בס"ד

הכניסה לארץ ישראל היתה ניסיון קשה מידי מיד ביציאת מצרים,

אבל לאחר חיזוקי אמונה רבים, הפכה להיות ניסיון שניתן לעמוד בו!

הדרך המקובלת ביותר, הישרה והקצרה ביותר ממצרים לארץ ישראל, היא

לאורך שפלת החוף. הצפי שלנו הוא, שבני ישראל שהולכים לארץ המובטחת, ילכו

בדרך זאת, ולכן מקדימה התורה ומספרת, למה לא הוביל אותם הבוי"ת במסלול

זה. וההסבר הוא, שמא כשיתקלו במלחמה מצד הפלשתים, הם יסוגו לאחור ויחזרו

הסבר זה מעורר שאלות כבדות, כפי שמציג המהר"ל ז"ל: "ואם תאמר ומי

והלוא השי"ת צופה מראשית אחרית, ויודע כל מה שהתרחש עד סוף כל הדורות,

מחשבה, כגון זו, אין הדעת סובלתה, שכן היא מנוגדת ליסודות האמונה! מסביר

רבינו בחיי ז"ל:

בדרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים שלא לתת להם הזמנה שישובו

למצרים מן הדרך ההוא הקרוב".

הווי אומר, שברור מעבר לכל ספק, שכשהם יתקלו במלחמה, הם ישובו מיד

מצרימה בדרך הקצרה והישרה. ולכן, אין ברירה, אלא להוליכם בדרך אחרת.

אבל גם לאחר פירוש זה, נשארת שאלה, תלויה ועומדת, הלוא, יכול הקב"ה

לתת בליבם אומץ לצאת ולהילחם באויב ולנצחו, ואז לא יחזרו למצרים. תשובה

לשאלה זו, מצינו בפירוש החזקוני:

גם דרך ארץ פלשתים ולא ישובו מצרימה, אלא כנגד מדת הדין שהיתה

בורא עולם, הוא כל יכול, ובידו להובילם בכל דרך שירצה ובכל אופן שירצה,

ולקבל כל תוצאה שהיא אשר בה רוצה חכמתו יתברך. אלא, שמידת הדין, מונעת

התערבותו ית' בשינוי רגשותיהם הפנימיים, של ישראל. שכן לבו של האדם הוא

המרחב בו נערכת, באופן קבוע, מלחמת היצר כנגד רגש האמונה המקנן בו. לכן

אומץ שיסלק את הפחד. משמעותה של הנהגה כזאת הוא, הפרת עקרון הבחירה

החופשית שהוא תכלית הבריאה ויסוד כל התורה כולה. על פי המצב הנוכחי, ודאי

שלא יעמדו בניסיון, פחד המלחמה יבריחם חזרה למצרים!

מחמת מלחמה בהווה בדרכם לישראל, אלא בגלל מלחמה שהיתה שלושים שנה לפני

יציאתם ממצרים, שבה הושמדו מאות אלפים מבני שבט אפרים, שטעו בחשבון הקץ

וחשבו שארבע מאות שנות הגלות מתחילות מברית בין הבתרים, ולא מלידת יצחק.

בדרכם לארץ ישראל יצאו כנגדם הפלשתים והרגו מהם שלוש מאות אלף איש.

"שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם

ל' רבוא... והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם

ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה: אם יראו

ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים... אמר הקב"ה

יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך

ויחזרו למצרים".

כשישראל יראו שטח גדול ובו מאות אלפי שלדים, חיל ורעדה יאחזום!

אבל, מעיקה עלי שאלה הרבה יותר קשה והרבה יותר עקרונית. מן הפסוקים

משתמע, שבמסלול שהובילם השי"ת, ההליכה דרך ים סוף, יש בה תרופה לפחד

מפני מלחמה ולחשש שהעם יחזור למצרים. אולם, כשאנו צופים לעבר העתיד

הקרוב, כשהגיעה שעתם היפה של ישראל, לצעוד לכיוון הארץ, ומשה מבשר להם

והחרדות לערער את ביטחונם. כתוצאה מכך, הם דרשו ממשה רע"ה, לשלוח

מרגלים לבדוק אם אמנם זו ארץ טובה, ואם אכן בכוחם לגבור על צבאות תושביה.

"וַתִקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְכֶּם וַתֹאמְרוּ נִשְלְחָה אֲנָשִיםלְפָנֵינוּ וְיַחְפְרוּ לָנוּ

אֶּת הָאָרֶּץ וְיָשִבוּ אֹתָנוּ דָבָר אֶּת הַדֶּרֶּךְ אֲשֶּר נַעֲלֶּה בָהּ וְאֵת הֶּעָרִים אֲשֶּר

כעבור ארבעים יום, חזרו המרגלים ובפיהם מימצאים חמורים ביותר:

"אֶּפֶּס כִי עַז הָעָם הַיּשֵב בָאָרֶּץ וְהֶּעָרִים בְצֻּרוֹת גְדֹלֹת מְאֹד וְגַם

הכל שחור משחור! הארץ אינה טובה, קיימת בה תמותה גבוהה מאוד של

אנשים צעירים, תושביה כולם ענקים כמו גלית! ומכאן, שהם חזקים מאוד, עד כדי

כך, שהם, כביכול, חזקים יותר מהבוי"ת!

לאחר ששמעו ישראל לאן משה רוצה להוביל אותם, הם נמצאים בזעזוע

שגורם להם לתהייה נוראה:

"וְלָ מה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶּל הָאָרֶּץ הַזֹאת לִנְפֹל בַחֶּרֶּב נָשֵינוּ וְטַפֵנוּ

ההמשך ידוע לכולם, הקב"ה רצה להשמידם ולכלותם על פני האדמה. משה

פעל בתפילתו שעונשם יוקל, והם ישארו במדבר ארבעים שנה, רק בני אותו דור

ימותו, ובניהם הם שיכנסו לארץ ישראל.

יוצא אפוא, שגם לאחר שהוליך אותם הקב"ה דרך המדבר ים סוף, גם לאחר

שחוו את הניסים הנוראיים של קריעת ים סוף, גם לאחר שעלו ונתעלו לדרגות

עילאיות ביותר, כשנפתחו בפניהם כל שבעת הרקיעים עד שפרחה נשמתם, במעמד

מכוח שאלה זו נראה להסביר מהלך חדש בעניין זה.

זכורים לנו דבריו של רבינו הרמח"ל ז"ל, בתחילת ספרו "מסילת ישרים",

שהאדם לא בא לעולם, אלא כדי לעמוד בניסיונות. באם האדם עומד בניסיון אז

שכרו הרבה מאוד. אבל אם הוא נכשל, אזי יעניש אותו בורא עולם במלוא חומרת

הדין. הניסיונות שהבורא מעמיד בהם את האדם, בנויים באופן שיכול האדם

להתמודד עימהם ולגבור עליהם. שאם לא כן, אין זה מן הדין להענישו.

כאן עלינו להרחיב מעט ולהסביר את מושג 'הניסיון', משמעותו ותכליתו.

הפעם הראשונה בה מוצאים אנו שה' מנסה את האדם היא ביחס לאברהם אע"ה :

גדולי הראשונים והאחרונים ובפיהם תמיהה גדולה. נשמע את דבריו של רבינו משה

מה' ק רב איש ולב עמוק, שיבא לנסות את איש אם יעשה ואם יחדל את

רבינו מציב את השאלה במלוא חדוּתה. המושג 'ניסיון' שייך אצל אדם בשר

ודם, שאינו יודע מה התוצאה שתתקבל במצבים מסופקים, לכן הוא עורך ניסיונות

ובעקבותיהם מגיע למסקנות. אבל, הלוא בו"ע יודע מה התוצאה שתתקבל מכל

מעשה שהוא, אם כן, מהלך הניסיון שהוא יוצר אצל האדם הוא, רחוק מהבנתו!

