"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא,כו-כח). התורה משתמשת בביטויים שונים בין הברכה לקללה. בברכה זה "אשר תשמעו", ובקללה זה "אם לא תשמעו", לכאורה יכלה התורה לומר בשניהם באותה לשון (שיכלה לומר גם 'אם תשמעו', או 'אשר לא תשמעו'), למה שינתה ביניהם? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('בשערי הארץ', 'על מנת אשר תשמרו'): א. בעל הטורים מסביר שזה מלשון אשרי מי ששומע: ' … ובקללה אמר: "אם לא תשמעו", ובברכה אמר: "אשר תשמעון", ולא אמר "אם" בלשון ספק; ואמר "אשר" מלשון אשרי, שנאמר: "אשרי אדם שומע לי”'. ב. רבנו בחיי מסביר שזה בכוונה נאמר כך כדי לומר לשון ודאית בברכה ומסופקת בקללה: '"את הברכה אשר תשמעו" – לא הזכיר בברכה "אם תשמעו" כמו שהזכיר בקללה. ואמר: "והקללה אם לא תשמעו", לפי שהוא לשון מסופק, ולא רצה להזכירו בענין הטובה. אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק, ולכך כתב בברכה: "אשר תשמעו", שהוא לשון ודאי'. ג. רש"י מוסיף למילות התורה שתי מילים: '"את הברכה" - על מנת "אשר תשמעו”', וכוונתו: 'אלא כך פירושו: את הברכה נותן אליהם מיד, "על מנת" אשר ישמעו, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (גיטין עד.); ורצונו של הקדוש ברוך הוא ליתן להם הברכות מיד, ויתחילו הברכות לבא מיד, אלא שנתן להם בתנאי על מנת שישמעו. אבל הקללה נתן להם בלשון ״אם״, דהוא תנאי שאינו מתחיל עתה, רק אם לא ישמעו – אז תהא הקללה באה. ולא כן הברכה, אשר נתינתה מיד היתה, לכך כתב אצלה: ״את הברכה אשר תשמעו״. ואילו היה אומר ׳את הברכה אם תשמעו׳, לא היתה הברכה אלא כשישמעו' וכו' (גור אריה). רש"י למד שהתורה באה לרמז שהברכה נתנת מראש על מנת שנקיים, שלא כמו הקללה שזה רק אם נעבור על התורה; שזהו ההבדל בחלות תנאי בין לשון “על מנת” לבין לשון “אם”. אולי רש"י למד זאת מכך שבקללה נאמר "אם" ובברכה זה לא נאמר, ולכן רומז שזה כעין ההיפך מ"אם" שזהו "על מנת". או שלמד כעין רבנו בחיי שאשר זהו לשון ודאית, שכך בעשיית הסכם כשאדם יודע בוודאות שהשני יעשה אז אין לו בעיה לומר "על מנת" ולהביא לו מראש כיון שסומך עליו. או שלמד מ"אשר" אותיות 'ראש', שזהו כרמז שנותן לנו מראש, שזהו כעין הסכם של "על מנת”. אולי אפשר שהתורה בכוונה השתמשה בלשון "אשר" בברכה, כרמז שזה אותיות 'ראש', שהוא משכן השכל, שזה בא לבטא שכדי להבין שהחיים האמיתיים הם חיים של קדושה, של הליכה בדרכי ה', צריך לזה להפעיל את הדעת, כיון שממבט חיצוני גשמי גס יכול אדם לחשוב שדווקא היותו עושה ככל העולה על דעתו זהו כעין ברכה אצלו, שטוב לו בחייו שחי כרצונו; לכן מרמזת התורה שצריך לברר מהם החיים האמיתיים כדי להבין שהברכה זה דווקא כשהולך בדרכי ה'. גם רומז בראש שמקום משכן הנשמה הוא בראש, ולכן רומז למעלת האדם, נשמתו, שלכן ברור שהחיים האמיתיים הם חיים של חיי קדושה כגילוי של נשמתו, שזהו המהות היסודית של האדם, ולכן זהו הברכה הגדולה ביותר, שחי ע"פ שלמותו האמיתית. גם כרמז שהנשמה היא נצחית, ולכן חיי עולם מתגלים בחיי קודש, ולכן ברור שזהו הברכה הגדולה ביותר, להתחבר לחיי הנצח. גם כרמז שחיים בלי קדושה זהו כעין מת בחייו, שהרשעים בחייהם קרואים מתים (ברכות יח,ב), ולכן נרמז באותיות ראש כעין שחיים בלי שהמח עובד אינם חיים, שהחיים נקבעים ע"פ חיות המח (ראה 'תורת הרפואה', 'גבול החיים והמוות לפי ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א); לכן זהו כעין ראש שהוא הקובע האם הגוף נחשב חי, שאפילו אם הוא עובד (בצורה מלאכותית ע”י מכונת הנשמה) אם המח מת אז האדם נחשב מת, וכך רמז שהרשעים גם שגופם בעולם חי, בכ"ז זהו כעין חשיבות של אדם מת מהצד הרוחני והמעלה של האדם (כמובן לא מבחינת גבול החיים, שברור שנחשב כחי לדין אדם שיש להצילו וכדו'). אולי גם רומז באותיות ראש, שמראש העולם נברא בשביל גילוי שם ה' ע"י תו"מ, שלכן העולם נברא בשביל ישראל והתורה (רש”י; בראשית א,א), לכן כל המציאות העולמית באמיתיותה תלויה בקיום רצון ה', וזהו ברכה גדולה ביותר להיות שותף בזה; וכהמשך לכך גם תבוא ברכה לאדם מהעולם. וזהו גם כרמז בראש שזה רמז לחשיבות, שבכך יתגלה שהוא הראש של כל העולם. אולי גם רומז "אשר" בגימטריה 501, כרמז להר הבית שהוא ת"ק אמה, שעל ידו מביאים להשראת שכינה, לגילוי שם ה', יחידו של עולם; לכן זהו ת"ק ועוד אחד, כרמז שהמקדש מביא לגילוי ה' אחד בעולם, לתיקון העולם, שזה שיא בחיבור לקב"ה, ולכן זהו הברכה הגדולה ביותר.