בס''ד  פרשת ניצבים וילך: שימוש בפאה העשויה משערות עבודה זרה

פתיחה

בפרשת נצבים (כט, טז) מזהירה התורה את בני ישראל שכאשר ייכנסו לארץ ישראל, לא יתפתו אחרי עבודה הזרה של תושבי המקום: ''וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם. פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם''. הגמרא במסכת עבודה זרה (נא ע''ב) מקשה, הרי בפרשת עקב כתוב שלא לחמוד כסף וזהב עליהם, ואם כן מדוע בפרשה שלנו כתוב עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם.

ביישוב הקושיה כותבת הגמרא, שהפסוק בפרשה שלנו לומד מהפסוק שבפרשת עקב, כשם ששם כדי שחפצים המתלווים לעבודה זרה יאסרו, עליהם להיות נוי עבודה זרה כמו כסף והזהב, כך גם בפרשה שלנו כאשר התורה מציינת בנוסף לכסף וזהב גם עץ ואבן, כוונתה להורות שהם אסורים רק במקרה בו הם משמשים כנוי לעבודה זרה, ולא במקרה שרק מונחים עליה וכדומה. ובלשון התורה תמימה (נצבים שם), שכך ביאר את דברי הגמרא: 

''כוונת הדיוק דכאן כתיב ותראו את שקוציהם עץ ואבן כסף וזהב וגו', ושם בפרשת עקב כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולא כתיב עץ ואבן, ואם כן כאן משמע דגם עץ ואבן שבהם אסורים, ושם משמע דרק כסף וזהב אסורים על זה מפרש דכמו דהתם בוודאי אינו אסור אלא דבר שהוא לנוי, שהרי שם כתיב רק כסף וזהב ואלה הם בוודאי לנוי, כך הכא אף על פי דכתיב גם עץ ואבן, בעינן שגם הם יהיו לנוי ורק אז הם אסורים.''

בעקבות התורה הכותבת שנוי עבודה זרה אסור כעבודה זרה, נעסוק השבוע בשאלה, האם פאות העשויות משערות עבודה זרה אסורות בשימוש. כיום פאות רבות מכינים משערות מובאות ממקדשים שבהודו, שכן כחלק מתהליך העלייה לראות את אחד מפני האלילים שם, יש לנקוט במספר פעולות, הכוללות בין השאר תגלחת. בעבר שרפו את השערות, עד שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי כשמיליוני אנשים מגלחים את שערם מדיי שנה, ומאז מוכרים אותן להכנת פאות.

מהי מטרת גילוח השיער?  קיימת מחלוקת בשאלה זו בין בודקי התופעה. יש הסוברים, שמטרת הגילוח היא טהרה בלבד ובדומה לרחיצה. הסרת השיער נחשבת כחזרה למצב נקי, בראשיתי, ללא חטא. אם זו אכן מטרת ההסרה הרי שמותר להשתמש בו, שכן הוא איננו חלק מתהליך ההקרבה. אולם יש הטוענים, שמקריבים את השיער לאליל, במקרה זה יש לדון האם שיער זה אסור בהנאה[1]. בעניין זה נעסוק השבוע, מתוך נקודת הנחה שאכן המטרה היא הקרבת השיער, גם אם לא ברור שאכן זו המגמה.

תקרובת עבודה זרה

הגמרא במסכת עבודה זרה (נ ע''ב) כותבת, שכשם שעבודה זרה נאסרת בהנאה, כך דברים המקריבים לפניה או משמשים לנוי אסורים בהנאה. אחת הנפקא מינות להבדל בין נוי לתקרובת תהיה, בדרך בה הם נאסרים. הגמרא כותבת, שאם לא מדובר בהקרבת אוכל לאליל שבדרך כלל קרב על גבי המזבח בבית המקדש, תקרובת עבודה זרה נאסרת רק בתנאי שהיא נעשית באופן דומה לאחת מהעבודות הנעשות במקדש במהלך הקרבת הקורבן, דהיינו שדומה לשחיטה, הקטרה, הולכת הדם וזריקתו.