האלשיך הק' ז"ל בונה את הסברו על סמך דברי המדרש:

הרשעים למה שאין יכולים לעמוד, ואת מי מנסה את הצדיקים שנאמר

המרועעים, למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו... אמר

על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה, כך אין הקב"ה מנסה

אלא את הצדיקים ע"כ.

במדרש מתייחסים לשלושה אנשים שעמדו בניסיון, האחד נח, השני אברהם

שהבורא מעמיד בניסיונות רק צדיקים שיכולים לעמוד בהם, ואילו בפני הרשע אין

הוא מעמיד שום ניסיון, מאחר וגלוי וידוע לפניו שיכשל בו. כדי להסביר את

משמעות הניסיון ביחס לכל אחד מהם, נתנו חז"ל שלושה משלים.

את הקונה שהכלי מעולה ואינו שביר. אבל, אם הכלי הוא מאיכות ירודה, אין הוא

מקיש עליו כלל וכלל, מחשש שהמכה תסדוק את הכלי ותשברו.

מאיכות ירודה, אין הוא חובט בו בחוזקה מחשש שלא יעמוד בעוצמת המכה ויקרע.

מאחר וכל דברי חז"ל בדקדוק עצום נאמרו, לא רק בעוסקם בהלכה דייקו

בכל מילה ומילה ובכל אות ואות, אלא אף בנושאי אגדה, הכל מדוקדק בדבריהם

כחוט השערה. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים. שהרי אפילו שיחת

לכל אחד משלושת הצדיקים, ברור, שמסתתרת כאן הבנה שונה ומחודשת.

מחמת אריכות דבריו, נציג את מסקנות רבינו בלבד. שלושה סוגי הניסיונות

הם:

שתכליתו היתה:

הרע לטהרו מהם כמטהר ומצרף כסף. והוא כי יביאנו לידי עבירה ואז

יערכו מלחמה היצר הטוב והיצר הרע, והוא בצדקתו יגבר על יצרו,

רעות או שיורי פורענות מדברי עונות או מדות בלתי טובות גם הם יפלו

הסיבה שהשתמשו במשל של הפשתני, החובט בחוזקה בפשתן החזק, כדי להשביחו

יותר ויותר. כלומר, המכות הם לצורך הפשתן, לצורך המוכה.

אומרים, שהעובדה שהקב"ה מקרב רק אותו, העניק לו מדרגת נביא, כרת עמו

ברית, נתן לו את ארץ ישראל מוכיחה, שיש משוא פנים, כביכול, לפניו. לכן, העמיד

את אברהם בניסיון גדול ועצום, עד לאין שיעור, שאין בכוח אדם לעמוד בו, ובכך

עליו לא לטובת עצמו היו, לא לטובת השי"ת, אלא לתועלת בני הדור. לכן נקטו כאן

את המשל של הפרות, שבכך שמחברים את העול לפרה החזקה, אין היא משתבחת,

אף לא בעליה משתבח, אלא שהאדמה שהיא מעבדת אותה, נחרשת טוב יותר. הרי

שהתועלת היא לצד ג', כפי שבנמשל התועלת מיסורי הצדיק מגיעה לבני דורו.

שאין לו בכך שום תועלת, הוא מוכן לסובלם באהבה כדי לסייע לאחרים.

כך מצאנו, שמכך שרבי חנינא בן דוסא לא נהנה מן העולם כלל וכלל, הסתפק

רבי יהודה הנשיא התנסה בכך שסבל שלוש עשרה שנה מייסורים נוראים

הקב"ה מעמיד את האדם בפני 'מבחן מכשיל'. אי לכך, מאחר וכל הגדול מחברו

יצרו גדול הימנו )סוכה נב, א(, הרי שניסיונות הצדיקים גדולים משל 'בינוניים'.

והניסיון המובא על אדם בהיותו בדרגה רוחנית גבוהה, קשה מזה שהובא עליו בזמן

היותו בדרגה רוחנית נמוכה יותר.

