משנה (שבת יג:) "ב"ש אומרים אין נותנים עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולם בית הילל מתירין עם השמש".

גמ' ( שבת יט.) "אין משלחין אגרות ביד נכרי בע"ש בד' ובה' מותר. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם. ת"ר אין משלחין איגרת ביד נוכרי ע"ש אא"כ קוצץ לו דמים, ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו, וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והלא קצץ ? אמר רב ששת ה"ק ואם לא קצץ, ב"ש אומרים עד שיגיע לביתו , וב"ה אומרים עד שיגיע לבית הסמוך לחומה. והאמרת רישא אין משלחין ?! לא קשיא, הא דקביע בית דואר במתא , והא דלא קביע בי דואר במתא".

וכתבו הרי"ף והרא"ש היכא דקצץ לו דמים משלחין בין מגיע ובין לא מגיע. והיכא דלא קצץ לו דמים: אי קביע דואר במתא אין משלחין אלא בכדי שיגיע לבית סמוך לחומה ואי לא קביע דואר במתא אין משלחין כלל אא"כ קצץ. וכן כתב הרמב"ם (פ"ו ה"כ). הרי"ף והרמב"ם לא גורסים "בד' ובה' מותר". אבל הרא"ש והר"ן כן גורסים. וכך מפרש הר"ן – "בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים, דבר קצוב בכל יום, בהליכתו ובחזרתו אבל אינו מקפיד עימו מתי ילך, ובכה"ג  בערב שבת אסור דכיוון שהוא שוכרו לימים והוא שוכרו בע"ש, כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עימו כך, אבל ברביעי ובחמישי מותר, הואיל ואינו מקפיד עימו מתי ילך". וכן פסק הטור.

השו"ע בס' רמז בסעיף א' פסק כרי"ף וכרמב"ם. הרמ"א כתב "שיש מתירין ( הרא"ש והר"ן) שאפילו לא קצץ ואפילו לא קביע בית דואר במתא, אם משלחו ביום חמישי או קודם לכך, יש לסמוך עליהו אם צריכים לכך".

קביע בי דואר במתא

רש"י מפרש: דואר- "שלטון העיר ( מוסד ממשלתי) ולו רגילין לשלוח אגרות". שכיחא במתא- "משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה , רישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת"( אסור בגלל שכר שבת או הוצאה מרשות לרשות).

והרי"ף והרא"ש פירשו דואר- "איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משכיר ומשלח כל אגרות למי שנשתלחה אליו" ( בדומה לחברת שליחויות בימינו).

הרמב"ם כתב (פ"ו ה"כ) "אם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו, מותר ליתן לנכרי האיגרת. והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת. שמא זה שמקבל האגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא". הבית יוסף הבין ברמב"ם שהבי דואר קבוע בעיר שממנו שולחין הכתב. וצריך שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהוא הבית היותר רחוק שבעיר קודם שבת, שמא ביתו הוא שם.הבית יוסף לא הכריע בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ם ( באר הגולה).

הכסף משנה שם מקשה וז"ל "דאם כן הווה ליה ב"ה לחומרא" ( ב"ש אומרים עד שיגיע לביתו, וב"ה אמרו עד שיגיע לבית הסמוך לחומה היותר רחוק). ולכן הכסף משנה מפרש את הרמב"ם "שלכל מדינה ( מחוז) יש הרבה עיירות, והבית דואר יושב באחד מערי המחוז ( דואר מרחבי או דואר נע בימינו), וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים איגרותיהם לאותו בית דואר, ובית הדואר משלח את כל האגרות שהובאו אליו למחוזות אחרים ( בדיוק כמו בימינו). ולכן מדובר שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבית הדואר שבעיר אחרת באותו מחוז כדי שישלחנה למחוז אחר ( השאלה היא רק על השליח שמוליך את האיגרת לבית הדואר שבמחוז, מפני שבית הדואר במחוז שולח רק ע"י קציצה לבית דואר שבמחוז אחר) , ב"ש אסרו לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אא"כ זה השליח מכיר את הבית דואר ויש שהות ביום להגיע אליו.וב"ה מתירין אם יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה בעיר שהבית דואר יושב בה. דתלינן להקל שמא ביתו של הבית דואר סמוך לחומה ( בצד היותר קרוב).הכסף משנה אומר "ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח" .