כמה דמיון צריך בין פעולת ההקרבה, לבין הפעולה הנעשית במקדש? ייתכן שנחלקו בכך האמוראים. רב סבר, שגם אם הפעולה אינה דומה במדויק, די בכך כדי שתחשב כתקרובת. משום כך פסק, שהשובר מקל לעבודה זרה נחשב כעובדה, שכן פעולת שבירת המקל, דומה לשבירת מפרקת הבהמה. רבי יוחנן חלק וסבר, שצריכה פעולת דמיון גבוהה מאוד, משום כך השוחט בהמה בעלת מום, אינה נחשבת תקרובת, שכן בהמה זו אינה עולה על גבי המזבח. למעשה, בפסק ההלכה נחלקו הראשונים:

א. הרמב''ן (נא ע''א, ד''ה הא) והריטב''א (שם, ד''ה ומכל) פסקו להלכה כדעת רבי יוחנן (כשם שפוסקים בדרך כלל כאשר יש מחלוקת ביניהם), שצריך פעולת הקרבה הדומה ברמה גבוהה לפעולה הנעשית במקדש, כדי שהמעשה ייחשב כנתיבת תקרובת. כתוצאה מכך נקטו (בעקבות הגמרא), שהסיבה שהבוצר ענבים לשם עבודה זרה אוסר ענבים אלו כתקרובת, היא שמדובר שבצר את הענבים מראש לשם הקרבתם, ואם כן הם דומים לבצירה לשם הקרבת ביכורים שוודאי נוהגת במקדש. ובלשונם:

''ומיהו הא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, ההיא כעין פנים ממש היא, שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא, כגון בכורים ובצרן מתחילה לכך כדאוקימנא, תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא כלומר תיקשי לתרווייהו, ומפרקינן להו בשבצרן מתחילה לכך, אלמא כעין פנים נמי הוא, דשבירה ודאי היינו כעין זביחה וכיון דקרב לגבי מזבח הוי כעין פנים.''

ב. הר''ן (כג ע''א ד''ה זרק) צעד בגישת בינים. מצד אחד פסק כדעת רב, שאין צורך בפעולה זהה לפעולת ההקרבה שבמקדש כדי שיהיה אסור לעשותה, ומשום כך אסור לשבור מקל שכן פעולה זו דומה לפעולת זביחה. מצד שני, להבנתו יש איסור בשבירה רק במקרה שבו דרך עבודת האלילים הזו היא באמצעות מקלות (גם אם לא בשבירתם). והוסיף, שכדי שהאמצעי איתו עובדים יאסר בהנאה, צריך ששני התנאים יתקיימו, גם שכך דרך עבודת האלילים, וגם שיהיה מעשה בעל דמיון גדול לעבודת המקדש.

ג. הטור (יו''ד קלט) על פי הבנת הש''ך (קלט, ד) פסק כדעת רב, שגם השובר מקל לעבודה זרה חייב משום תקרובת עבודה זרה. אמנם, בניגוד לדעת הר''ן נקט, שגם אם אין דרך עבודה זרה זו באמצעות מקלות, בכל זאת העושה פעולה כעין פעולת הזביחה שבמקדש, עובר על איסור. לטענתו, למרות שהגמרא כותבת אודות שובר מקל לעבודה זרה, הרי שהיא מציינת שמדובר בעבודה זרה שדרכה לעובדה באמצעות מקלות, כוונתה להורות שהמקשקש מקל לעבודה זרה פטור, למרות שעבודתה באמצעות מקלות.

