורה. [שו''ת יביע אומר ח''י (סי' נה אות לג). ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו, יביע אומר חלק י' חאו''ח בהערות לרב פעלים ח''ג או''ח סימן מב. חזון עובדיה סוכות עמוד תע] 

כה מנהגינו כמו שכתב מרן הבית יוסף, שלא לומר קדיש בשמחת תורה אחר ספר תורה הראשון, ואפילו עלו חמשה גברי ויותר. אלא אחר קריאת פרשת בראשית אומרים (שני החתנים, חתן תורה וחתן בראשית, או אחד מהם) חצי קדיש. ומכל מקום אם טעו ואמרו קדיש אחר הספר תורה הראשון, חוזרים לומר קדיש אחר השני. ואחר כך עולה המפטיר וקורא בספר תורה השלישי, ואומר חצי קדיש ומפטיר. 

כו אם נמצאה טעות בספר תורה שקראו בו לחתן בראשית, אין צריך להוציא ספר תורה אחר, אבל לא יברך ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו. יביע אומר חלק ד' סימן כב סק''ב] 

כז ההפטרה ביום שמיני עצרת, נהגו להפטיר ויהי אחרי מות משה עבד ה', עד חזק ואמץ. [בגמ' (מגילה לא.) אמרו שמפטירים ויעמוד שלמה (מלכים א ח). וכ''כ הרא''ש בשם הירושלמי]. 

כח אחר ההפטרה קודם מוסף, אומרים תיקון הגשם, בפיוט אל חי יפתח אוצרות שמים ישב רוחו יזלו מים, ושאר תפלות הגשם, ומכריזים משיב הרוח ומוריד הגשם. ומי שטעה והזכיר גשם בליל שמיני עצרת, אינו חוזר, ומי שטעה במוסף או במנחה של שמיני עצרת ולא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם, אלא רק מוריד הטל, כדרכו בכל ימות הקיץ, אינו חוזר, והוא הדין למי שטעה בזה בכל ימות החורף. (מרן בש''ע סי' קיד ס''ה). 

כט המתפלל בקיץ ואינו יודע אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, או מוריד הטל, כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר, מכאן ואילך מה שצריך הוא מזכיר. והמהר''ם מרוטנבורג היה רגיל בשמיני עצרת לומר תשעים פעם מתחלת ברכת אתה גבור לעולם עד משיב הרוח ומוריד הגשם, כנגד שלשים יום שאומר בכל יום שלש פעמים כן. ומעתה אם הוא מסופק אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אינו חוזר (אפילו למנהגם שבקיץ לא אומרים מוריד הטל, שבספק בימות החורף אם הזכיר גשם מחזירין אותו). ואף לדידן שאנו מזכירים בקיץ ''מוריד הטל'' טוב לחזור תשעים פעמים. ודי שיחזור מתיבת מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם. ואם הוא שליח צבור, שחוזר התפלה בכל יום פעמיים, בשחרית ובמנחה, די לו בעשרים יום כדי להבטיח שמכאן ולהבא מה שצריך הוא מזכיר. וכן אם מתפלל ט''ו יום, ואח''כ חזר על זה ארבעים וחמש פעמים, שפיר מהני, מכיון שהכל תלוי בהרגל לשונו. ואמנם דעת הגאון חתם סופר (חאו''ח סי' כ), דתשעים פעם לאו דוקא, אלא צריך מאה ואחד פעמים להרגיל לשונו. ושלשים יום שלאחר חג הפסח, יש בהם מאה ואחד פעמים להרגל לשונו לומר מוריד הטל, כיצד מיום הראשון של פסח, ט''ו ניסן, עד ט''ו אייר, תשעים פעם של תפלת שחרית מנחה וערבית, צא מהם ערבית ושחרית של פסח, נשארו פ''ח. ושמנה מוספים של פסח (בחו''ל), ושלש שבתות באמצע, ושני ימים של ר''ח, הרי י''ג, ועם פ''ח פעמים, הוי מאה ואחד פעמים. וסיים, ומיהו אף על פי כן מי שחזר עד צ' פעמים ואחר כך נסתפק, אין להצריכו לחזור ולהתפלל. [ילקוט יוסף תפלה ב', חזון עובדיה סוכות, בסוף הספר]. 

ל הרמב''ן ז''ל היה אומר ההזכרה מעט בקול כל שלשים יום הראשונים, כדי שידע אם הזכיר או לא. וכן אנו נוהגים בהזכרה ובשאלה. [שם]. 

לא אחר מוסף עושים ז' הקפות, ומרבים בשמחה ובמשתה לכבוד התורה, שזכינו לסיימה היום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפז. חזון עובדיה על סוכות, עמוד תפה] 

לב יש ליזהר ולהזהיר שלא יבואו לשמחה של הוללות וליצנות, ובמקום גילה שם תהא רעדה. וכל שכן שלא יעשו חילול יום טוב בהשמעת קול כלי שיר, לא תהא כזאת בישראל. שלא התירו לכבוד התורה אלא לספק ולרקד בלבד, אבל לא לנגן בכלי שיר. וכן אסור להפעיל מערכת דיסקטים, או רדיו, או טייפ, אפילו מערב יום טוב, לשמוע שירים ביום טוב של שמיני עצרת, ואפילו עושים כן לכבודה של תורה. ומי שנוהג היתר, מוחין בידו, אלא ישמחו באמירת פזמונים ושירים ותשבחות לה' יתברך. ואפילו לקשקש בפעמוני ספר התורה אסור. והאיסור להשמיע כלי שיר בשמחת תורה, הוא גם בחוץ לארץ ביו''ט שני של גלויות. [ילקו''י מועדים עמו' קפח. יביע אומר ח''ג סי' כט. יחוה דעת ח''ג סי' מט]. 