לאור כל הנ"ל, נמצא ישוב לשאלה שהצבנו בראשית המאמר. כשהטיל

הקב"ה על משה, בהר חורב ליד הסנה, את התפקיד לגאול את ישראל ממצרים, הם

היו שקועים במ"ט שערי טומאה. חדלו מלמול את עצמם, והיו עובדי עבודה זרה.

לאחר עשרה חודשים, אשר בכל אחד מהם היכה ה' את מצרים במכה אחרת, ובכך

הרס את ארבעת סוגי הכפירה, כמו שביאר הרמב"ן בסוף פרשת בא. הוכיח שכל

אלוהי העמים אלילים, ו"לַה' הָאָרֶּץ וּמְלוֹאָהּ תֵבֵל וְיֹשְבֵי בָהּ" )תהלים כד, א(. הם יצאו

מעומק הטומאה, והיו מוכנים לצאת ממצרים לעבר המדבר למרות, שלא ידעו מה

מצפה להם. דרגת אמונה זו, זכר להם ה' לדורי דורות ולנצח נצחים, כמו שאמר

הנביא: "זָכַרְתִי לָךְ חֶּסֶּד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְלוּלֹתָיִךְ לֶּכְתֵךְ אַחֲרַי בַמִדְבָר בְאֶּרֶּץ לֹא

זְרוּעָה" )ירמיה ב, א(. אבל עדין היתה, אמונתם 'בוסר', חלשה ורגישה, כאותו צמח שזה

עתה יצא ממעבה האדמה, החל לצמוח ברם, כל רוח מצויה יכולה לשוברו. אי לכך,

אילו היו הולכים לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים, והיו רואים שלוש מאות אלף

שלדים, הרי שאמונתם 'הטריה והצעירה' היתה קמלה ונובלת, עוד בטרם הצליחה

הקב"ה המשיך לתת לעם ישראל 'סדרת חינוך' להעמקת האמונה וחישולה.

לצורך כך הביאם לים סוף, ובעת קריעת הים חזו ניסים שעוצמתם עלתה חמשת

מונים, על ניסי עשרת המכות )הגדה של פסח(. בהיותם בים סוף הגיעו לדרגת נבואה, עד

שהראו באצבע ואמרו "זֶּה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" )שמות טו, ב(, כמו שאמרו חז"ל )מכילתא פרשת

השירה, ג(: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" במראות הנבואה.

ואם לדרגה זו הגיעה שפחה, הרי שמה שראו ישראל ודרגת הנבואה שהגיעו אליה,

כפולה ומכופלת מזו שהגיעה אליה יחזקאל, שלפי כמה דעות הוא היה גדול

שבנביאים. אז ורק אז, נתעלו לדרגת אמונה של "וַיַּאֲמִינוּ בַה' וּבְמשֶּה עַבְד" )שמות יד,

לא(.

דבר נוסף בקריעת ים סוף שרומם את אמונתם, היתה ההנהגה של 'מידה

היא שגרמה ליתרו, החכם שבאומות העולם, לקבל עול מלכות שמים. כמו שהוא

סיפר כשהגיע אל משה: "עַתָה יָדַעְתִי כִי גדוֹל ה' מִכָל הָ אלֹהִים כִי בַדָבָר אֲשֶּר זָדוּ

עד שטבע )רש"י שמות טז, ה(. הרי, שראו אמונה בחוש.

אבל כנראה, שגם בדרגה רוחנית זו עדין לא היו בשלים ללכת לארץ ישראל

ולעמוד בניסיון של "בִרְאֹתָם מִלְחָמָה", עדין קיים היה החשש שהניסיון יהיה קשה

מידי עבורם, כל אמונתם יכולה לקרוס, והתוצאה תהיה: "וְשָבוּ מִצְרָיְמָה"!