השו"ע סתם ופסק והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. והמגן אברהם, באר הגולה והמשנה ברורה מפרשים כפירוש של הכסף משנה.

החידוש באגרות לעומת קבלנות רגילה

המגן אברהם בסק"א מקשה שלכאורה לא מובן מה החידוש באגרות, הלוא בסימן רנב ס"ב כתב השו"ע "מותר ליתן בגדים לכובס נכרי ועורות לעבדן סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים".

לבושי שרד מתרץ שבקיבולת במיטלטלין אם לא קצץ אסור ליתן לו בע"ש אא"כ יש שהות לעשות מבעוד יום. ובאגרות יש דין חדש בלא קצץ ( להחמיר), דאי לא קביע בי דואר אסור למחבר (שו"ע) אפילו ברביעי או חמישי, ולרמ"א בע"ש עכ"פ אסור אפילו ביש שהות, דחיישינן שמא לא ימצא האיש בביתו ויצטרך לילך אחריו בשבת.

הב"ח מתרץ שמכיוון דכתב ידו של ישראל ניכר ביד הגוי, יאמרו בשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמירה לגוי שבות (צ"ע שהרי אין עושין גזירה לגזירה). הב"ח מביא את ספר התרומה בס' רכ"ב "כתב דדמי לנותן כלים לנכרי מערב שבת שאסור לתקן בבית ישראל בשבת משום דמינכר טובא (דחישינן שמא יאמרו שפלוני שכר את הגוי לעשות מלאכה בשבת) וכך כתב ישראל מינכר ואסור" (כלומר מכיוון שמדובר בכתב ישראל יגידו שפלוני שלח את הגוי בשבת). ולפי טעם זה מותר לשלוח כליו וחפציו ביד עכו"ם ( כולל אגרות שלא בכתב ישראל) בע"ש אם יש שהות לעשות מבעוד יום ( כ"כ מגן אברהם בס"ק א, מחצית השקל והמשנה ברורה בס"ק ה).

יד אפרים מתרץ בשם מהר"מ אלשקר שבאיגרות דווקא חישינן שילך אחריו למסור לו בשבת שיאמר שמא נחוץ לו לידע מה שכותב לו באיגרות מה שאין כן בשאר חפצים שאינו מקפיד למסור לו ממש, ומניח חפצים אצל מי שהניח לשומרו ( כ"כ המשנה בס"ק א).

ילקוט יוסף בשם שו"ב שבות יעקב (ח"ב ס' מב') כתב " דבמקום צורך מותר ליתן מכתב בערב שבת לבי דואר (אקספרס) שישלחוהו ע"י שליח מיוחד בשבת, כיון שהוא מדבר עם האדון ( מקבל המכתבים) ולא עם השליח ( המביא את המכתב לנשלח אליו) ".וכן כתב שמותר לשלשל מכתב לתיבת הדואר מע"ש גם אם הגויים יטפלו במשלוח המכתב בשבת.

קצץ לימים

הר"ן ( בד"ה גרסינן) כתב  " בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים, דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו, אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך ובכה"ג בערב שבת אסור דכיוון שהוא שוכרו לימים והוא שוכרו בע"ש, כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עימו כך. אבל ברביעי ובחמישי מותר, הואיל ואינו מקפיד עימו מתי ילך ". מכיוון שהשו"ע סובר שקצץ לימים כאלו קצץ לגמרי, שאז מותר שכיוון שאין מקפיד מתי ילך, אלא השו"ע חש לחמיר כר"ן בזה שבע"ש אסור ( למרות שקצץ לימים) ומותר רק ברביעי וחמישי (אשל אברהם בסק"ו) וכ"כ המשנה ברורה בסק"יג " דאף שהתרנו לעיל בקצץ אפילו בע"ש היינו כשהוא קוצץ לו סך קצוב בעד פעולתו דאז אדעתיה דנפשיה עביד ולא מינכר כלל שהמלאכה הנעשית בשבת הוא בשליחות ישראל. אבל ששכרו לימים, שקוצב לו שכר בעד כל יום אף שאינו מקפיד עליו מתי ילך ואדעתיה דנפשיה עביד פעולתו גם בזה ( ולפיכך עדיף מלא קצץ כלל ומותר בד' ובה' אף לדעת המחבר) . מ"מ כששוכרו בע"ש אסור דכיוון שיוצא תיכף בשבת נראה כאילו התנה עמו כך ובשליחותו הולך מאחר שנתן לו שכר בעד היום".