לג מותר להוציא ספרי תורה לרחובה של עיר ביום שמחת תורה, ובמוצאי שמחת תורה, בשמחה וריקודים, ולהקפות שניות, להרבות כבודה של תורה. ובכדי לצרף את כל שכבות העם בשמחתה של תורה, לכבדה ולחבבה בעיני כל הצבור. ויזהרו מאד שלא תהיה תערובת נשים וגברים יחדיו. [ילקו''י מועדים עמוד רפח. יביע אומר ח''ז חאו''ח סי' נו. ובח''ד סי' טו. ובשו''ת יחוה דעת ח''א סי' עב. וכן פסק להתיר המהריק''ש בספרו ערך לחם סי' קלה]. 

לד כשעושים ההקפות עם ספרי התורה בשמחת תורה, וממשיכים שעה ארוכה בשירים ותשבחות, מותר לזקנים וכן לחולים הסובלים מחולשת רגליהם לישב בין הקפה להקפה, ודי שיעמדו לכבוד ספרי התורה בעת ההקפה בלבד, אבל הבריאים, על עמדם יעמודו, ואין להם לשבת בעת ההקפות, ואף בין הקפה להקפה, ישארו כולם עומדים על עומדם, עד שיחזירו את ספרי התורה להיכל. [ילקו''י מועדים עמוד קפח. על פי שו''ת יחוה דעת ח''ו סי' מב]. 

לה בסיום ההקפות, כשמחזירים את ספרי התורה לארון הקודש, ישירו יחדיו המזמור ''הודו לה' קראו בשמו'', שאמרו שלמה המלך בעת שהכניס את הארון בבית המקדש. [חמדת ימים דף רלו ע''א. יפה ללב ח''ב סי' תרסט סק''ו]. 

לו מי שאירע לו אבל בימי חול המועד, מותר לו להקיף ההקפות ביום שמחת תורה, אך ימנע עצמו מלרקוד. (שלמי מועד עמוד קסו). 

לז אבל תוך י''ב חודש לאב ואם, צריך להקיף בשמחת תורה, וטוב שיזדרז להקיף לעצמו שבע הקפות עם אמירת היהי רצון, וילך לביתו. [חזו''ע סוכות, עמ' תסז] 

לח הנאנס ומתפלל יחיד בשמיני עצרת, לא יתפלל מוסף עד זמן שבבית הכנסת אומר השליח צבור משיב הרוח ומוריד הגשם. 

לט נוהגים לעשות הקפות גם אחרי מנחה, וגם אחרי ערבית של מוצאי יום טוב, ומנהג זה של עריכת הקפות שניות עם ספרי התורה במוצאי שמחת תורה, יסודתו בהררי קודש, בפרט אם משמיעים בהם דברי תורה, להיות ראויים לשמוח בשמחתה של תורה. ואף בחוץ לארץ יכולים לנהוג כן. ובמוצאי יום טוב מותר להשמיע קול שיר בכלי נגינה. 

מ כל מי שמרבה לשמוח בשמחת התורה, בריקוד ובמחיאות כפים, הרי זה משובח, וכל אדם ישתדל לשמוח בשמחת התורה, בכל כחו. ואמרו במדרש, ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', מהו בכל עוז, בכל כחו, ומהו מכרכר, שהיה מוחה כפיו, כף ימין על כף השמאל, להגביר מדת הימין על השמאל. ואומר כירי רם, והיה מכוין להגביר הימין שהוא רומז על מדת החסד, על השמאל שהוא רומז על מדת גבורה, ולהגביר מדת רחמים על הדין. ומכאן סמך לשמחת התורה. וכל זה להראות חיבה ושמחה לגומרה של תורה. וראוי לגבאי בתי הכנסת, להשגיח בעינא פקיחא שלא לתת ספרי תורה לנערים צעירים לימים, או ילדים, לרקוד ולהקיף עמם, פן יפלו מידיהם חס ושלום כפי שקרה כמה פעמים, וכמו שכתב השדי חמד בדברי חכמים (סי' קלא). וגם ישגיחו שלא ירכיבו אדם על כתפיהם לרקד, שהוא מנהג לא טוב. ועושים סעודה לגומרה של תורה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפט. חזון עובדיה סוכות עמ' תס. וכ''ה במדרש שיר השירים (פרשה א סי' ט), וייקץ שלמה וכו']. 

    




שמחת תורה בחוץ לארץ


מא בחוץ לארץ יום שמיני עצרת נידון כספק, שמא הוא יום שביעי, ולכן צריכים לישב בסוכה בסעודות היום, אבל לא יברכו לישב בסוכה, שספק ברכות להקל. אבל נוהגים בו קדושת יום טוב, ומקדשים בברכת שהחיינו. [חזון עובדיה סוכות עמוד תעט]. 