מגיעים למרה והנה, לפניהם מים רבים שאינם ראויים לשתיה, אז הקב"ה מראה

למשה עץ מר )...(, הוא מכניס לתוך המים, והם נהיים מתוקים, כדי להראות להם,

שהקב"ה ממתיק מים רעים בעזרת עץ מר! נשאלת השאלה, והלוא יכל הקב"ה

להמתיק את המים בטרם נבראו? אלא, כדי לנסותם כיצד ינהגו במצב של חוסר

מים. והנה, תלונתם הוכיחה, שעדיין מידת ביטחונם בה' קלושה. המתקת המים על

ידי העץ, היתה צעד נוסף בחיזוק אמונתם בה'.

בחמישה עשר באייר, חודש לאחר צאתם, תם מלאי הלחם שברשותם, והנה שוב:

"וַיִּלוֹנוּ כָל עֲדַת בְנֵי יִשְרָאֵל עַל משֶּה וְעַל אַהֲרֹן בַמִדְבָר וגו' כִי הוֹצֵאתֶּם אֹתָנוּ אֶּל

ברור, שעם שאינו מחכה לראות את תשועת ה' ביחס למים ולחם, על אחת

כמה וכמה, שלא יחכה לראות את ישועת ה' כנגד האויבים שמחכים להם בארץ

כנען, כשאך התקרבו לגבול ויעמדו בפני הצורך להילחם, תיפול עליהם אימתה

יש אפוא צורך, להמשיך ולחזק את ביטחונם בה'. לכן, מתחיל הקב"ה

להוריד להם מן מהשמים מידי בוקר, כשבכל יום ויום כל אדם ראה ניסים גדולים,

א. פתאום התחיל לרדת מידי בוקר חומר מוזר ומשונה, שלא נראה מעולם בתבל

דוגמתו. ב. אותו חומר, היה עטוף בשתישכבות טל, אחת למטה ואחת למעלה, כדי

וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא

העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר

כליו, בין אם ביום מן הימים אסף כמות גדולה, ובין ביום שאסף כמות קטנה,

כשמדד את החומר בביתו, מצא שהוא מתאים בדיוק למספר הנפשות, ביחס של

עומר לגולגולת: "וַיָּמֹדוּ בָעֹמֶּר וְלֹא הֶּעְדִיף הַמַרְבֶּה וְהַמַמְעִיט לֹא הֶּחְסִיר אִיש לְפִי

אָכְל ו לָקָטוּ" )שם, יח. רש"י פ' יז(. ד. מן שנשאר עד הבוקר, לפתע התליע! מבלי כל סיבה

הנראית לעין. ה. ביום השישי, מצא כל אדם בכליו, מנה כפולה ממה שהיה רגיל

למצוא בכל יום. ו. אותו מן שהכל בטוחים היו, שמעצם מהותו אינו יכול להתקיים

יותר מיממה אחת, גילה לפתע עמידות, לא התקלקל ולא התליע בשבת קודש. ז. כל

אדם יכל להרגיש במן, איזה טעם שהיה אהוב עליו. ח. הצדיק מצא את הכמות

הדרושה שלו ליד פתח אוהלו. כלומר, מיד כשהכניס מעט אל תוך כליו, הם

התמלאו. ואילו הרשע, היה צריך ללכת מרחק רב מאוד, עד שמילא את הכמות

הדרושה לבני משפחתו, הווי אומר, שכמה שהוא הכניס לתוך כליו, הם לא התמלאו.

המן היה בהם בבחינת 'פוחת והולך'. רק לאחר הליכה מרובה ומאמץ רב, כפי

שראתה חכמתו ית' לאותו אדם, התמלאו כליו במידה הנחוצה לו.

כל אותם ניסים ראו כל כלל ישראל מידי יום ביומו, מידי שבת בשבתו. ברור,

שהדבר חיזק מאוד, מאוד את אמונתם. וכך כותב רבינו בחיי ז"ל בפירושו לדברים:

הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון

שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב )תהלים כה, ה( 'הדריכני

באמתך ולמדני', מלשון )ירמיה ב, כד( 'פרא למוד מדבר', וכן )הושע י, י( 'עגלה

מלומדה', כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה

עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה )דברים יד, כג( 'למען תלמד ליראה את

תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר

הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע" )ח, טז(.