הגוי רוצה להוליך לו בחינם

כתב הגאון מהר"י אבוהב "שאם הגוי אמר לישראל שרוצה להוליך לו כתב בחנם למקום שהוא רוצה, נראה דאפילו בערב שבת שרי, שהרי הגוי מאליו הוא עושה ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו וה"ל כאילו קצץ". וכך פסק המחבר בס' ד'. בדומה לזה פסק המחבר בס' רנב ס"ב וז"ל "מותר ליתן בגדים לכובס א"י ועורות לעבדן סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה" (ראה מ"א בס' רמ"ז בס"ק ז').

הרמ"א בס' רמ"ז כתב "ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וטוב להחמיר, אבל במקום שהא"י מתחיל עם ישראל לומר שילך לו בחינם ודאי דעתו על הטובה שיקבל ממנו ושרי". ובס' רנב ס"ב כתב הרמ"א "ועיין לעיל סימן רמ"ז דיש חולקין (ואוסרים) אם עושה לו בחינם דהיינו בטובת הנאה" . וגם דרכי משה בסימן רמ"ז הפנה לעיון בדרכי משה בסימן רנ"ב ס"ק ב' וז"ל " נראה לי דהיינו דווקא כשהגוי אומר מעצמו לעשות בחינם, דאי לאו הכי דעביד ליה הישראל טובה לא הוה עביד ליה והוי כקצץ וכמ"ש שם. אבל בלאו הכי לא דודאי בחנם גרע טפי מאילו לא קצץ לו שכר ומשלם לו אחר כך". ולפיכך ההסבר ברמ"א הוא שרק כאשר הגוי מציע מעצמו לעשות בחינם אזי מותר , אבל כאשר הישראלי מבקש מהגוי לעשות בחינם הגוי מבין שכנראה הישראלי ישלם לו כסף לאחר מכן ( הגוי חושב שמסיבות השמורות עם הישראלי הוא לא רוצה עכשיו לדבר על התשלום) ולכן אסור . המשנה ברורה בס' רמ"ז בס"ק טז' הראה סתירה ברמ"א שבסימן רמ"ז כתב שטוב להחמיר ולאסור כאשר הגוי עושה בחינם, שמשמע מלשון זו שרק טוב לחוש לדעה זו אבל בס' רנ"ב כתב כסתם לאסור ולכן המשנה ברורה מציע שיקצוב לו עכ"פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו .

הגוי הולך מעצמו לאותו מקום

כתב הגאון מהר"י אבוהב "שאם הגוי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא, והוא שלא יהיה הגוי מכירו, שאם הוא מכירו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו הדרך". וכתב הבית יוסף "לעניות דעתי נראה דחששא רחוקה היא זו ואיכא למימר שמא לא יצטרך להרבות הדרך בשבילו. ואפילו יצטרך שמא לא ירבה ואפילו ירבה שמא לא יהיה בשבת". וכך פסק השו"ע בס' ה' וז"ל "אם הגוי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו איגרת מותר בכל גוונא". המגן אברהם בס"ק ח' מקשה "הרי הגוי עושה מלאכה בשבילו בשבת שמעביר מרשות לרשות (בשונה מהמקרה שהגוי רוצה להוליך בחינם שאז זה כמו קצץ טובת הנאה), ועוד דבסימן רס"ו ס' א' לא שרי ליתן כיסו לעכו"ם אלא משום פסידא דגזרינן שמא יוליכנו ד' אמות, הא לאו הכי אסור אע"פ שהעכו"ם הולך מעצמו". ולכן נראה לו להסביר שכוונת השו"ע במילים "כל גוונא" שמותר אפילו אם לא קבוע בית הדואר אבל בתנאי שיש שהות להגיע לשם מבעוד יום. מכיוון שאם לא ימצאנו בביתו, לא ילך העכו"ם אחריו לחפשו שהרי ישראל לא שלחו ( הגוי הלך מעצמו), ולכן צריך שלפחות יהיה שהות להגיע מבעוד יום. ולזה התכוון מהר"י אבוהב שאמר "והוא שאין העכו"ם מכירו ( שאז מותר אם יש שהות להגיע מבעוד יום), אבל מכירו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו הדרך". ולכן אסור לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבעוד יום שיגיע לשם. וכך מפרש ראב"ן בסימן שלט – "קבוע בית הדואר במתא - שהשליח דר בעיר שמוליכו שם , שרי לשלוח על ידו מע"ש , שהרי בלאו הכי יש לו לילך לשם, ולאו שלוחו של ישראל". ומשמע מדבריו דעכ"פ בענן שהות להגיע לעיר שנשתלח (אליבא דב"ה לפירושו של ראב"ן). וכ"כ המשנה ברורה בס"ק יח'. אבל שער הציון בס"ק יז' כתב שהגר"א יישב את קושיית המ"א אבל מ"מ היה לו קשה להקל נגד המ"א כי הרבה אחרונים פסקו כמ"א. ולכן לדינא צריך לתפוס כמ"א אף דלשון השו"ע דחוק לפי ביאורו של המ"א.

