הנה יש לדון בזה מצד ב חששות : א. האם המשקפים נחשבים כמלבוש או כתכשיט ? ב. האם יש לחוש שיפלו ממנו או שיבוא להסירם ויטלטלם ד' אמות ברה"ר, מאחר שאינו מלבוש ממש.

איתא במשנה )שבת סה:) "הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אוסר, ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא.

סמוכות שלו – טמאים מדרס ויוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה.

כסא וסמכות שלו – טמאים מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ואין נכנסים בהן בעזרה".

רש"י מפרש: קיטע-  נקטעה רגלו.

בית קיבול כתיתין- שנחקק כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן.  יוצא בקב שלו- דמנעל דידה הוא.

ור' יוסי אוסר – דלאו תכשיט הוא.

סמוכות שלו – סמוכות של קיטע, יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו, יוצאים בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא.

כסא – יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפילו על ארכבותיו אינו יכול לילך, ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו כשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ, ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחוריו.

כסא וסמוכות שלו- של אותו קיטע, עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין כשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו, נשען גם על רגליו קצת.

אין יוצאין בהם בשבת- רבותינו אומרים מפני שאינם צריכים לו כל כך. ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי. עד כאן פירוש רש"י. 

לפי פירוש רש"י ישנם 3 סוגים של קיטע:

א. אדם שנקטע כף רגלו אחת בלבד – עושים לו כף רגל מלאכותית ( תותבת) שבה יש בית קיבול לשוקיו. במקרה זה יש מחלוקת: ר' מאיר סובר שהתותבת דינה כמנעל ומתיר, ר' יוסי סובר שאין דינה אפילו כתכשיט ואוסר.

ב.  אדם שנקטעו שתי רגליו ומהלך על שוקיו או על ארכבותיו – עושין לו סמוכות של עור לשוקיו ויוצאין בהם מכיוון שהם כתכשיט.

ג. אדם שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפילו על ארכבותיו אינו יכול לילך- עושין לו כסא נמוך שקשור לו מאחוריו והוא יושב על הכסא ודוחף את הכסא ע"י ידיו שמחזיקות ספסלים קטנים. ועושה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או ארכבותיו התלויים. אין יוצאים בסמוכות בשבת מכיוון שהם תלויים ולא מונחים על הקרקע ולפעמים משתלפי.

תוס' בד"ה הקיטע – ר"ת מקשה ממסכת יומא (עח:) ששם משמע שלכו"ע הקב היא מנעל ואסור לנעול בו ביוה"כ? ולכן הוא מעמיד שהקב לא עשויה מעור ולכן אינה מהודקת לשוק ור' יוסי חושש שדילמא מיפסק ואתי לאיתויי  ורב מאיר לא גזר. והתוס' מקשה על ר' יוסי היכי  גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי הלא אין לו אלא רגל אחת ואי נפיל לא יזוז ממקומו ? ור"י מתרץ דמיירי שנושא בידו מקל ( קביים) ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל והשתא אי נמי מיפסק יוכל להלך- מכאן יש להתיר למי שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת .

והרב פור"ת פירש שהקיטע יש לו סמך ( שוק תותבת) שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב ( כף רגל תותבת. הגהות הב”ח – כמין סנדל) להראות כמו שיש לו רגל. ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו ( על הקב=כף רגל התותבת) אלא תלוי באויר חישינן דילמא נפיל, ור' מאיר לא חייש. ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו. אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי. וספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל. ולכן לפי ר"י והרב פור"ת מותר לקיטע ללכת בשבת עם קביים. מכיוון שהמשנה לא אסרה את המקלות או את הספסלים ולכן הם מותרים, והטעם הוא שמכיוון שהקיטע לא יכול ללכת בלעדי המקלות או הספסלים הם נהפכים להיות חלק מגופו כמו הרגלים שלו, ולא כמנעל או תכשיט. ולכן אין בנושא זה מחלוקת בין ר"מ לר"י. וכ"כ הר"ן וז"ל " ומכאן התירו בתוס' לקיטע לצאת במקלות שלו לרה"ר וכתבו בשם ר"י ז"ל שראה לר"ת שהתיר כן הלכה למעשה". וכ"כ הרא"ש וז"ל " וידוע הוא שקיטע כזה אינו יכול לילך זולתי המקלות שאוחז בידו . מכאן יש ללמוד שחגר יכול לילך במקלות אע"פ שאין קשורים בו אלא שאוחזם בידו … ויראה  דוקא מי שאינו יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי שבגופו אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו לא יצא בו בשבת". וכ"כ רבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב יב, עד:) “ הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהם כמו שיתבאר כיון שצורך הלוכו הם, אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל כיון דאינו צורך הלוכו אסור".

