במקרה של מטוס שנחטף והחוטפים מסיטים אותו לעבר מקום הומה אדם, נראה שמותר לרסקו במקום שומם קודם שיגיע למקום בו נמצאים אנשים רבים.

הנה מצינו בדברי חז"ל יסוד גדול בדין הצלת רבים כאשר הדבר כרוך במיתתו של אדם יחיד. בגמרא (סנהדרין עד ע"א) מבואר שאם באו גויים ואמרו לבני חבורה: "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם", אין מוסרים להם נפש אחת מישראל, ואף אם על ידי כך ייהרגו כולם. וכן פסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ה): "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

הטעם בזה הוא שאין בידינו לבחור נפש אחת מישראל ולהרוג אותה כדי להציל את האחרים. אין אומרים שחיי הרבים דוחים את חייו של היחיד, שהרי כל אדם הוא נפש בפני עצמו, ואין לנו רשות לעשות מעשה של שפיכות דמים כלפי אדם אחד כדי להציל אחרים.

אמנם בירושלמי (תרומות ח, ד) מבואר חילוק נוסף: אם הגויים אינם דורשים אדם מסוים אלא אומרים "תנו לנו אחד מכם", אין מוסרים להם אדם, אולם אם ייחדו אדם מסוים, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם ניתן למוסרו. לדעת רבי יוחנן מוסרים אותו אף על פי שאינו חייב מיתה. הרמב"ם פסק שאם ייחדו אדם והוא מחויב מיתה כשבע בן בכרי, מותר למוסרו, אך "אין מורין להם כן לכתחילה"; ואם אינו מחויב מיתה, אין מוסרים אותו.

מכאן עולה לכאורה שאין לומר בפשטות שכאשר עומדים חיי רבים מול חיי יחיד, מותר להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים. אדרבה, כל זמן שהפעולה עצמה היא מסירת היחיד להריגה, אין עושים כן.

ועל יסוד זה מחדש החזון איש (סנהדרין סימן כ"ה) חקירה יסודית. הוא כותב:

"ויש לעיין, באחד הרואה חץ הולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצד אחר, ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים."

כלומר, מדובר באדם הרואה חץ שכבר הולך מעצמו לעבר מקום שבו נמצאים אנשים רבים. ביכולתו להסיט את החץ, כך שבמקום שייהרגו רבים ייהרג אדם אחד הנמצא בצד השני. השאלה היא האם מותר לו לעשות מעשה ולהסיט את החץ, או שמא עליו להימנע מכל פעולה, אף שהוא יודע שבכך ייהרגו הרבים.

יש להדגיש שמקרה החץ שנידון בדברי החזון איש הוא מעשי ביותר בימינו, כאשר טילים נורים ממדינות אויב אל עבר ערים מיושבות בארץ ישראל.

החזון איש דן אם ניתן להשוות זאת למקרה של "מסרו לנו אחד מכם", וכותב:

"ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה האכזריה של הריגת נפש, ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה, אלא המקרה גרם עכשו הצלה לאחרים, גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגה נפש בישראל."

כלומר, כאשר מוסרים אדם אחד לגויים כדי שייהרג, עצם הפעולה שנעשית על ידי בני החבורה היא מסירת אותו אדם להריגה. הצלת האחרים אינה חלק מעצם הפעולה, אלא היא התוצאה המתקבלת במקרה כתוצאה מכך שהרגו את היחיד. לכן אין לומר שהמעשה הוא "מעשה הצלה"; המעשה עצמו הוא מסירת נפש להריגה.

אולם ממשיך החזון איש ומחדש שבמקרה של החץ התמונה שונה:

"אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל."