מב תושב חוץ לארץ שבא לבקר בארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ, ומתארח אצל קרוביו או ידידיו, וקשה לו לאכול לבדו בסוכה, ולהטריח על מארחיו, יש לו לנהוג בשמיני עצרת כבני הבית, לקדש ולאכול בבית, ולא בסוכה. ורק אם עומד ברשות עצמו, כגון שנמצא במלון וכדומה, יעשה כמנהגו שבחוץ לארץ לקדש ולאכול ולישן בסוכה. [שו''ת יחוה דעת חלק ב' סימן עו] 

מג בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים של גליות, מסיימים קריאת התורה ביום התשיעי של החג, ואז הם חוגגים את שמחת התורה, בריקודים ובמחיאות כפים, כמו שנוהגים לעשות בארץ ישראל ביום שמיני עצרת, ומקיפים את התיבה שבע הקפות (חסר סוף הסעיף) 

מד בחוץ לארץ יש נוהגים לעשות ההקפות ושמחת תורה בשני הימים, בשמיני עצרת ובשמחת תורה, ויש להם על מה שיסמוכו. [חזון עובדיה סוכות עמוד תפב]. 

מה תושב ארץ ישראל שנסע לחוץ לארץ על דעת לחזור לארץ ישראל, יום שמחת תורה של חוץ לארץ, אצלו הוא חול גמור, ולכן ישכים ויניח תפלין בביתו, ויקרא בו קריאת שמע, וילבוש בגדי החג, וישתתף בתפלות הצבור בבית הכנסת. ואף על פי שהם מתפללים תפלת יום טוב ''אתה בחרתנו'', הוא מתפלל בלחש תפלת חול, אתה חונן וכו'. ובהלל יקרא בספר תהלים, ולא יתפלל מוסף, אלא כשהצבור מתפללים מוסף, יעמוד ויאמר בלחש מזמורי תהלים. [כן כתב הרב פרי האדמה חלק א' (דף כ' ע''ב), ושכן נעשה מעשה]. 

מו בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אינו רשאי לעלות לספר תורה בשמחת תורה של חו''ל לחתן תורה. הואיל ויום שמחת תורה שלהם הוא אסרו חג אצלו, והוא כיום חול לגמרי, ואם הזמינוהו לעלות לחתן תורה, לא יעלה לספר תורה, וימציא להם איזו אמתלא, וימנע מלעלות לחתן תורה, מאחר שאצלו הוא יום חול. וחייב להניח תפילין בביתו בצינעא, כיון שדעתו לחזור, אינו יכול לברך על קריאת התורה ביום זה. [שו''ת יביע אומר חלק י' חאו''ח סימן נ' עמוד פד. וחלק ט' סימן סה עמוד צט]. 

מז תושב חוץ לארץ המבקר בישראל, על מנת לחזור לחוץ לארץ, רשאי לעלות לספר תורה ביום טוב ראשון, שהוא שמיני עצרת, כחתן תורה או חתן בראשית. 

מח בני חוץ לארץ העושים יום טוב שני בשמחת תורה, אין להם לחלל יום טוב בכלי שיר ונגינה, וכדומה, ואסור להם לרקוד עם אבוקה של שעוה לפני הספרי תורה, שיש בזה גרם כיבוי. ויש נוהגים בחוץ לארץ לעשות את ההקפות עם ספרי התורה גם ביום טוב ראשון של שמיני עצרת, וגם ביום טוב שני של גלויות, ויש להם על מה שיסמוכו. [שו''ת יחוה דעת חלק ג' סימן מט] 

מט אסור לעשות מוגמר לעשן לפני הספר תורה, ואפילו יום טוב שני של גליות, שהרי הוא בקדושה כיום טוב ראשון לכל דבר. [חזון עובדיה סוכות עמוד תסז]. 

נ אין אומרים וידוי ונפילת אפים אחר חג הסוכות עד ב' חשון. ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפט, חזון עובדיה סוכות, עמוד תפז. ילקוט יוסף תפלה כרך ב' (מהדורת תשס''ד) סימן קלא]   

 סימן תרסב - תפלות יום שני וחול המועד

א בחול המועד מתפללים שחרית כמו בכל יום, ומזכירים יעלה ויבוא בעבודה, ואחר החזרה מברכים על הלולב, ואין מברכים שהחיינו, [אלא אם כן יום טוב ראשון חל בשבת, שאז מברכים שהחיינו ביום השני]. ומברכים לגמור את ההלל, וגומרים את ההלל, ומנענעים בהלל. ומוציאים ספר תורה [ואין עושים הגבהה באותה שעה], ומניחים הספר תורה על התיבה, ומקיפים התיבה והספר תורה פעם אחת בכל יום, ואחר ההקפות אומרים קדיש תתקבל. ואחר כך עושים הגבהה ומראים הכתב לצבור, ואומרים וזאת התורה וגו', וקוראים ד' גברי במוסף היום, והעולה הרביעי אומר חצי קדיש, ואחר הקריאה מחזירין הספר תורה למקומו, ואומרים אשרי ובא לציון, בית יעקב ושיר של יום, ואומרים שובה למעונך, וחצי קדיש, ומתפללים מוסף. 

ב העושים יום טוב שני של גלויות מתפללים כמו ביום טוב ראשון, ומוציאים ב' ספרים וקורין בהם פרשה שקראו אתמול, ומפטיר במלכים ויקהלו וגו' עד בהוציאי אותם מארץ מצרים. 