השו"ע בסימן ש"א בס' טז' כתב " קטע שאינו יכול לילך על שוקיו אלא יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחה לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקטיו או רגליו התלויים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו גם על רגליו קצת, אין יוצאין בהם בשבת דאיידי דתלו לא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי. אבל בכסא ובספסלים הקטנים שבידיו מותר לצאת" ובס' יז' כתב " חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו, אבל אם אפשר ( מגן אברהם בס"ק כז- כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל, וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח- אסור) לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אסור. הגה וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר".

הגמרא בביצה כה: אומרת "ת"ר אין סומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו" והר"ן מסביר שקיטע שאני לפי שאינו יכול לילך אלא בסמוכות אבל סומא אפשר לו בלא מקל, ולפיכך קיטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת וכ"כ התוס'. וכך פסק השו"ע בס' יח' כתב " סומא אסור לו לצאת במקל"(מהגמרא בביצה כה:)  מגן אברהם בס"ק כח' מסביר שמדובר בסומא שיכול לילך בלא מקל ( למשש וללכת).

מכל האמור יוצא כאשר החיגר או הקיטע אינם יכולים ללכת ללא הקביים אזי הקביים נחשבים חלק מגופם כרגלם ואז מותר לטלטלם ברה"ר, אבל אם הם יכולים לילך ללא הקביים אזי אסור לטלטלם ברה"ר. ולכן לכאורה אדם שחובש משקפיים יכול לילך בלעדיהם אסור לו לטלטלם ברה"ר. כמו כן ניתן ללמוד את הדין המשקפים מק"ו מסומא שאסור לו לצאת עם מקל. וכ"כ חיי אדם בכלל נו סימן ג' וז"ל " יש מקומות שנוהגים שעושין מפתח של כסף לסגור את הבית ותולין הנשים אותן על צואריהם לתכשיט, ומזה טעו ועושין תיק לברילין ( משקפים) שקורין שפאקולין וזה אסור, שהרי הברילין הם משא, ולשאת הברילין על החוטם במקום שאין עירוב אסור דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר בסימן ו' (שם)” ובסימן ו' כתב " החיגר או חולה שעמד מחוליו שא"א לו כלל לילך בלא מקל, מותר לילך במקל בידו. אבל אם אפשר לילך בלא מקל רק שהוא להישען עליו שילך יותר טוב אסור". המשנה ברורה בס"ק מד' פסק כחיי אדם ואסר לצאת עם משקפים על החוטם. וכ"כ ערוך השולחן בס"ק סא וז"ל "הבתי עיניים עצמן אין שום היתר אפילו אם נעשה אותם של כסף ושל זהב, דהכל רואים שכלי תשמיש הוא ואינו תכשיט, ואפילו אם נארגנו בבגד שלא יהיה חשש שמא יפלו כעין שעושין עכשיו שקורין לה פאנסנ"א איסור גמור הוא וחייב חטאת, שהרי כלי תשמיש גמורה היא ואין זה בכלל בגד כלל אלא בכלל כלי תשמיש כמו כף ומזלג וסכין, ואין לומר דנתיר מפני שצריך לו לראות בהם בספר כמו שמותר לחיגר לילך במקל כשאי אפשר לו להלוך בלא מקל כמו שיתבאר, דאין זה דמיון דהתם הוא המקל במקום רגל אבל הכא הרי יכול לילך בלעדם, ואי משום שאינו יכול לראות בספר בלעדם לא ילמוד, ואם לא נאמר כן נתיר לו לישא ג"כ ספר ללמוד בו, ואפילו אם אינו רשאי לילך בלעדי הבתי עיניים כגון שהרופאים צווהו לילך תמיד בהם מ"מ נראה דאסור וישב בביתו, אך אם אפשר דבכה"ג יש להתיר באריג בכסותו באופן שאי אפשר שיפלו, דכיון דאינו מסלקם מגופו הויין כאחד מבגדיו , וכן נראה לענ"ד להלכה, אבל אם צריך רק לעיין בספר אסור לילך בהם וחייב חטאת, והמקלין בזה מחללין שבת ועתידים ליתן את הדין ופתאים עברו ונענשו".