כלומר, האדם אינו עומד בפני אדם מסוים ואומר: אני הורג אותו כדי להציל את האחרים. הוא רואה סכנה קיימת שכבר הולכת ופוגעת ברבים, ועושה פעולה שעיקרה להסיר את הסכנה ולהציל את אותם אנשים. העובדה שבמקום שאליו הוא מסיט את הסכנה נמצא אדם אחר, ועל ידי כך הוא עלול להיהרג, אינה עצם מטרת הפעולה אלא תוצאה הנגרמת מחמת מציאותו של אותו אדם במקום שאליו הוסט החץ. הראיה שמותר לסכן מעטים עבור הצלת רבים מלולינוס ופפוס שנהרגו בשביל הצלת ישראל, ונאמר בגמרא (הובא ברשי״ תענית יח, ב) שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.

אכן מוסיף החזון איש:

"ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר."

לכאורה, מאחר שעיקר פעולתו היא הצלה, ויש כאן אפשרות למנוע את מותם של רבים ולגרום למותו של אחד בלבד, יש מקום לומר שעליו להשתדל למעט באבדת ישראל ככל האפשר.

אלא שהחזון איש מיד מסייג את הדברים ואינו מכריע את הספק:

"מיהו הכא גרע דהורג בידים, ולא מצינו אלא דמוסרין אבל להרוג בידים אפשר דאין הורגין."

כלומר, אף שהפעולה נראית בעיקרה כפעולת הצלה, סוף סוף האדם עצמו מסיט את החץ בידיו, ועל ידי פעולתו ייהרג אותו יחיד. ואפשר שיש חילוק יסודי בין מצב שבו מוסרים אדם לגויים לבין מצב שבו האדם עצמו עושה פעולה המביאה ישירות למיתתו. לכן החזון איש משאיר את הדבר בצריך עיון ואינו קובע הלכה ברורה שמותר לעשות כן.

ולפי זה יש לדון במקרה של מטוס העומד להתרסק על מקום שבו נמצאים אנשים רבים, ויש אפשרות להסיטו למקום אחר שבו נמצא אדם יחיד. לכאורה, יש כאן דמיון רב לציורו של החזון איש. המטוס כבר נמצא בתנועה והוא עצמו מהווה את גורם הסכנה; אין האדם יוצר את הסכנה, אלא מנסה להסיטה ממקום שבו היא עומדת לפגוע ברבים למקום שבו היא תפגע ביחיד.

הבדל זה חשוב במיוחד: בדין "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו", האדם עומד בפני שתי אפשרויות — למסור אדם מסוים להריגה או להימנע מכך, ואז האחרים ייהרגו. שם אין רשות לעשות מעשה של מסירת נפש אחת כדי להציל את האחרים. אולם בציורו של החזון איש אין האדם בוחר את מי להרוג; הסכנה כבר קיימת, והוא מנסה לשנות את מסלולה. לכן יש מקום לומר שאין זה בכלל "מסירת אחד להריגה", אלא פעולה של הצלת רבים, שהשלכה שלה היא פגיעה ביחיד.

אלא שהחזון איש עצמו מדגיש שהדבר אינו פשוט, משום שהסטת החץ היא פעולה ישירה שבסופו של דבר הורגת את היחיד. וממילא יש כאן ספק אם ניתן להגדיר את הפעולה כמעשה הצלה בלבד, או שמא מאחר שהאדם בידיו גרם למיתתו של היחיד, יש בכך איסור של שפיכות דמים.

אמנם, תורה אמת דרכה, ויש לחלק חילוק גדול בין מעשה החץ שנדון בדברי החזון איש לבין מקרה של מטוס העומד להתרסק על מקום מיושב. במקרה של החץ, הברירה העומדת לפנינו היא אם להטות את החץ ממסלולו, ובכך להציל את הרבים, אלא שעל ידי כך ייפגע היחיד, או להימנע מעשייה ולנקוט בשב ואל תעשה, ובכך לא לגרום במעשה ידינו לפגיעה באף אחד.

