"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כׇל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם"

(דברים לא, ז)

בפרשתנו משה רבינו מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע, ולמעבר זה תהיינה השלכות רבות. את ההשלכות נראה כבר בספר יהושע, ובעיקר בתקופת השופטים, כאשר עם ישראל יתחיל בהדרגה לעזוב את ה'. ההידרדרות נובעת בין השאר מהפער בין משה רבינו ובין יהושע בן נון.

חז"ל מתארים את היחס ביניהם (בבא בתרא עה, א): "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". הלבנה אינה מקור אור עצמאי, אלא היא קולטת את אורה של השמש ומעבירה אותו לארץ. כך גם יהושע בן נון קולט את אורו של משה רבינו, ואין הוא דומה למשה רבינו שקיבל בעצמו את התורה מפי ה'.

למעשה, החילוף בהנהגה מייצג את כלל המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ, ממציאות ניסית עליונה שהייתה במדבר למציאות שמתמודדת עם העולם הזה עם כניסתם לארץ ישראל. לכן משה רבינו חוזר ואומר ליהושע: "חֲזַק וֶאֱמָץ".

המעבר מהמדבר לארץ ישראל יהיה כרוך בייסורים ובכאב, אך אין להירתע מהם אלא להתחזק. יתכן שעם ישראל היה מעדיף לחזור לאחור, להישאר בעבר, להתרפק על השראת השכינה במדבר, אבל הוא צריך להמשיך קדימה. המעבר יהיה קשה, אבל דווקא מתוכו אפשר יהיה להיכנס אל כל הפרטים במציאות הארצית ולצמוח מתוך השינויים והמעברים.

הפרשה מסתיימת באמירה פסימית לכאורה (דברים לא, טז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ".

הקב"ה מודיע למשה רבינו שהמשבר בכניסה לארץ אכן יבוא, ועם ישראל יידרדר ויחטא. לאחר מכן משה רבינו מודיע זאת לעם ישראל. אפשר היה לחשוב שנבואה זו משדרת ייאוש, אך האמת היא שזו הכרה בהירה שבמציאות האנושית יש בעיות. התורה אינה מתכחשת לחסרונות ולנפילות ויודעת שהם צפויים לעלות במציאות הארצית.

יש פער מובנה בין משה ליהושע, בין רצוי למצוי. החלום הכללי היא סיסמה, עיקרון מופשט, שאינו פוגש עדיין את פרטי החיים. כאשר מגיעים אל קרקע המציאות, צריך ליישב את החלום עם הפרטים, וזה כבר יכול להיות מתיש ומייגע. הרב קוק זצ"ל אומר (אורות התחיה ג): "המציאות אין לה כנפיים מהירים כאלה אשר לחיזיון". המציאות תמיד מפגרת ומזדחלת אחרי החזון, כי במציאות צריך להיכנס לכל פרט, ולטפל בכל בעיה.

כמו ברמה הלאומית כך גם ברמה האישית - כל אדם עובר בחייו את המעבר בין משה ליהושע, בין הרצוי למצוי, בין האידיאל השלם ובין ההתמודדות עם המציאות הארצית. הפער הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, אך הוא אינו אמור להוביל לייאוש. הדרך היא למצוא את מקומו של כל פרט בחיים, לחבר בין כל הפרטים ובין השאיפה הכללית, לשוב ולהתקדם. חזק ואמץ.

הרב קוק זצ"ל המשיל את הסבל והקשיים שכל אחד מאתנו עובר "כקורטוב המלח בתבשיל". דווקא המלח, שכאשר הוא לבדו הוא מר ולא ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר. המרירות של המלח באה לגלות את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל ושבלעדיו הוא לא יכול היה להתגלות. כך גם האדם - בזכות הטלטלות והקשיים שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות שנמצאות בו, ולכן אין לראות בקשיים בהכרח דבר שלילי.

הרב חגי לונדין, מהספר: "פרשה של הנפש"