ג בשבת חול המועד מתפללים ערבית ושחרית ומנחה של שבת, בערבית אתה קדשת, ובשחרית ישמח משה, ואומרים יעלה ויבוא בעבודה, ואומר את יום מקרא קודש הזה. ואם טעה והתפלל אתה בחרתנו והזכיר של שבת באמצע הברכה, וחתם מקדש השבת וישראל והזמנים, יצא, ואין צריך לחזור ולהתפלל של שבת. ואם נזכר באמצע התפלה קודם חתימת הברכה, פוסק, ויחזור לומר אתה קדשת, או ישמח משה. ובמוסף אומר אתה בחרתנו, ומפני חטאינו וכו', וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. [חזו''ע סוכות עמ' ריח] 

ד בשבת חול המועד מוציאין ב' ספרים, באחד קוראים ראה אתה אומר אלי, ומפטיר קורא בקרבנות היום, ובחו''ל של ספיקא דיומא, ומפטיר ביחזקאל והיה ביום בא גוג וגו'. והעולה מפטיר אינו מזכיר בברכות ההפטרה את חג הסוכות, וכן אין לחתום אלא מקדש השבת בלבד. [חזון עובדיה סוכות, עמוד ריט] 

    




מצות שמחת החג


א כתב הרמב''ם בהלכות יום טוב (פרק ו' הלכה יז, ויח), חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו במועדי ישראל, שנאמר ושמחת בחגך, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל גם לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה של החג, אלא שמחת כריסו, ועל העושה כן נאמר (הושע ט, ד) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה זו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג), וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. עכ''ל. וכן הוא בזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף פח:) ובכולהו חגין בעי בר נש ליחדי ולמחדי למסכני, ואי איהו חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי, דהא לא יהיב חידו לאחרי, ועליה כתיב (מלאכי ב), וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ע''כ. ובפרט בחג הסוכות צריך לשתף בשמחתו את העניים והאביונים, וכמו שאמרו בזוה''ק (פר' אמור דף קד.) ומאן דיתיב בצלא דמהימנותא איבעי ליה למחדי ולקבלא אושפיזין עלאין קדישין, ובעי למחדי למסכני, דהא חולקא דאינון אושפיזין עילאין דזמין, דמסכני הוא, ואי לא יהיב להון חולקיהון, כולהו קיימי מניה ואמרי (משלי כג, ו) אל תלחם את לחם רע עין וכו'. [חזו''ע סוכות עמו' תסה]. 

ב מצוה לשמוח בחג בבשר ויין, ואף על פי שעיקר המצוה בבשר בהמה, מי שאינו יכול לאכול בשר בהמה מטעמי בריאות או כשרות, יכול לקיים מצות שמחה בבשר עוף. ומצוה לשמח את הנשים בראוי להם, דהיינו בבגדים ותכשיטין נאים, כאשר תשיג ידו. ואת הקטנים בראוי להם, בקליות ואגוזים, ובממתקים. [יחו''ד ח''ו סי' לג] 

ג מצות שמחה בחג נוהגת בין ביום טוב בין בחול המועד. וראוי לכבד את החג בכסות נקיה, גם בחול המועד. 

ד אף על פי שמצוה לשמוח בכל המועדות, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה, שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. כיצד היו עושים? בערב יום טוב הראשון היו מתקינים בבית המקדש מקום לנשים למעלה, ולאנשים למטה, כדי שלא יתערבבו אלו עם אלו, ומתחילים לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון. וכן בכל יום ויום מימי חול המועד, מאחר הקרבת תמיד של בין הערבים עד סוף כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה לפניהם ומנגנים בכינור ומצלתיים, ומרקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כפי מה שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות. ומצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושים אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם הם שהיו מרקדים ומספקים ומנגנים ומשמחים בבית המקדש בימי חג הסוכות, וכל העם האנשים והנשים כולם באים לראות ולשמוע. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפא, חזון עובדיה סוכות, שם] 

ה כתב הרמב''ם (פ''ח מהל' לולב הלכה טו): השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה עליהן, עבודה גדולה היא להקדוש ברוך הוא. ומעבודת השם היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר בקללות תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, בהמנעו משמחה של מצוה זו, הוא חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר (משלי כה כו), אל תתהדר לפני מלך. ואדרבה כל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול והמכובד העובד את ה' מאהבה. וכן נאמר בדוד מלך ישראל, (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' בשמחה של מצוה, שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'. ולכן מצוה רבה לשמוח בשמחת התורה בטיפוח וריקוד ובשירות ובתשבחות, אבל אסור להשמיע כלי שיר ביום טוב. ואסור לטפח ולרקד ביום טוב של סוכות, כמו בכל יו''ט, זולת בשמחת תורה בלבד שהתירו לכבוד התורה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפא, חזון עובדיה סוכות, עמוד תסד] 

ו פשט המנהג בארץ ישראל לשמוח בכל לילה של חג סוכות, ממוצאי יום טוב הראשון, עד מוצאי יום טוב האחרון, ומנגנים בכלי זמר בחול המועד. וכן המנהג בארץ ישראל לעשות זכר לשמחת בית השואבה בשירים ותשבחות עם כלי זמר בלילי חול המועד סוכות, ועל זה נאמר: ''וגילו ברעדה'', במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל:), לשמור על גדרי הצניעות ולא יתערבו אנשים ונשים יחדיו, (סוכה נב.). ויהיה מחנינו קדוש. ויהיו כל מעשינו לשם שמים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפא, חזון עובדיה סוכות עמוד רכ] 

    