אבל במקרה של מטוס, המציאות שונה בתכלית. המטוס עתיד להתרסק בכל מקרה, וכל הנוסעים שעליו עתידים להיהרג, בין אם יתרסק במקום מיושב ובין אם במקום שומם. נמצא שאין כאן בחירה בין הצלת נוסעי המטוס לבין הצלת הרבים שעל הקרקע, שהרי נוסעי המטוס אינם עומדים להינצל בכל מקרה. הברירה היא אם להניח למטוס להמשיך בדרכו ולהמית יחד עמו אנשים רבים הנמצאים על הקרקע, או להפילו במקום שומם ובכך למנוע את הריגתם של אותם רבים.

ולפי זה, לכאורה יש מקום לומר שאין מעשה הפלת המטוס מוגדר כהריגת נוסעיו לצורך הצלת הרבים, אלא כמעשה הצלה הבא למנוע אסון גדול יותר, כאשר מיתת הנוסעים היא תוצאה בלתי נמנעת של המצב הקיים, ולא תוצאה של עצם פעולת ההצלה. ולכן, לכאורה, יש לחלק בין מקרה החץ, שבו עצם ההטיה היא הגורמת לפגיעת היחיד, לבין מקרה המטוס, שבו הנוסעים ייהרגו בכל אופן, והשאלה היא רק אם ייהרגו לבדם במקום שומם או שיחד עמהם ייהרגו גם רבים אחרים.

ויש לציין שהציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן ע') דן בהשלכה מעשית של חקירת החזון איש, כגון במכונית הנוסעת במהירות לעבר רבים, כאשר הנהג יכול להסיט את הרכב או לנסוע לאחור ובכך להציל את הרבים, אך לגרום למותו של אדם יחיד הנמצא במסלול האחר. הציץ אליעזר דן בזה מצד העיקרון של שב ואל תעשה, וכתב שיש להישאר בשב ואל תעשה ולא להטות את הסכנה בקום ועשה לכיוון היחיד.

נמצא אפוא שהיסוד של סוגיה זו מתחיל דווקא בדברי הגמרא והרמב"ם בדין "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו", שם מבואר שאין מוסרים נפש אחת מישראל כדי להציל את הרבים. על גבי יסוד זה בא החזון איש וחוקר האם יש חילוק כאשר אין האדם מוסר אדם להריגה, אלא מסיט סכנה קיימת ממקום אחד למקום אחר, כאשר על ידי כך ניצלים רבים ואדם יחיד עלול להיהרג.

ומעתה, כאשר דנים במטוס העומד להתרסק, אין להציג את הדברים כאילו החזון איש פסק בפשטות שיש להסיט מטוס ממקום שבו נמצאים רבים למקום שבו נמצא יחיד. הנכון הוא לומר שדברי החזון איש הם מקור עיקרי לבירור הספק: האם הסטת סכנה קיימת נחשבת למעשה הריגה של היחיד, או שמא היא מוגדרת כמעשה הצלה של הרבים, אף שבמקרה היא גורמת למיתתו של אדם אחר. החזון איש עצמו השאיר שאלה זו בספק, וממילא יש לדון בכל מקרה לפי פרטיו ולפי הכרעת גדולי הפוסקים.

יש לדון גם במקרה מצוי יותר בזמננו, כאשר אדם חמוש מחזיק אדם אחר כבן ערובה ומשתמש בו כמגן אנושי, ובכך מסכן את חייהם של אנשים אחרים. לעיתים הדרך היחידה לנטרל את הרודף ולהציל את הנמצאים בסכנה היא להשתמש בנשק, אלא שבפעולה זו קיים חשש ממשי שגם בן הערובה ייפגע ואף ייהרג.

לכאורה, מקרה זה דומה במידת מה לחקירת החזון איש בדבר אדם הרואה חץ ההולך להרוג רבים ויכול להטותו למקום שבו ייהרג אדם אחד. גם כאן הסכנה כבר קיימת: הרודף הוא שמסכן את חיי האנשים, והאדם המבקש להתערב אינו יוצר את עצם הסכנה. כל מטרתו היא לנטרל את הרודף ולהציל את הנרדפים, אלא שהפעולה הנדרשת להסרת הסכנה עלולה לגרום, שלא בכוונתו, לפגיעה בבן הערובה.