קצץ ולא אמר סכום מסוים

הרשב"א בתשובותיו (ח"ג ס' שסח) כתב "כל שעושה על מנת לפורעו אע"פ שלבסוף יתפשר עמו מותר, דכי עסיק בדידיה קא עסיק ולא אתא אלא למעוטי שכיר לשנה או לחודש דלא מתהני גוי ובדישראל קא עסיק. תשובה איברא לאו קצץ ממש קאמר, ומיהו מסתברא שקצץ או התנה עמו שיתן לו שכרו, דהשתא בדידיה קא עסיק אבל בסתם לא, אע"פ שיש בדעת הגוי שיתן לו המשלח או מי שנשתלח לו שכר ויתפשר, לפי שכל שלא קצץ ולא התנה לו שכר אין דעת הגוי סמוכה בכך ובדישראל קא עסיק עכ"ל.וכך פסק השו"ע בס' ב'.

שכיר גוי לשנה ( עובד זר -פיליפני)

הבית יוסף מסתפק בגוי ששכרו לשנה לכל מלאכה האם לפסוק כמו מהר"י אבוהב שאסר לשלוח עם הגוי מכתב בע"ש או לפסוק כמו הרמב"ם שיתכן שהוא מקיל ומתיר בע"ש . וז"ל "הגאון מהר"י אבוהב כתב דמי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר שאסור לשלחו בע"ש באגרות, שהרי מצד מאמר הישראל הוא עושה, והישראל נהנה מזה הנאה גמורה שיעשה זה בשבת ולא ביום אחר לפי שהימים האחרים יתעסק במלאכה אחרת. ולפי טעם זה נראה דאפילו ברביעי וחמישי אסור, ומיהו לפי מה שכתב הרמב"ם (פ"ו ה"יב) שהשוכר את הגוי לימים הרבה מותר לעשות לו מלאכה בשבת עכ”ל. אפשר דכהאי גוונא שרי, אלא שאפשר דלא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לעשות לו מלאכה מיוחדת כגון כתיבת ספר תורה או אריגת בגד, אבל אם שכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך. בתוך זמן השכירות אפשר דמודה דאסור" עכ”ל. הבית יוסף פסק כפרוש המקל ברמב"ם אך החמיר כמו מהר"י אבוהב, ולכן כתב בשו"ע בס' ו' "מי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר אסור לשלחו ע"ש באגרות". יוצא מכן שבד' או ה' מותר ( אשל אברהם). ובסימן רמ"ד ס'ה' כתב "אם שכר גוי לשנה או שתיים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום ולא יעשה מלאכה בבית ישראל ( כרמב"ם) ויש מי שאוסר בשוכר גוי לזמן ( ראב"ד)".

הרמ"א כתב בסימן רמ"ז שאם לא שכרו רק לשליחת האיגרת יש מתירין ( שזה לכו"ע). ובסימן רמ"ד כתב "( מותר) ודווקא ששכרו למלאכה מיוחדת כגון לארוג בגד או ספר לכתוב אבל ששכרו לכל  המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות לכ"ע אסור". הרמ"א החמיר בפירוש הרמב"ם אבל הקל ביום חמישי ושזה לשיטת הרמ"א שכתב בסימן רמז סק"א שיש מתירין אפילו לא קצץ ואפילו לא קביע בי דואר במתא, אם משלחו ביום ה' או קודם לכן ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך.

מכתב שהגיע בשבת