סימן תרסד - סדר הושענא רבא


א יום השביעי של חג הסוכות נקרא יום ''הושענא רבה'', והוא יום אחרון מנ''א יום שנתנו לישראל לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, ולכן נוהגים להרבות בו בסליחות ותחנונים בלימוד תורה ובתפלה. וילמד בשמחה ובהתלהבות, כי בהושענא רבא נמסרים הפתקים. ואף על פי שנמסרו יש אפשרות עוד להציל גם ביום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבא, ויהא לבו חרד בתשובה כל היום. [וכתב בשער הכוונות (דף קב ע''ג), בשלשה זמנים אלו נידונים בני אדם, בר''ה, וביוהכ''פ, ובליל הושענא רבה. ובאותו לילה נחתמים לחיים טובים בחותם השלישי, הוא החותם החיצון, שנעשה מהארת החותם הפנימי של יסוד. ע''כ. וע''ע בחזו''ע סוכות עמוד תלו]. 

ב מנהג ישראל להיות ניעורים בליל הושענא רבה, ועוסקים בתורה, וטוב שיקראו הסדר המתוקן בספר קריאי מועד, כל הפרשיות של משנה תורה, ומדרש רבה פרשת וזאת הברכה, ואחר חצות יקראו בספר תהלים. ויש נוהגים לומר עמו סליחות עם שבעה כורתי ברית. [מנהג זה נזכר בשבולי הלקט (סי' שעא). וכ''כ רבינו האר''י בשעה''כ (דף קג ע''ד), שצריך להיות ניעור בכל ליל הושע''ר, יען נידונים בו כל הנבראים. ובחצי הלילה הראשון יש לקרוא משנה תורה עד סוף וזאת הברכה, ויש נוהגים לומר סליחות קרוב לאשמורת, וכו', אמנם אסור לומר ויעבור וי''ג מדות. וכ''כ בנגיד ומצוה (דף לב.), והוסיף, ויזהר האדם במאד בתפלתו ובכל מעשיו ביום הושע''ר, כי הדבר תלוי הרבה בתשובה ביום ההוא. והתפארת שמואל (ספ''ק דברכות) כתב, שהמהר''ם מרוטנבורג היה נוהג בהושע''ר לומר בתפלתו המלך הקדוש והמלך המשפט. ע''ש. ואין המנהג כן]. 

ג מי שמת לו מת בחג, הורו רבני ירושלים להתיר לו להשתתף בלימוד של הושענא רבא כדרכו. [ילקו''י מועדים עמ' קפג. יביע אומר ח''ד (חיו''ד סי' לא אות ו, עמ' שטז). וח''ה סי' ו'. יחוה דעת ח''ג סי' לג. וכ''כ במזבח אדמה בשם שלחן מלכים. מחב''ר (בקו''א סי' תרסד). אמנם בשו''ת לב חיים ח''ב (סי' קב), תמה, שמכיון שלימוד זה אינו חובה אלא רק מנהג ותיקים, הרי האבל אסור בד''ת אף ברגל, שדברים שבצינעא נוהג, ואפשר שבארץ הצבי נהגו בזה כהרמב''ם, שאף דברים שבצינעא אינו נוהג. אולם בטהרת המים (שיורי טהרה מע' א' אות קכז) כתב, שמכיון שלימוד זה הוקבע בתפוצות ישראל, נחשב כתיקוני התפלה שהוא חק הקבוע לצבור וכו']. 

ד אחר עלות השחר יטול ידיו כמו בכל יום, אך בלי ברכה, ויברך כל ברכות השחר עם ברכות התורה, חוץ מברכת על נטילת ידים. ובאופן שלא ישן בלילה אין לברך ברכות התורה קודם עמוד השחר. [עלות השחר הוא שבעים ושתים דקות לפני הנץ החמה]. והמברך ברכות התורה קודם עלות השחר, הרי הוא כנושא שם שמים לבטלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפג, חזון עובדיה סוכות, עמוד תלח] 

ה יש להזהר שלא להתפלל קודם הנץ החמה [והיינו שיתחיל שמונה עשרה עם הנץ החמה]. אלא אם כן בשעת הדחק כשהצבור עייפים ביותר, ואי אפשר להם להמתין לנץ, שאז יכולים להתחיל בברוך שאמר משעלה עמוד השחר (72 דקות קודם הנץ החמה). [שם] 

ו יזהר שלא יתנמנם בתפלת שחרית, ויצא שכרו בהפסדו. ויתפללו שחרית ומוסף בהתלהבות ובשמחה. ויאמרו לפני הזמירות ה' הוא האלהים, ואחר כך ה' מלך, ובין ישתבח ליוצר יאמרו שיר המעלות ממעמקים, כמו שנוהגים לומר בעשרת ימי תשובה. 

ז מקיפים התיבה שבע פעמים, [והטעם כתב מהר''ם בספר תשב''ץ (סי' קנו), כנגד שבע פעמים שהקיפו את יריחו, עד שנפלה חומתה, וכן איתא במסורה, אקומה נא ''ואסובבה'' בעיר, ''ואסובבה'' את מזבחך ה', שע''י ההקפות של התיבה הדומה למזבח ה' נוכל להפיל חומת האויבים ולהכריתם]. ומרבים בסליחות ותחנונים. ומתפללים לגשמי ברכה, לפי שבחג נידונים על המים (ר''ה טז.). וכשאומר הש''צ רחמנא, אין לענות אחריו ''בדיל ויעבור'', כיון שהאר''י ז''ל אסר לומר ויעבור ביום הושענא רבה. אלא יש לענות ''אמן''. [כך היה נוהג מרן החיד''א, וראה בשער הכוונות]. 

