"אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי” (דברים א,ד). '"אחרי הכותו" - אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו: מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, שאין בו כח להכניסנו לארץ. לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואח"כ הוכיחן' (רש"י). מקור דברי רש”י בספרי: '"אחרי הכתו את סיחן" – משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר. אמרו לו חיילותיו: תן לנו גלוסקאות חמות. אמר להם: אני נותן. שוב אמרו לו חיילותיו: תן לנו גלוסקאות חמות. אמר להם הפרכוס שלו: בשביל שהמלך כשר, מאין לו ריחים? מאין לו תנורים במדבר?. כך אמר משה: אם מוכיח אני את ישראל תחלה עכשיו, יאמרו עלי: בשביל שאין בו כח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון ועוג לפנינו הוא מוכיחנו. הוא לא עשה כן אלא לאחר שהכניסם לארץ והפיל סיחון ועוג לפניהם, אחר כך הוכיחם, לכך נאמר: "אחרי הכתו את סיחן מלך האמורי"' (ספרי על הפס'). ההסבר (הנמשל) מובן, אבל לא מובן מהו המשל שמביאים, המשל עצמו לא מובן (הסיפור, וגם מה הפקיד אמר), וגם איך זה מתקשר עם מה שבנמשל? בילקו"ש נאמר בצורה קצת שונה: '"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן" – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא הוּא וְחֵילוֹתָיו לַמִּדְבָּר. אָמְרוּ לוֹ חֵילוֹתָיו: תֵּן לוֹ גְּלוּסְקָאוֹת חַמּוֹת. אָמַר לָהֶם אִפַּרְכוֹס: בִּשְׁבִיל שֶׁהַמֶּלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַטְרִיחִין אַתֶּם עָלָיו? מֵאַיִן לוֹ רֵחַיִם, מֵאַיִן לוֹ תַּנּוּרִים בַּמִּדְבָּר? כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: אִם מוֹכִיחַ אֲנִי אֶת יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה עַכְשָׁיו, יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין בּוֹ כֹחַ לְהַכְנִיסֵנוּ לָאָרֶץ וּלְהַפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לְפָנֵינוּ הוּא מוֹכִיחֵנוּ. וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא לְאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לִפְנֵיהֶם אַחַר כָּךְ הוֹכִיחָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ״' (ילקו"ש; רמז תת”א). לפי זה בדברי הפקיד צריך לגרוס 'בשר' ולא 'כשר' (שהשתבש בספרי האות ב' באות כ' שדומות). לפי זה מובן שהמשל הוא שהחיילים התלוננו שרוצים לחם חם, כדי שיאכלו כראוי ויתחזקו בשביל המלחמה; אלא שלחם חם זה דבר שאי אפשר להשיגו במדבר, ולכן הפקיד נזף בהם שהמלך לא יכול להביא להם אלא זה סתם הטרחה בדבריהם כעין תרוץ שמקדימים לומר מדוע לא יוכלו לנצח במלחמה. שכך משה חשש שישראל (החיילים) יחפשו תרוץ לומר שלא ילחמו על א"י בטענה שאין להם כח לזה (כמו שלא אכלו החיילים) ויפילו זאת על משה (כמו שטענו נגד המלך שבראשם) שלא באמת יכולים לנצח ולכן הוא מוכיחם כדי להוריד מעצמו את האחריות ולהסיתם לדברים אחרים. לכן הוא הוכיח להם שיכולים לנצח, שאם זה היה תלוי בו יכל להכנס איתם לארץ (אלא שה' לא מסכים לו), ולכן שלא יחפשו תרוצים, כמו שהסביר הפקיד לחיילים שלא יחפשו תרוצים. אולי לגרסה 'כשר' אפשר שהכוונה שהפקיד הוכיח להם שהמלך כשר (בדבריו שהם במדבר במקום שאין ריחים ותנור), ולכן שלא יבואו לחפש תרוצים לא אמיתים, וכוונת המדרש שהפקיד אמר כדי להוכיח שהמלך כשר (ולא שאמר להם שהוא כשר); שכך צריך לפסק את הספרי: 'אמר להם הפרכוס שלו, בשביל שהמלך כשר: מאין לו ריחים? מאין לו תנורים במדבר?', שאמר דבריו בשביל להראות שהמלך כשר. אולי בגרסת הספרי שמובא פעמיים שבקשו לחם, כשהמלך אמר בפעם הראשונה: 'אני נותן', הכוונה שגם נתן הוראה לפקיד לתת ונתנו להם מה שהיה להם; אבל בפעם השניה כבר לא נשאר בכדי שיתן. לכן אז אמר הפקיד: 'בשביל שהמלך כשר, מאין לו ריחים? מאין לו תנורים במדבר?', שכיון שהוכח בפעם הראשונה שביקשו שהמלך כשר, שהרי עמד בדיבורו ונתן להם (שזהו: 'בשביל שהמלך כשר' כמו שהוכח), אז לכן עכשיו מובן שמה שלא נותן זה משום שאי אפשר להשיג במדבר, כיון שאין שם ריחים ותנורים. כך בדומה פעל משה שקודם יוכח שהוא אמין ויכולים לכבוש את הארץ כמו שאמר להם, שכך הוכח במלחמת סיחון ועוג, אז אח"כ לא יוכלו להאשימו שמחפש תירוצים לכסות על שאינו יכול להביאם לארץ ולכן מוכיחם. נראה שבמדרש מביא משל בעניין של חיילים ולחם חם, שזה ביטוי של הנאה; שהחיילים כנגד שזה קשור למלחמה על הארץ, וההנאה קשורה בכך שכשכבש את סיחון ועוג גרם לישראל לעושר רב, וזה נתן להם השפעה של רוגע מהנאה ולכן לא רוצים כ"ך לתקוף אותו; שכך משמע במדרש לקח טוב שמכניס גם את העניין של העושר בביזה: '"אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון" – אחר שהעשירם מביזת סיחון ועוג, אחר כך הוכיחן; כדי שלא יאמרו ישראל: אין בידו להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון ועוג לפנינו לפיכך הוא בא עמנו בתוכחות. סיחון קשה ועירו קשה, זהו: "מלך האמורי אשר יושב בחשבון”. עוג קשה ועירו קשה, זהו: "אשר יושב בעשתרות"' (לקח טוב). שהוכיח להם שיכולים לנצח גדולים וחזקים, ויחד עם זה גרם להם נחת רוח מהביזה וכך לא היו בהתנגדות גדולה כלפיו ולכן עכשיו יכול להוכיחם ולא יחפשו להתנגד כנגדו; אולי זה רמוז ברש"י שאומרים: 'מה היטיב לנו?', שמחפשים הטבה כדי להיות בנחת רוח. ונראה שבמשל זה בלחם דווקא כרמז שיכולים לנצח כדברי יהושע וכלב שהמשילום לאכילת לחם: “ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם" (במדבר יד,ט).