והוא שאמרו בתלמוד: "שאלו תלמידיו את ר"ש בן יוחאי מפני מה לא ירד

המן לישראל פעם אחת בשנה? אמר להם כדי שידאג כל אחד מישראל ויאמר שמא

למחר לא ירד המן ונמצאו בניו ובנותיו מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים לבם

לאביהם שבשמים" )שם(.

אולם, המקרא מלמדנו, שלמרות כל זה טרם התבססה אמונתם. כשחנו

ברפידים ולא היה מים לעם לשתות, מיד "וַיָּלֶּן הָעָם עַל משֶּה וַיֹּאמֶּר לָמָה זֶּה

הֶּ עלִיתָנוּ מִמִצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶּת בָנַי וְאֶּת מִקְנַי בַצָמָא" )יז, ג(. עד כדי כך איבדו את

אמונתם, שהתחילו לשאול את עצמם: "היש ה' בקרבנו אם אין"?! )ז(. ואז מצווהו

ה' לעשות לעיניהם נס נוסף, להכות את הצור, ממנו יצאו מים בכמות אדירה, שתהא

דייה להשקות את המיליונים הרבים. הנשמע אי פעם, שמצור החל לצאת לפתע נהר

גדול? הלוא, פלא פלאים הוא!

ברם, למרות זאת, אמונתם עדיין לא יציבה. זאת הסיבה שעמלק בא ותוקף

אותם. "וְהָיָה כַאֲשֶּר יָרִים משֶּה יָדוֹ וְגָבַר יִשְרָאֵל וְכַאֲשֶּר יָנִי ח יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" )יא(.

רש"י היפנה אותנו לפירושם של רבותינו במשנה:

"וְכִי יָדָיו שֶּל משֶּה עוֹשוֹת מִלְחָמָה אוֹ שוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶּלָא לוֹמַר

לָךְ, כָל זְמַן שֶּהָיוּ יִשְרָאֵל מִסְתַכְלִים כְלַפֵי מַעְלָה וּמְשַעְבְדִין אֶּת לִבָם

כלומר, שגם בעיצומה של המלחמה, היו להם נפילות מן האמונה!

"אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נתַן לָנוּ אֶּת הַתוֹרָה. דַיֵּנוּ" )הגדה של פסח(, היקשו

לענות על שאלה זאת, שמלבד עשרת הדברות שקבלו מפי הגבורה בסיני, הרי

שהרי יתכן, שביום מן הימים, יבוא נביא שקר וקוסם קסמים ויעשה אותות

וניסים גדולים יותר! אם כן, אמונתו, על תנאי היא, כל זמן שלא יפגוש אדם שיעשה

ניסים גדולים יותר מאלה שעשה משה. יוצא אפוא, שבששת השבועות שבין קריעת

עבדו', עדיין לא הגיעו לדרגת אמונה מושלמת. בכך נבין כיצד זה הגיעו בהיותם

ברפידים למצב של תהייה: "הֲיֵש ה' בְקִרְבֵנוּ אִם אָיִן"?? )שמות יז, ז(.

שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור

האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור

ומחשבה" )שם(.

לאחר שהגיעו לשיא של אמונה שלא תתכן דרגה גבוהה הימנו, והתרוממו עד

לדרגה נוראה שפרחה נשמתם, אז מצווה אותם בורא עולם ללכת לכיוון ארץ

ישראל, אותה הם אמורים לכבוש ללא שום מלחמה. כש"כ:

"רְאֵה נָתַתִי לִפְנֵיכֶּם אֶּת הָאָרֶּץ בֹאוּ וּרְשוּ אֶּת הָאָ רץ" )דברים א, ח(,

לשלוח מרגלים הרי, שבעצם הבקשה כבר היה כשלון גדול. ברור, שהאימון שנתן

העם בדיבת המרגלים, שדברו סרה 'על ה' ועל משיחו' ביטא נפילה נוראה ממרומי

בורא עולם להשמידם ולמחותם מעל פני האדמה. שהרי, עשה את כל ההשתדלות

להקטין את הניסיון עד לדרגה הנמוכה ביותר. שכן, מהותו של ניסיון הוא הפער

שבין דרגתו האמיתית של האדם, לבין החטא המזדמן לפניו.