ח אחר תפלת מוסף יקח חמשה בדי ערבה, ולא יחברם עם הלולב כלל, ויחבטם בקרקע חמש פעמים, (כנגד חמש גבורות מנצפ''ך), לקיים מנהג נביאים שנהגו כן. זכר למקדש, שהיתה מצות ערבה נוהגת כל ז' הימים מהלכה למשה מסיני, והיו נוטלים הערבה, ומקיפים בה את המזבח. אלא שבכל יום היו מקיפים בה את המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. לפיכך קבעו חכמים בזמן הזה יום שביעי של חג למצות ערבה זכר למקדש. ואין מברכים על חיבוט הערבה, כיון שאינו אלא מנהג. ובכמה סידורים נפל טעות סופר, שכתוב שם ב''לשם יחוד'' שלפני חביטת ערבה, לקיים ''יסוד נביאים'', וזה אינו, שהרי מבואר בסוכה (מד:) שהלכה כמ''ד מנהג נביאים הוא. [וכן תמה על זה הרב יפה ללב ח''ב (בקונטרס יפה תלמוד סוכה מד.). ע''ש. והמקור למנהג מצות חביטת ערבה, מתבאר ע''פ הגמ' סוכה (מב: ומד. ומה.), וב''י וט''ז סי' תרסד]. 

ט על פי דברי רבותינו המקובלים חובטים את בדי הערבה בקרקע עולם, ולא על רצפה. [ילקו''י מועדים (עמ' קפג). יחוה דעת ח''ג (סי' מח). והטעם מבואר בתשובת הגאונים, על פי מה שאמרו במדרש לקח טוב, לולב דומה לשדרו של אדם, הדס דומה לעינים, ערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. ובהיות שעד יום הושענא רבה, ישראל מרבים במצוות, ואם היה בא השטן לקטרג כנגדם, היה מתבטל ע''י ריבוי המצות, אך מכאן ולהבא אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרג לא יוכל לנו, ויפול ארצה, וכאמור: כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה'. ע''כ. וכ''כ רבינו האר''י בשעה''כ (דף קה.), שצריך לחבוט חמשת בדי ערבה ביום הושענא רבה ה' פעמים על הקרקע (כמנין אותיות מנצפ''ך), שמכוונות כנגד ה' גבורות, והחבטות באות להחליש כח הגבורות שיתמתקו ויתבשמו]. 

י מה שיש נוהגים שחובטים הערבה עד שיפלו כל העלין, מנהג תינוקות הוא משום שמחה. ולפי שיש אומרים שמצות חבטת ערבה היינו נענוע, [וכמו שפי' רש''י (סוכה מד:), חביט חביט, לשון נענוע]. ויש אומרים שמצותה לחבוט בה בקרקע, [הרמב''ם פ''ז הכ''ב]. וכבר פסק הרמ''א בהגה שיש לעשות שניהם לנענע בה ואחר כך לחבוט בה בקרקע ה' פעמים ודיו. [חיי אדם. ואף שמרן והאר''י ז''ל לא הזכירו אלא חבטה, טוב לעשות שתיהן. חזון עובדיה סוכות עמוד תמב]. 

יא דעת הרמ''ע מפאנו שיש ליטול בדי הערבה בלתי קשורים, אבל הרמ''ז חלק עליו וכתב, שצריך לקושרם. וכן מנהגינו. [חזון עובדיה סוכות עמוד תמב]. 

יב לכתחלה אין לקחת את הערבה שבלולב, לאחר שהותר אוגדו, לחביטת הערבה, אך בשעת הדחק שקשה לו להשיג ערבה אחרת, יש לסמוך על המקילים ליקח הערבה שבלולב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפג. יחוה דעת חלק ג' סימן מח. חזון עובדיה סוכות, עמוד תמב] 

יג במקום הצורך אפשר שלאחר שחבט הערבה בקרקע חמש פעמים, יכול למסור אותה לחבירו שיחבוט בה גם הוא, וחבירו לחבירו, באופן שהערבה נשארה עדיין בשלימותה, ולפחות עם רוב העלים שבה. ושיעור אורכה כשיעור אורך ערבה שבלולב. [יחו''ד ח''ג סי' מח] 

יד אין הערבה ניטלת אלא בפני עצמה, שלא יאגוד דבר אחר עמה, כדי שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה. אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש. 

טו שיעור אורך הערבה למצוה זו, שלשה טפחים, כערבה שבלולב. ואיתא בגמרא (מד:), אמר רב נחמן צריך שיהיו שלשה בדי עלין לחין, ורב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד, ומן הדין הלכה כרב ששת, אלא שכתב רבינו האי גאון שמכוער הדבר שיהיה רק עלה אחד בבד אחד, ובפרט בזמנינו שערבה כשרה מצויה לכל דורש. לכן לכתחלה יקח בדי ערבה כשרים, ואם אינו מוצא ערבה כשרה, אלא ערבה שאין בה אלא עלה אחד בבד אחד, יכול לצאת בה ידי חובה מנהג נביאים. [חזון עובדיה סוכות עמוד תמג]. 

טז נשים פטורות ממצות חביטת ערבה, שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. [ועיין בשו''ת רב פעלים ח''א בקונטרס סוד ישרים סי' יב]. 