השו"ע והרמ"א לא התייחסו לדין המשקפים, הבית יוסף דן על משקפים שבתוך תיק של כסף האם מותר לצאת בהם בשבת לרה"ר או לא וז"ל "ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק בתי עיניים מכסף ולקובעו בשלשלת כסף ויוצאים בו בשבת, ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח כסף וכדברי המתירין. ואין הנידון דומה לראיה דשאני התם שהבתי עינים שבתוך התיק הם גוף בפני עצמו והוי משוי ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף דאדרבה בתי עינים הם עיקר , דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים" אבל בשו"ע לא הזכיר דין זה. הרמ"א ציטט את הבית יוסף בס' יא'.

אפשר לומר שפשוט למרן שמותר לצאת במשקפים בשבת והוא דן רק לגבי התיק שלהם אם גם מותר לצאת בו בשבת. ואפשר לומר שהמשקפים בעצמן אסורין לצאת בהן דאינן תכשיט ולכן מרן דן האם ניתן להקל לנושאם בשבת בתוך תיק של כסף שהינו תכשיט. ולכן הוא כתב שהתיק בטל למשקפים והמשקפים אינן בטלות לתיק.ואולי המשקפים בימי הבית יוסף ( שהיו מונחים על החוטם אבל לא היו אחוזים בצדעיו) שונים מאוד מהמשקפים שלנו . נמצא שאין לנו כל הכרע בדעת מרן וברמ”א.

כפי שאמרנו חיי אדם החמיר מחשש שמא יפלו המשקפים ויבוא לטלטלם וכך פסק המשנה ברורה בס"ק מד'.

וכ"כ במאורי אור (חלק בן נון דף קנ) שכתב להקל רק במסגרת של כסף ( כדי שתהיה תורת תכשיט עליהם) וכשהם מונחים על החוטם וקשורים מאחוריהם, אבל אם אינו של כסף אסור. ובערוך השולחן (שהובא לעי"ל) אסר גם בשל כסף אם הם יכולים ליפול.