דומני, שאין משל טוב יותר מזה שנתן הנביא כאשר הוא מדמה את כלל

והנה בעל הכרם עשה את מירב המאמצים האפשריים כדי לטפח את כרמו,

אבל למרות הכל, הכרם מאכזב את בעליו, עד שאינו רואה לו שום תקנה.

"אָשִירָה נָא לִידִידִי שִירַת דוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶּם הָיָה לִידִידִי בְקֶּרֶּן בֶּן

שָמֶּן: וַיְעַזְקֵהוּ וַיְסַקְלֵהוּ וַיִּטָעֵהוּ שרֵק וַיִּבֶּן מִגְדָל בְתוֹכוֹ וְגַם יֶּקֶּב חָצֵב בוֹ

וַיְקַו לַעֲשוֹת עֲנָבִים וַיַּעַש בְאֻּשִים: וְעַתָה יוֹשֵב יְרוּשָלִַם וְאִיש יְהוּדָה שִפְטוּ

הקב"ה בחר בעם ישראל, רומם אותם מכל עם ולשון והתייחס אליהם באופן

מיוחד, לא כאל כל בני האדם, אלא כאל בניו שהרי כך אמר רבי עקיבא: " חִבָה

יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶּם שנִקְרְאוּ בָנִים לַמָקוֹם, שֶּנֶּ אמַר )דברים יד, א(, 'בָנִים אַתֶּם לַה'

אלֹהֵיכֶּם' " )אבות ג, יד(. כדי להמשיך ולרומם אותם, הוא מעמיד אותם בניסיונות, אבל

תמיד אך ורק באופן שהם יוכלו לעמוד בהם. לכן לא העמיד אותם בניסיון של

כניסה מידית לארץ ישראל, דרך שטח שבו מפוזרים שלוש מאות אלף שלדים, של

אחיהם בני אפרים. הוא המשיך לרומם את אמונתם, ומשעה שלמרות הכל, סרבו

להיכנס לארץ ישראל, מובנת האכזבה של בורא עולם מעם סגולתו.

כבר אמרו גדולי הדורות, שהמהפכה התרבותית, הכלכלית, החברתית

והמדעית שהביאו לעידן, שנקרא 'תקופת ההשכלה', תכליתה היתה לאפשר לעם

ישראל, ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת, מתוך רווחה ולא מתוך עניות, בתוך חברה

סבלנית ולא מתוך עולם אנטישמי. לכן, הניסיון היה בהחלט ברמה שהם יכלו לעמוד

הגויים, כדי לפרוק עול תורה ומצוות, ולהתבולל בתוך העולם האירופאי. מכאן

מובן, שהעונש שהם קבלו בכך שהתעוררה תנועה אנטישמית חדשה ואיומה,

שהביאה בסופו של דבר לשואה הנוראה, שהיתה בגלל שלא עמדו בניסיון, במקום

לנצל את הטוב שהביא הבורא לעולם, כדי להתעלות ולהודות לו השתמשו בו כדי

למרוד בו.

שהיתה זרועה שלדים של בני שבט אפרים, וזה היה ניסיון מידי גדול

עבור בנ"י, ואז הם היו חוזרים למצרים. ה' מעמיד את האדם רק בניסיון

שיכול לעמוד בו. האלשיך הק' מסביר, שישנם שלושה סוגי ניסיונות.

הבורא המשיך לחזק ולעלות את רמת אמונתם בים סוף, במרה, על ידי

מפני, שזה ניסיון קטן. הם נכשלו גם בניסיון זה, לכן נענשו בצורה קשה.