"ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם. ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. ועשרן עשרון סלת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עלה ריח ניחח אשה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישת ההין לאיל ורביעת ההין לכבש יין זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד יעשה ונסכו" (במדבר כח,יא-טו). '"ושעיר עזים" וגו' - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט.), ונשתנה שעיר ר"ח שנאמר בו "לה'", ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. (חולין ס, ב) ומדרשו באגדה: אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח' (רש"י). 'רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (בראשית א, טז) "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים", וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב (בראשית א, יד): "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמיך (עמוס ז, ב) יעקב הקטן שמואל הקטן (שמואל א יז, יד) דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח, טו) "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח' (חולין ס,ב). אולי בקרבנות עולת ר"ח גם יש רמז לדרש, שהחטאת זה כנגד הסיום שהלבנה לא התיישבה בדעתה ולכן כביכול צריך גילוי של כפרה, והעולות שזה גילוי חיובי זה כנגד דברי ה' החיוביים שכביכול נאמר ללבנה להרגיעה. שני פרים כנגד שה' אמר לה שתמשול ביום ובלילה שזהו שני זמנים ולכן כנגדם שני פרים; וזה בגילוי פרים שהפר הוא מלך הבהמות, ולכן מרמז על שלטון (כן פר זה דמות בחיות של המרכבה, כך שמרמז על שלטון בעולם כעין שהמרכבה מגלה על מלכות ה', כעין מרכבת המלך). איל אחד כנגד שה' אמר לה שימנו בה את הזמנים, שזהו שבכל לילה נספר עוד אחד וכן כל חודש עוד חודש אחד, ולכן מתגלה באיל אחד; וזה באיל שהוא כבש בוגר לפחות בן 13 חודשים ויום, כך שיש בזה גילוי שמונים בחודשים את השנים (שהוא מעל שנה) שזהו מניה ע"י החודשים שע"פ הלבנה. הכבשים כנגד שה' אמר לה שיקראו על שמה את הצדיקים שמכונים קטנים, שזהו שבעה כבשים שהצדיקים מקדשים את העולם ומביאים לגילוי שם ה' בעולם שזהו כעין גילוי של שבת קודש (שהיא גילוי של קדושה בעולם; וכן מגלה על ה' בעולם, שברא בריאה בשבוע הבריאה, שכך הצדיקים מגלים את שם ה' בעולם שנברא), שזה גילוי של צדיקים בגילוי קטנים כביטוי שמבטלים עצמם לגמרי כלפי הקב"ה וכך מגלים ביותר את שם ה', שכולו טפל לשם ה' ולכן דרך כך מתגלה יותר מקום לגילוי שם ה' (ובשמם, כעין שמגלים את שם ה', ובשמם שנקראים קטנים זהו מעלתם, כעין שה' ניסה להרגיע את הלבנה שקטן זה מתגלה כמעלה חשובה); וזה בכבש שהוא בשנתו הראשונה ולכן מתגלה כקטן, וכבש מרמז על ישראל: "ואתן צאני צאן מרעיתי" וגו' (יחזקאל לד,לא). אולי אפשר שנאמר: "ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א,טז). '"הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים" - שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה: "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". "וְאֵת הַכּוֹכָבִים" - על ידי שמיעט את הלבנה (בראשית רבה מ"ו) הרבה צבאיה להפיס דעתה' (רש"י). לכן שני פרים כנגד שבהתחלה היו כעין שתיהן יחד שווים כמלכים, ולכן מתגלה בפרים שזה מלך הבהמות ובשנים כשני מלכים שווים. ואיל אחד כנגד שהלבנה מיעטה עצמה, וכך כבר לא כקודם שהיתה במלכות, ולכן איל שהוא פחות מהפר, אבל יש בו גילוי מעלה של כח, שלכן נקרא איל ע"ש אל שזהו כח: '"איל" - ל' קשה, כמו (יחזקאל יז יג): "ואת אילי הארץ לקח", אף כאן קשה בן שתי שנים' (רש"י; ויקרא ה,טו) [וכן איל זה כבש בשנתו השניה, כעין רמז שהלבנה שניה לחמה], וזהו שעדיין נשאר בה גילוי כח חזק, ששולטת בממשלת הלילה. ושבעה כבשים, שכבש הוא קטן מאיל, שכך הכוכבים קטנים ביחס ללבנה; ושבעה כנגד שבוע בריאת העולם, כעין רמז שבעקבות ההקטנה ה' ברא הרבה כוכבים להפיס דעתה (שזהו רמז בשבע כגילוי בריאה, שכך ה' ברא הרבה הכוכבים בשביל הלבנה), והם נראים הרבה כעין גילוי בכל מקום בבריאה (שנבראה בשבוע הבריאה). אולי אפשר שהבהמות מרמזות כנגד האבות: '"פרים" - כנגד אברהם, שנא' (בראשית יח): "ואל הבקר רץ אברהם". "אילים" - כנגד אילו של יצחק. "כבשים" - כנגד יעקב (בראשית ל): "והכשבים הפריד יעקב". ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת' (רש"י; ויקרא כח,יט). והנה ר"ח מסמל התחדשות, כעין העולם שמתעלה ונתקן עד התיקון השלם שלעתיד: 'וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו' (סנהדרין מב,א). 'וללבנה אמר - הקב"ה שתתחדש בכל חדש. עטרת תפארת - היא זו לעמוסי בטן; סימן הוא להם שאף הם שמונים להם עתידים להתחדש בגלותן כמותה ולפאר יוצרם' (רש"י). והנה זמני העולם מתחלקים לשלושה: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח; בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן' וכו' (ע"ז ט,א). ואלפיים שנות תורה החלו באברהם, כך שאצלו נפגשים שני האלפיים שנה הראשונים, ולכן פר כנגד אברהם מתגלה בשני פרים כנגד שני אלפיים שנה. איל כנגד יצחק שלא יצא מהארץ כך שמרמז על גילוי הגאולה שאז בנ"י בארץ ולא בגלות, והארץ פורחת: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א) [כמו שנעשה בדורותינו, דורות תהליך הגאולה, שהארץ חזרה לפרוח], כעין שנאמר ליצחק להפריח וליישב את הארץ: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' (ב"ר סד,ג). וכן יצחק קשור לגילוי גאולה, שלעתיד יצחק יקח על עצמו את חטאי ישראל בזמן הגאולה (שבת פט,ב). לכן איל אחד כנגד יצחק כגילוי אלפיים שנות ימות משיח. וכשנהיה זכאים נגאל, וזה רמוז בשבעה כבשים כרמז ליעקב שממנו יצאו בנ"י, שכלל בנ"י מתקנים את העולם במשך הדורות עד הגאולה; וזה שבע כרמז לשבת שהיא גילוי של קדושה בעולם, ולכן קשורה להבאת הגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד): "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). לכן כרמז להבאת הגאולה ע"י בנ"י נרמז בשבע כבשים כרמז לשבת וליעקב (ובניו). שכך מתגלה בר"ח רמז להתחדשות העולם בקדושה עד גילוי השלמות לעתיד לבא. שמתגלה בהתחדשות ישראל בגאולה כהתחדשות הלבנה. אולי אפשר גם כעין רמז להתקדשות ר"ח, לכן מתגלה שני פרים כנגד שתים במספרי האחדות ואיל אחד כנגד אחד בעשרות, שכך מרמז ל-12, כעין שיש בשנה 12 חודשים; ושבעה כבשים כנגד שיש שנים מעוברות, שמעברים ע"י שמוסיפים אדר נוסף, ולכן כרמז בשבעה כבשים כעין אדר ב' שהוא החודש השביעי מתשרי בעיבור שנה (שתשרי מגלה על גילוי ה' בעולם, שקרוב אלינו אז, ולכן כרמז להתקדשות נרמז במספר החודש מתשרי). אולי בפשט שעיר החטאת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וכך נלמד לעולות שמרמזות על גילוי המקדש וקדשיו, שזה מעלה את רמת הקדושה בעולם גבוה ביותר. ולכן נרמז בשני פרים כנגד המקדש והעולם, כגילוי שכל העולם מתעלה כגילוי המקדש, שהעולם מתקדם בקדושה, כלבנה שחוזרת ומאירה, עד התיקון השלם שכל העולם יהיה מקום משכן לה'; לכן מתגלה בשנים כעין גילוי של שנים - העולם והמקדש, שמחוברים בהתגלות קדושתם (שלעתיד קדושת המקדש תשתנה בגילוי מקור השראת השכינה, ראה ב'הר הבית' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), וזהו בפרים שבהם חורשים ומתקנים את המציאות בעולם (שחורשים בשדות לתיקון האדמה, ולכן מרמזים הפרים על תיקון). ואז כל העולם יאוחד בגילוי שם ה', עד שיקרא הויה ככתבו ('"ושמו אחד", מאי אחד? אטו האידנא לאו שמו אחד הוא?! א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' [פסחים נ,א]. ששם ה' זהו צורת גילוי ה' בעולם [כעין שם אלקים זהו גילוי בדין וכדו'], וזהו שיהיה גילוי שם ה' בשלמות בכל הבריאה), שכנגד זה איל אחד, גילוי כח חזק (שאיל מרמז על כח חזק) אחד מאוחד בשם ה'. דבר זה יתגלה לעתיד לבא, שכל הבריאה תתוקן, ולכן יש שבעה כבשים כרמז לבריאת העולם, שכל הבריאה תתוקן (ויתגלה בה גילוי שבת, שזהו גילוי של לעתיד לבא: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב], ולכן גם נרמז בשבע כרמז לשבת קודש); וזה בכבשים כרמז לשבת קודש שמקריבים בה קרבן מוסף שני כבשים לעולה; וכרמז לצאן שמרמז על בנ"י צאנו של הקב"ה ("ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'" [יחזקאל שם]), שאנו מתקנים את העולם כולו עד תיקונו, וזה נעשה ע"י כל בנ"י כל אחד ברמתו וקשרו בעולם, ולכן מתגלה בכבש (ולא באיל שזה גם צאן, כיון שלא רק מי שמתגלה בכח חזק לתיקון בעולם משפיע, אלא כולם משפיעים ומתקנים ואפילו אם חלש ומועט) [וכן שבע כרמז למציאות בעולם שנברא בשבוע, שלכל אחד מישראל יש גילוי של תיקון בעולם בדברים השייכים לו ולהקשרו בעולם].