אך בשו"ת בנין ציון חלק ב' (סימן לז) לא רצה לומר לא איסור ולא היתר כי לפעמים יש לגזור שמא יפלו ואתי לאתויי. ומ"מ כתב שהעולם נוהגים היתר בזה ( גם במסגרת שאינה של כסף) ואין לתפוס את מי שסומך בזה להיתר כשהם קשורים מאוזן לאוזן.וכן פסק בשו"ת ישועות מלכו (בליקוטים סימן ה') שכל שדרכם לצאת בהם בחול והם אנשים קצרי ראות יש להקל, אם הוא קשור או מהודק. ובשו"ת מנחת אלעזר חלק ג' (סימן ד) העיר על מה שכתב החיי אדם לאסור משום דדמי לחיגר (שיכול ללכת בלי מקל) שאסור לו לצאת במקל, דלמא נפיל ואתי לאתויי, דלא דמי כלל, דמקל לא הוי תכשיט כלל, אבל בתי עינים על החוטם שהוא דרך מלבוש ותכשיט. וגם צעירים לימים שאינם זקוקים להם כל כך הולכים בהם דהוי תכשיט, לכן כל שהם מהודקים סביב לאזנים אע"פ שאינם קשורים יש להתיר לצאת בהם ואין צריך להחמיר כהבנין ציון שהצריך שיהיו קשורים מאחוריו. והרה"ג רבי אהרן בן שמעון בשו"ת ומצור דבש (סימן ה) העלה להתיר ודחה את דברי החיי אדם, דשאני בתי עינים שכל אדם זהיר בהם שלא יפלו, שאם יפלו ישברו ושוב אין להם תקנה, ומכיוון שהבתי עינים הם מלבוש ותכשיט אין לחשוש עוד חששות רחוקות. וכ"כ בשו"ת קרן לדוד ( סימן צא) דחה את דברי חיי אדם , דשאני בתי עינים שהם דרך מלבוש, ולא דמי למקל שהוא משא בעלמא, ועל כל פנים כשהם מהודקים באוזניים ואי אפשר בלעדיהם גם בחול, יש להתיר. וגם בשו"ת מטה לחם (סימן ו) כתב שבמשקפים שלנו שהם מהודקים אין לחוש ולגזור שמא יפלו ואתי לאיתויי. ובספר מנחת שבת ( סימן פד אות ו) שהביא מקובץ יגדיל תורה ויאדיר ( בקונטרס ב' סימן ד) תשובה מהגאון רבי דוד טבלי אפרתי ז"ל , שכתב שהחיי אדם התכוון לבתי עינים הישנים שהבדים שלהם לא היו מקיפים עד האוזן, ובנקל יש לחוש שיפלו, מה שאין כן בבתי עינים שבזמננו, שאין בהם חשש כלל.וסיים שם ששלח תשובתו לגרי"מ אפשטיין בעל ערוך השולחן וגם לעוד עשרה גאונים, וכולם הסכימו לדבריו.ואחד מהם הוא הגאון רבי אריה ליב ליפשיץ , שהעיד שכן ראה לכמה מרבנן קשישאי שנהגו להקל בזה בעצמם לצאת בהם בשבת ברה"ר.

וכך גם ניתן לדייק מערוך השולחן שמה שכתב בסוף דבריו שהמיקל בזה הרי הוא מחלל שבת ועתיד ליתן את הדין, מדובר רק על ההולך בהם כדי שיוכל לקרוא בהם בספר (משקפי קריאה ולא משקפים לראיה מרחוק). וכ"כ שו"ת מקווה המים חלק א' ( חלק אורח חיים סימן ד'). וכ"כ ילקוט יוסף בס"ק לא וז"ל "מותר לצאת בשבת במשקפים על חוטמו, אף במקום שאין עירוב. כיון שהוא דרך מלבוש, ואין לחוש שמא יפלו ממנו ויוליכם ד' אמות ברה"ר וכ"כ גם הגאון הראש"ל הגרע"י שליט"א בסיפרו לוית חן ( סימן ל).