יז נוהגים פעה''ק ירושלים, שאחר עלינו לשבח, חוזרים הקהל לבית הכנסת ופותחים את ההיכל, וכל הצבור יחדיו ירננו באמירת ''נשמת כל חי'' מתחלתו ועד סופו, עד ''ברוך מהולל בתשבחות'' בלא הזכרת השם. [ויש מסיימים בתיבות ''ומעולם ועד עולם אתה אל''. וכ''כ בספר נהר מצרים דף מח:]. ובסיומו אומרים: הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לומר נשמת כל חי ביום הושענא רבה לשנה הבאה, בעת הזאת אחר תפלת שחרית ומוסף, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיחתום אותנו בספר חיים טובים ונזכה ונחיה שנים רבות ונעימות, ונגילה ונשמחה בישועתו. והוא מנהג יפה. 

יח ביום הושענא רבה יקרא פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום. [שער המצות (דף לד ע''ב), וברכי יוסף סי' רפה סק''ד]. ואם שכח או נאנס יקראנה בליל שמיני עצרת או בבוקר השכם לפני תפלת שחרית. [ע' מועד לכל חי (סי' כה אות יג). ילקו''י מועדים (עמ' קפד), חזו''ע סוכות (עמוד תנ). וכתב בארחות חיים (הל' קריאת התורה אות נח), ונהגו להסדיר פרשת וזאת הברכה ב' מקרא וא' תרגום בליל שמחת תורה. ובספר נגיד ומצוה (דף לב:) כתב, צריך לקרוא פרשת וזאת הברכה שמו''ת בערב שמחת תורה. ונראה כוונתו על תושבי א''י שערב שמחת תורה שלהם הוא יום הושענא רבה. אך מרן החיד''א במחז''ב (קו''א ר''ס קנו) כתב בשם הרמ''ע מפאנו שאין לקרות תרגום בלילה, ולא בשבת ויו''ט. ע''כ. אולם מרן החיד''א עצמו בברכי יוסף (סי' רפה סק''ד) כתב בשם מהר''ם זכות, שבחו''ל שעושים שני ימים טובים, הקורא שמו''ת של פרשת וזאת הברכה ביום שמיני עצרת לא הפסיד. ולפמ''ש בשיו''ב (יו''ד סי' פט סק''ו), שסודות שלא גילה האר''י אין אחריותם עלינו. ע''ש. לכן בחו''ל יש לקרוא וזאת הברכה שמו''ת, ביום שמיני עצרת סמוך למנחה. ומרן החיד''א בשו''ת יוסף אומץ כתב, שבליל שבת ויו''ט שיש התעוררות הרחמים מותר לקרוא מקרא, וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ו סוף סימן ל']. 

יט נוהגים להתיר בו אוגדו של לולב, דהיינו אוגדו של מעלה, אבל לא הקשר שאוגדו עם ההדס והערבה. [ש''ע (סי' תרסד ס''א), וכ''כ ראבי''ה (סוכה סי' תרנט), שמעתי דמה שכתוב בלולב כפת תמרים, חסר ו', כי ששה ימים הוא כפות וקשור, ודומה לכף אחת, וביום השביעי מתירין אוגדו. וכתב בספר טל אורות (דף נא) דהיינו הקשר שעושים בראש הלולב עצמו, אבל האגד שעושים ללולב עם ההדס והערבה אין מתירין אותו לעולם. ועכ''פ אין אנו נוהגים להתיר איגודו כלל, אף בהושע''ר, ומי שירצה להתיר איגודו, לא יתיר אלא לאחר הנענועים וההקפות כשכבר יצא י''ח, אם אינו מצפה ליתנו לאחרים]. 

כ הלולב ומיניו, וכן הערבה לאחר חביטה בקרקע, תשמישי מצוה הן, ונזרקים. (מגילה כו:). ומכל מקום לא ינהוג בהם מנהג בזיון, ולא יזרקם למרמס רגלי בני אדם, אלא יניחם בצדי רשות הרבים. [מרן הש''ע (סי' תרסד ס''ח) כתב, שההושענא שבלולב אע''פ שנזרקת אין לפסוע ולדרוך עליה. וכתב המג''א (ס''ס תרלח), שאף לאחר החג לא יפסע על עצי סוכה, דתשמישי מצוה הם, כמו ציצית ולולב. ובברכי יוסף (סי' כא סק''א) כתב, שלפי מ''ש מרן הש''ע שם (סי' כא ס''ב), בגד של ציצית שבלה אדם בודל עצמו ממנו, ואסור לייחדו לתשמיש מגונה, כ''ש שיש להזהר בציציות של מצוה שלא לזורקם לאשפה. והוסיף בברכ''י (סי' טו סק''ד), דמ''ש מרן (סי' כא ס''א), שמותר לזרקו לאשפה, זהו מעיקר הדין, ומ''מ נהגו להזהר בהם גם לאחר מצותן, וכמ''ש הר''ן בשם הראב''ד. ע''ש. וע''ע בשואל ומשיב ח''ה (סי' מז) שהביא מדברי הרמב''ן והר''ן שכתבו שמותר מן הדין להשתמש אחר מצותם אפי' תשמיש מגונה וכו'. ע''ש. ולכן אע''פ שאם יניח עצי הסכך והערבה בצדי רה''ר, באים אח''כ פועלים ולוקחים אותם לאשפה, מ''מ אין בזה איסור מן הדין, כיון שהוא עצמו לא זרקם לאשפה]. 