גזיזת שיער

להלכה על אף שנחלקו הר''ן והטור (ובעקבותיהם השולחן ערוך והש''ך (יו''ד קלט, ג) בהתאמה) מתי עוברים איסור בהקרבה לעבודה זרה, מכל מקום הסכימו האחרונים, שכדי שגם החפץ ייאסר, לא די בכך שהפעולה היא אחת מארבע הפעולות הנעשות במקדש בזמן הקרבת הקורבן, אלא צריך שכך תהיה דרך עבודתה. בנוסף פסקו להלכה את דברי הגמרא המוסכמים לכולי עלמא, שאם מדובר באוכל הקרב בדרך כלל על גבי המזבח, הוא נאסר גם בפעולת הגשה בלבד. מה דין השערות הנגזזות? נחלקו:

א. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ב, תיד) והרב רבינוביץ' (שיח נחום סי' נא) סברו, שיש לאסור את השערות הללו בשימוש מדין תקרובת עבודה זרה. שכן פעולה זו של גזיזת השערות, דומה לפעולת זביחה, וכשם שבצירת ענבים לשם ביכורים נאסרת בגלל דמיונה לזביחה. וכן, זו הדרך לעבוד עבודה זרה זו. עוד הוסיף הרב שטרנבוך, שאין לדייק מלשון הגמרא הכותבת 'שיבר מקל בפניה', שצריך שגילוח השערות יהיה בפני האלילים בדווקא דבר שאינו קיים בגילוח לשם עבודה זרה, וזאת מכמה נימוקים:

נימוק ראשון, כלל לא ברור מציאותית שאכן הגילוח לא נעשה בפני האלילים, וייתכן שכל ההר עליו מגלחים (שנמצא סמוך למקדש) נחשב כמקום האליל. נימוק שני, ייתכן שרק השובר מקל, שאינה ממש דרך עבודתה אלא דומה לפעולת שחיטה, צריך שתעשה בפני האליל ממש, ולא גילוח השערות שזו ממש הדרך לעבוד עבודה זרה זו. נימוק שלישי, כיוון ששורפים לאחר מכן חלק מהשערות, יש בכך דמיון לעבודת שנעשות ממש בבית המקדש (וכמו הקטרת אוכל), ואלו נאסרו גם שלא בפני האליל. ובלשונו:

''הן אמת דאף שהמתגלחת כוונתה לעבודה זרה, אבל המגלח אותם שהוא עושה למעשה את הגילוח אינו מתכוון בזה לעבודה זרה אלא להרויח כסף, מכל מקום הלוא מבואר במכות כ ע''ב שהמסייע לוקה, ועיין בהשגות הראב"ד שהמסייע נקרא מקיף ממש... ולא דמי למקיף וניקף בעלמא, דהכא מיקרי כעין שחיטה בעבודה זרה  בכל דהו ומספיק בסיוע כזה. ולמעשה אין בידי להתיר בתגלחת זו שהיא בחשש איסור דאורייתא החמורות שבחמורות.''

ב. הרב מנשה קליין (משנה הלכות יט, קטו) חלק וסבר בעקבות מספר צירופים הלכתיים, שאמנם לכתחילה אין להכין משער זה פאות כדי להתרחק מכל ריח עבודה זרה, אך נשים רבות שכבר יש בידן פאות אלו, לא צריכות לזורקן. בנוסף לכך שסבר שהשיער הנגזז אינו נגזז לשם עבודה זרה (עיין הערה 1 לעיל), כתב, שכיוון שבזמן הזה רבים מעובדי העבודה זרה מנהג אבותיהם בידם וכדברי הגמרא במסכת חולין (יג ע''ב), ממילא אין בפעולתם מעשה עבודה זרה. בנוסף, מדובר במקום הפסד מרובה בו ניתן להקל.  