וכ"כ מנוחה אהבה בפרק כז ס' לה וז"ל מותר לקצר ראיה לצאת לרשות הרבים בשבת בשקפים, גם אם יכול ללכת ברחוב בלעדיהם. ומ"מ אם אין דרכו ללכת בהם ברחוב תמיד, אסור לצאת בהם בשבת שמא יסירם מעליו ויטלטלם ארבע אמות. הוא מנמק שכל דבר שדרך תשמישו בדרך מלבוש, הו"ל כמלבוש ומותר לצאת בו. ולכן לא מיבעיא אם אינו יכול לראות בלא המשקפים שמותר לצאת בהן דהו"ל כעיניו ממש ולא גרע מדבר העשוי לרפואה דבטל לגופו ומותר לצאת בו. אלא אפילו אדם שיכול לראות בלי משקפים וכן משקפי שמש ( מעיקר הדין) מותר לצאת בהן בדרך מלבוש... אולם נראה (שמא שכתב החיי אדם) דוקא בבתי עיניים שהיו בזמנו שלא היה להם מוטות משני צדדים להניחם ע"ג אוזניו, אלא היו מונחים ע"ג חוטמו בלבד, ולכן יש לחוש שיפלו ברה"ר. אבל בבתי עיניים שלנו שיש להן מוטות משני צדדים ומהודקים היטב מאחורי האזנים, אין לחוש שיפלו. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס' מח) שבבתי עינים שבזמננו שיש להם מוטות ומהודקים היטב בצדעי הראש וכ"ש אלו השוכבים ע"ג אוזניו, בוודאי אין לחוש שיפלו ברה"ר.אבל בסוף דבריו כתב שאין להתיר אלא כשלובשן מפני שהאויר מזיק לעיניו, ואי אפשר לו לילך באויר בלעדם, דבכה"ג מותר דדמי למ"ש מרן (סימן שא ס'יג) דאם קושרת הבגד לפניה בשביל שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו אפילו שאינו עשוי כעין מלבוש. ולכן לפי דבריו אפשר להחשיב את המשקפים כרפואה דאינו לובש כדי להגן מן הצער דווקא אלא גם כדי לדחות הנזק מעיניו החלושות, שריבוי האורה שבאויר יזיק לעיניו ויחלישם, וה"ז בכלל רפואה. ולכן ניתן לומר שמה שדיבר החיי אדם שדימה דין זה לחיגר שאפשר לו לילך בלא מקל, שאסור לו ללכת במקל ברה"ר בשבת אע"פ שאם ישען עליו ילך בטוב יותר, משום דבכה"ג הוי משוי משום דחיישינן שמא לא ישען עליו ויוליכנו ד"א  בידו, ולא משום דס"ל דאפילו ישען עליו הו"ל משוי, כמו שנראה מדברי הרב פעלים.ומוכח דבאמת אם נשען עליו מותר ולא הוי משוי. ולפ"ז כל שכן בתי עינים מותר ולא הוי משוי, אע"פ שיכול לראות בלעדיהם.וכ"כ הגאון רצ"פ פרנק ז"ל בשו"ת הר צבי ח"א ( חאו"ח סי' קעג) שמותר לצאת במשקפים פשוטים אע"פ שאין בהם צורך רפואה לעיניו רק שנוח לו יותר לראות ע"י המשקפים, משום דהו"ל דרך מלבוש, ואין לחוש שיפלו כיון שהם מהודקים היטב במוטות ע"ג אוזניו.

וכ"כ שמירת שבת כהלכתה בפרק יח' ס'טז וז"ל " מי שקשה לו לראות בלי משקפים ולכן הוא מרכיבם תמיד, מותר לו לצאת בהם לרשות הרבים, וכן המרכיב משקפים לשם נוי, ולא מחמת שקשה לו לראות בלעדעהם – יש מקום להקל לצאת בהם לרה"ר . אבל משקפי קראיה אסור לצאת בהם, כי בוודאי יבוא להסירם ברחוב ולטלטלם ארבע אמות ברה"ר. ובמשקפים מורכבים ממשקפי קראיה וראיה אין חשש שמא יסירם ברחוב, ומותר לצאת בהם לרה"ר".

נראה לי לפרש את המשנה ברורה שבסימן שא ס"ק יא שאסר לחבוש משקפים ברה"ר בשבת וז"ל "ולשאת הבתי עינים גופא על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלא"ה דילמא יפלו מעליו ואתי לאיתויי ד"א" לפי דיברי המשנה ברורה בהלכות תפילה בסימן צז, השו"ע  כתב בס' ד' “ אם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו ולהחזירו, אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו דהוי הפסק" והמשנה ברורה בס"ק טז' כתב "זקן שמשים בתי עינים שקורין ברי"ל אם הם רפויין בחוטמו שקרוב ליפול ע"י כריעות והשתחויות נכון להחמיר שיקשרם מתחילה בחוט" (שערי תשובה מציין שהמקור מספר פרי האדמה). נראה לפרש את המשנה ברורה בשבת שמדובר שמשקפים שיכולים ליפול בנקל ע"י כריעות והשתחויות ומשקפים אלו אסור לצאת בהם בשבת שמא יפלו. אבל אם יקשרם בחוט או יתקין להם מוטות שיוצמדו לצדעיו אף למשנה ברורה מותר לצאת בהם בשבת לרה"ר.