    




סימן תרסה - אתרוג ביום השביעי


א אתרוג ביום השביעי אסור באכילה, שהרי הוקצה למצותו לכל שבעת הימים, ואפילו אם נפסל אחר שעשה בו מצותו אסור כל שבעת הימים, ובשמיני עצרת מותר. ובחוץ לארץ שנוהגים לעשות שני ימים טובים של גליות האתרוג אסור גם בשמיני ומותר בתשיעי. [סוכה מו: מימרא דר' יוחנן, ש''ע סי' תרסה ס''א. וראה בחזון עובדיה סוכות עמוד תמה]. 

ב אם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר, אבל ביומו אסור, שהוקצה למצותו לכל אותו היום. [חזון עובדיה על סוכות, עמוד תמד] 

ג נהגו הנשים המעוברות שנושכות הפיטם של האתרוג ביום הושענא רבה, ואחר כך מחלקות צדקה לעניים ומתפללות שיציל אותן השי''ת בשעת הלידה ושתלדנה ולד בר קיימא. ואין ראוי לעשות כן ביום הושענא רבה. כיון שהוא מוקצה למצותו, אלא יעשו כן אחר שמחת תורה. [חזו''ע סוכות עמוד תמט. עפמ''ש בספר ליקוטי מהרי''ח דף קו. בשם ספר זכירה]. 

ד המנהג לעשות מן האתרוג מרקחת עם סוכר, אחר החג, להעלותו על השלחן בליל ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות, עם שאר הפירות שמברכים עליהם בלילה ההוא, ויברכו עליהם אנשי הבית, [ספר מטה אפרים, אלף המגן סי' תרס, בקונט' אחרון אות ו]. ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער, ובטרם תחיל ילדה, ויצא הולד לחיים טובים ולשלום. [כף החיים סופר סי' תרסד אות ס]. ואין צריך לברך עליו שהחיינו שכבר נפטר בשהחיינו שבירך בחג על המצוה. אבל אשה יכולה לברך שהחיינו על האתרוג, [אם לא אכלה עד עתה], אחר שלא בירכה עליו בסוכות. [כן העלה ביפה ללב (בקונט' יושר לבב סי' רכה). וע''ע בשדי חמד מע' ברכות סי' ב אות ב]. 

    




סימן תרסו - סוכה ביום השביעי


א אף על פי שגמר לאכול ביום השביעי שחרית, לא יסתור סוכתו, אבל יכול להוציא ממנה את הכלים מן המנחה ולמעלה, ומתקן את הבית לכבוד יום טוב אחרון. 

ב בני ארץ ישראל אינם רשאים לאכול בשמיני עצרת בסוכה, כדי שלא יהיה נראה כמוסיף על המצוה, ולכן אם אין לו מקום ראוי לסעוד בו ביום טוב, אלא בסוכה, יפחות בסכך ארבעה טפחים על ארבעה טפחים לפוסלה, כדי שיהיה היכר שהוא יושב בה שלא לשם מצות סוכה. [חזון עובדיה סוכות, עמוד תפ] 

ג העושה סוכה לשם חג כדת, ורוצה לישון בסוכה בערב החג, אין בזה איסור בל תוסיף, דלא שייך איסור זה אלא לאחר שהמצוה נעשית כבר ובא להוסיף אחריה, אבל קודם החג לא שייך בל תוסיף. ועוד, דשלא בזמנו צריך כוונה לצאת, וכל שאינו מכוין כלל לשם מצוה אין בזה איסור. [שו''ת יביע אומר חלק ט חאו''ח סי' סב]. 

ד יש נוהגים כשיוצאים מהסוכה אומרים, יהי רצון שנזכה לישב בסוכת עורו של לוייתן. 

ה אם רוצה לאכול בסוכה אחר שמחת תורה, אין צריך למעט בה בסכך, דלא נראה כמוסיף על המצוה אלא ביום השמיני. [חזון עובדיה סוכות, עמוד תפא] 

ו גם לאחר חג הסוכות לא יפסע על עצי הסוכה, כי תשמישי מצוה הם, ולא ישליכם לאשפה, אלא טוב שיניחם במקום צנוע, או בצידי רשות הרבים, וכדין טליתות של מצוה דקי''ל בש''ע (סי' כא ס''ב), שאף לאחר שבלו אדם בודל עצמו מהם ולא ישתמש בהם תשמיש מגונה. ומכל מקום מותר לזרוק אותם ולשורפם. [ראה בילקו''י הלכות ציצית ר''ס כא. וכ''כ הט''ז (סי' כא סק''ב) שטוב להזהר בעצי סוכה שלא לעשות בהם לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה. ע''ש. ומיהו מותר לזרוק אותם, דתשמישי מצוה נזרקים. והיינו, עצי סוכה ולולב ושופר וציצית. וכתב באור זרוע ח''ב (סי' שפו), ונוהגים ביום הושע''ר שזורקים ההושענות בביהכ''נ ואין בכך כלום, דלא עדיפי משופר ולולב שהם נזרקים. וע' בחזו''ע סוכות עמוד צד]. 


סימן תרסז - סוכה ונויה ביום השמיני

א סוכה ונויה אסורים גם בשמיני עצרת, ובחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים של גלויות, אסור גם בתשיעי, שהוא ספק שמיני. 

ב אם חושש מפני הגנבים, או מפני הגשמים, מותר להוריד את הקישוטים או הסדינים ביום הושענא רבא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קלז, חזון עובדיה סוכות, עמוד צב]