במקום ספק

מה הדין במקום בו יש ספק אם מדובר בפאות מהודו האסורות משום עבודה זרה? מחלוקת זו תלויה בשאלה, האם איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה הוא מדאורייתא או מדרבנן, בנקודה זו נחלקו הראשונים:

א. התוספות (בבא קמא עב ע''ב, ד''ה דאי) והרשב''א (קידושין נח ע''א) סברו, שיש לחלק בין תקרובת עבודה זרה המיועדת 'לאכילת' האליל שאסורה מדאורייתא, לבין תקרובת שאינה מיועדת לאכילה, וכמו גזיזת השיער בנדון דידן, שייתכן שאסורה מדרבנן בלבד. הם כתבו, שאין לדייק מדברי הגמרא שתקרובת שאינה מיועדת לאכילה אסורה מדאורייתא, שכן היא כותבת שהגוזל פרה ושוחטה בעזרה, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה (כי ברגע שהתחיל לשחוט כבר אסרה בהנאה והיא לא שייכת לו), שכן ייתכן שחכמים אסרוה.

ב. הרמב''ם (עבודה זרה ז, ט) חלק וסבר, שכל תקרובת עבודה זרה, בין אם משמשת למאכל ובין אם משמשת לפעולה אחרת, אסורה מדאורייתא. ראייה לכך שתקרובת הראויה למאכל אסורה מדאורייתא הביא הכסף משנה (שם), מהגמרא במסכת עבודה זרה (כט ע''א) הכותבת, שעורות לבובין, דהיינו עורות שחתכו אותם לשם עבודה זרה, אסורים בהנאה מדאורייתא. וכן כפי שהעירו התוספות, אין ראייה מהגמרא במסכת בבא קמא שתקרובת שאינה מיועדת לאכילה אסורה מדרבנן. ובלשון הרמב''ם:

''עבודת כוכבים ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן, כיצד עבודת כוכבים שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח... וכן עור לבוב שנתערב בכמה עורות הכל אסור בהנאה, עבר ומכר עבודת כוכבים או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורין בהנאה ואוסרין בכל שהן כעבודת כוכבים שנאמר והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מביא מעבודת כוכבים ומכל משמשיה ותקרובתה הרי היא כמוה.''

כדברי הרמב''ם פסקו הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ב, קיד) והרב רבינוביץ' (שיח נחום סי' נא), ומתוך כך החמירו בפאות שיש ספק האם הן מהודו ומעורבבים בהן עבודה זרה. לעומת זאת הרב מנשה קליין (משנה הלכות יט, קטו) והרב חיים וייס (קובץ אור ישראל, לו) חלקו וסברו שניתן לצרף שיטת התוספות והרשב''א לשאר הספיקות (וכמו לדוגמא שיטת הרמב''ן והריטב''א שראינו לעיל, הסוברים שהלכה כדעת רבי יוחנן, שצריך פעולה זביחה כמו במקדש, וגזיזת שיער אינה כזו), ולהקל בדין הפאות.

שערות מאירופה

לסיום, נקודה נוספת בה עסקו הפוסקים ונראה בקצרה היא, מה דין פאות מאירופה בהן מעורבבות שערות מהודו:

הסיבה שמערבבים בהן שערות מהודו היא, שפאות מאירופה עולות יותר מפאות המובאות מהודו, ורוצים לחסוך בשיער יקר. כמו כן, תוספת השיער מחזקת את השיער האירופאי. כאשר בוודאי מעורבבות שערות, הפאות נאסרות (לדעת האוסרים לעיל), שכן עבודה זרה לא בטלה אפילו באלף. אמנם, כאשר יש ספק טען הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות שם) שהפאות נאסרות.

בטעם הדבר נימק, שפוסקים רבים סוברים שעבודה זרה אינה בטלה כלל, אפילו לא באלף, ולמרות שדבר שאינו בטל אסור רק מדרבנן ולכאורה במקום ספק היה מקום להקל, בכל זאת ייתכן שבעבודה זרה הדין שונה, ואינה בטלה בספק כמו בחמץ. זאת ועוד הרי ניתן לברר מהיכן מקור הפאות. כמו כן לא ייתכן להתיר לרבים ובאופן תמידי איסור שהותר רק מחמת ספק דרבנן לקולא.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...