אלא שיש לחלק היטב בין הדברים. בדין החץ של החזון איש, האדם עצמו מסיט את החץ למקום שבו נמצא היחיד, ולכן הסתפק החזון איש אם יש לראות את הפעולה כמעשה הצלה או כמעשה הריגה. לעומת זאת, כאשר הרודף עצמו מחזיק את בן הערובה ומסכן אותו, עיקר הסכנה נוצרה על ידי הרודף. מי שמנסה להציל את בן הערובה או את שאר הנמצאים אינו מבקש להרוג אדם חף מפשע, אלא לעצור את הרודף, אלא שלעיתים אין דרך לעשות זאת ללא חשש שהבן ערובה ייפגע.

ומכל מקום, אין לומר שכל חשש לפגיעה בבן הערובה מתיר מיד את השימוש בנשק. מאחר שמדובר באדם חף מפשע, יש להשתדל ככל האפשר למצוא דרך לנטרל את הרודף מבלי לפגוע בו. אולם כאשר קיימת סכנה מיידית וממשית לחיי הנרדפים, ואין אפשרות להצילם בדרך אחרת, יש לדון האם פעולת הנטרול נחשבת מעשה הצלה, אף שיש בה חשש לפגיעה גם בבן הערובה.

ונראה שזו אחת הנקודות החשובות העולות מדברי החזון איש: יש לבחון את מהות הפעולה ולא רק את התוצאה. כאשר אדם משתמש בנשק כדי להסיר סכנה קיימת ולהציל את הנרדפים, אין מטרתו להרוג את בן הערובה ואף לא לפגוע בו; מטרתו היא לנטרל את הרודף. אם מחמת מציאותו של בן הערובה במקום הסכנה קיים חשש שגם הוא ייפגע, יש לדון אם הדבר נחשב כתוצאה נלווית של פעולת ההצלה או כמעשה ישיר של פגיעה בו.

אולם גם כאשר יש מקום להתיר את פעולת ההצלה, ברור שהדבר תלוי במידת הסכנה ובאפשרויות העומדות בפני המציל. ככל שניתן להמתין, להרחיק את הנמצאים, להסתייע בדרך אחרת או לנטרל את הרודף באופן שאינו מסכן את בן הערובה, יש לעשות כן. אין היתר לפגוע באדם חף מפשע כאשר קיימת דרך אחרת להסיר את הסכנה.

ואכן הגרי"ש אלישיב נקט עמדה זו להלכה (ישורון, גיליון י"ג, עמ' תקנ"ב), במעשה שהיה בשנת תשס"ב בבית מלון בנתניה, שבו התקיים כנס של "ערכים". בין המשתתפים היה בחור מישיבת מיר שהתמחה בהגשת עזרה ראשונה. כאשר הגיע למקום האסון כדי להציל, היו המחבלים וכוחות הביטחון הישראליים בעיצומו של קרב. המחבלים תפסו אותו והחזיקוהו כבן ערובה, וכוחות הביטחון טעו וחשבו שהוא אף הוא מחבל, והרגוהו יחד עם שאר המחבלים.

ואמר הגרי"ש אלישיב שמותר להרוג את בן הערובה היהודי יחד עם הערבים, משום שהדבר נחשב מעשה הצלה.

ומכאן יש ללמוד יסוד חשוב לענין החזקת נשק: נשק המוחזק לצורך הצלת חיים מטיל על בעליו אחריות לדעת לא רק כיצד להשתמש בו, אלא גם מתי השימוש בו הוא בגדר פעולת הצלה ומתי הוא עלול להפוך בעצמו לסכנה. דווקא במצבים שבהם הרודף משתמש באדם אחר כמגן, נדרשת הבחנה מדויקת בין הרודף לבין הנרדף, ובין פעולת הנטרול של הרודף לבין פגיעה באדם החף מפשע המשמש כמגן אנושי.