בזמן ספירת העומר, בשבתות שבין פסח לעצרת נוהגים לקרוא את מסכת אבות, כיון שדרך ארץ זהו הבסיס האמיתי לתורה, שאי אפשר להיות מחובר לתורת אמת ללא הבסיס של דרך ארץ (ולצערנו יש לא מעטים כיום שיכולים להיות מלאים בתורה אבל מידותיהם בעייתיות – במה שאומרים בפיהם נגד אחרים …). כיון שמסכת אבות היא חמשה פרקים, אז הוסיפו את הברייתא של 'קנין תורה' כדי שכך יצא שיהיו ששה פרקים וילמדו בכל שבת פרק אחד. רבי בכוונה עשה את מסכת אבות חמשה פרקים, כדי שיהיה בזה כנגד חמשה חומשי תורה. כך מובא במהר"ל בתחילת פרק ו' באבות: 'שנו חכמים. הפרק הזה אינו מן המשניות, כי המשניות אינם רק ה' פרקים בלבד: פ' משה קבל ופרק רבי אומר ופרק עקביא בן מהללאל ופרק בן זומא ופרק בעשרה. ויש לך לדעת כי אלו חמשה פרקים שם התנא כנגד חמשה חומשי התורה, שכמו שהתורה יש לה חמשה חומשים, כך יש ה' פרקים בדרך ארץ שהם דברי מוסר. כי אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה, ולפיכך תלוים זה בזה ושני הדברים שהם תלוים זה בזה ראוי שיהיה נחשב זה כזה, ולכך שם ה' פרקים בדרך ארץ גם כן כמו שיש בתורה חמשה חומשים. וכשם שהתורה התחילה סדר היחוס מבראשית ומסדר ספור הדורות זה אחר זה, וכנגד זה מתחיל משה קבל תורה ומספר כל הפרק המשך הקבלה דברי מוסר זה מזה עד סוף הפרק. ולפיכך הפרקים הם חמשה וכל החמשה פרקים דבריהם בענין המוסר בלבד, ואף כי בקצת המקומות דברו בענין התורה הלא אין דבר זה עיקר כלל רק אגב גררא, ולכך בזאת הברייתא בא לבאר מעלת התורה כדי לקשר התורה עם דרך ארץ לגמרי. וכל הברייתא הזאת הכל נאמר על התורה ולהודיע כי מעלת התורה על דרך ארץ. רק בשביל שעיקר משנתו על המוסר שהוא דרך ארץ ולכך לא שנה רק חמשה פרקים דברי מוסר, ובברייתא שהיא תוספות שנה מעלת התורה והוסיפה על המשנה תוס' בלבד' וכו' (דרך חיים; אבות ו,א). [ראה 'אבות לבנים' פרק ו', 'דרך ארץ קדמה לתורה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]. נראה להוסיף, שרבי סידר את המשניות, ואת מסכת אבות סידר כנגד התורה שהיא חמשה חומשים, והברייתות מוסיפות על המשנה, בבירור ובתוספת, ולכן זה כעין גילוי של תושב"ע מול תורה שבכתב שמבררת את התורה וכן מוסיפה עליה. לכן ע"י התוספת של הברייתא זה יוצא ששה סדרים כעין התושב"ע שהיא מתגלה בששה סדרים של המשנה. נראה שפרק ראשון הוא כנגד ספר בראשית, שזהו תחילת העולם, ובו מסופר על היוחסין ההתחלתי של בנ"י; כך גם אבות נפתח ב'משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' (א,א), שזהו כעין יוחסין של העברת התורה. בנוסף, כמו שהעולם נברא בבראשית, כך גם במתן תורה היה קשר לבריאת העולם, שהעולם היה תלוי בקבלת התורה, ובבראשית נרמז לזה ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא): "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' ([שבת פח,א]), וכך בפרק כאן התחיל בקבלת התורה: 'משה קבל תורה מסיני'. המשך המשנה הוא: 'הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה', אולי זה כרמז לשלושת האבות (שמסופר עליהם בבראשית – ספר האבות). תלמידים הרבה מתגלה אצל אברהם בו נאמר במפורש: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב,ה). 'אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (בראשית יב, ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן"' (סנהדרין צט,ב). מתונים בדין כרמז ליצחק שהיה גילוי של מידת הדין, ובפרט שזה לא סתם דין אלא עמוק הדין: 'וגם כן כי מצד מדת יצחק, אשר הוא מדת הדין, כאשר ירד לעומק הדין יש ללמוד זכות. לכך על ידי יצחק, שהוא התחלתם, ומצד מדת המשפט אשר הוא עומק הדין, יש כאן זכות' וכו' (נצח ישראל; יג), לכן כנגדו מתגלה להיות מתונים בדין כדי לרדת לעומק הדין. סייג לתורה זה כנגד יעקב, שהוא קשור לתורה, שנאמר בו במיוחד: “ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כה,כז), '"ישב אהלים" – אהלו של שם ואהלו של עבר' (רש"י). וכן נאמר על התורה שנתנה לבנ"י בניו: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד). כמו"כ נאמר במשנה ב': 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (א,ב). תורה זהו יעקב, עבודה (קרבנות) זהו יצחק שעלה לעקידה כקרבן, וגמ"ח זהו גילוי אברהם עמוד החסד; שזהו כנגד בראשית ספרם של האבות. פרק ב' כנגד ספר שמות, ולכן מתחיל: 'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין' (ב,א). תפארת מן האדם, כרמז שמסופר בתחילת שמות שבנ"י היו משעובדים כעבדים במצרים, שזה לא ראוי, שזהו ההיפך מתפארת בגילוינו, ולכן ה' הוציאנו ממצרים לעבודתו. זהירות המצוות כרמז למתן תורה שמסופר בספר שמות. וכן כרמז שישראל השתעבדו במצרים בגלל חטאי אברהם, שמובא בגמ' שלושה חטאים (נדרים לב,א), ולכן זהו הזהרה שאיננו יודעים חומרת החטאים ועונשם, ומיד מביא שלושה דברים להנצל מהחטא, כעין רמז על שלושת הדעות במה חטא אברהם, כעין רמז איך להנצל ולא להגיע לחטא (ובגילוי שלושה כרמז לביטול שלושה חטאים). בנוסף, מה שנאמר איך שלא לחטוא יש בזה רמז למתן תורה, שזהו היסוד של 'דע מה למעלה ממך', יסוד האמונה הישראלית הוא מתן תורה שבו ראינו בעינינו ושמענו באוזנינו את גילוי ה' (וזהו כרמז ב-'עין רואה ואוזן שומעת'), וקיבלנו את התורה (וזהו כרמז שהכל נכתב בספר). משנה ב' אומרת: 'רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון' (ב,א), כעין רמז שבספר שמות יש כעין גילוי של עבודה – דרך ארץ (העבודה בשעבוד מצרים), וגילוי מתן תורה כת"ת. פרק ג' כנגד ספר ויקרא, ולכן מתחיל: 'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (ג,א). בספר ויקרא מובאים הקרבנות, שבהם יש קרבנות לכפרה, לכן מדגיש איך שלא לחטוא שלא נצטרך לכפרה (שזה רק בדיעבד למי שחטא). כמו"כ ויקרא הוא ספרם של כהנים, שיסודם של כהנים ולוים זה בחטא העגל, ששבט לוי לא חטאו בעגל (רש"י; דברים י,ח), ובחטא העגל חטאו ישראל בשלוש עברות: ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים (רש"י; שמות לב,ו). לכן כנגד זה נרמז שאדם בא מטיפה סרוחה, שזה רמז לעריות. והולך למוות, שזה רמז לשפיכות דמים. ועתיד לעמוד בדין לפני הקב"ה, כרמז לע"ז שכופר בקב"ה. משנה ב' אומרת: 'רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנניא בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א א): "ובמושב לצים לא ישב”. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם' וכו' (ג,ב), תפילה לשלום המלכות כרמז שהכהן הגדול היה מתפלל במקדש בקה"ק על מלכות בית דוד ('לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה' [יומא נג,ב]); ושכינה ותורה כרמז שבמשכן היתה השראת שכינה ושם מקום התורה (בקה"ק). פרק ד' כנגד ספר במדבר, לכן מתחיל: 'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט צט): "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי". איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז לב): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". אַשְׁרֶיךָ, בעולם הזה; וְטוֹב לָךְ, לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א ב ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ"' (ד,א). ספר במדבר מספר על בנ"י במדבר, ולכן כרמז ללמוד מכל אדם, כמו שיש גילוי בספר זה על מעשי האנשים (ומזה ללמוד מה היה טוב ומה לא). וגיבור מרמז שבספר זה מסופר על המלחמות מול סיחון ועוג. עשיר מרמז על קורח שהיה עשיר. מכובד כרמז למשה שהנהיג את ישראל במשך זמן המדבר וכיבדם. או הלומד מכל אדם כרמז ליתרו שלמדו ממנו: “ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים” (במדבר י,לא). הכובש את יצרו כנגד המתאוננים, שיצרם דרבן אותם להתאונן: '"כמתאננים"– אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום' וכו' (רש"י; במדבר יא,א). השמח בחלקו כנגד המתלוננים שלא הסתפקו במה שקיבלו: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר" וגו' (במדבר יא,ד). המכבד את הבריות זהו רמז היפך מקרח ועדתו שביזו את משה (או שמרים דיברה על משה [שם יב,א], שזה דבר לא מכובד כלפי משה). במשנה ב' נאמר: 'בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה [כבחמורה], ובורח מן העבירה' וכו' (ד,ב), כרמז שבמדבר מסופר על חטאי בנ"י. פרק ה' כנגד ספר דברים, לכן פותח: 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות' (ה,א), כרמז לספר דברים שנאמר לקראת הכניסה לארץ, והעולם נברא מא"י ('וחכמים אומרים: מציון נברא, שנאמר (תהלים נ, א): "מזמור לאסף א'ל אלקים ה'”, ואומר: "מציון מכלל יופי", ממנו מוכלל יפיו של עולם' [יומא נד,ב]), לכן נרמז על בריאת העולם; ובקדושת א"י יש גילוי של עשרה מעלות של קדושה: 'עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות' וכו' (משנה; כלים א,ו), שכך כרמז בעשרה מאמרות קודש שבהם נברא העולם (ומראה על מעלת העולם, כעין שהקדושות מראות על מעלת קדושת א”י). משנה ב' אומרת: 'עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל [עליו] שכר כולם' (ה,ב). שזהו כרמז למעלת קדושת א"י בגילוי מי המבול, שבארץ לא ירד המבול (זבחים קיג,א); וגילוי מעלת אברהם שהוא ראוי לא"י, ולכן היא הובטחה לו ולזרעו (וזהו כעין גילוי שכר). נראה גם שמסכת אבות ובצירוף של פרק ו' מהברייתות הוא כנגד התושב"ע (לכן הברייתא מתחילה: 'שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם', כרמז שזהו גילוי כמשנה, כגילוי התושב"ע שמתגלה במשניות. ואף מתחילה ב'רבי מאיר אומר', כרמז לתושב"ע שעובר לידנו דרך המשניות שרבי ערך כבסיס של התושב"ע, וסתם משנה זהו דברי ר"מ: 'סתם מתני' ר' מאיר' [סנהדרין פו,א]). פרק א' כנגד סדר זרעים, לכן מתחיל: 'משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע' וכו', כעין גילוי של הגעת התורה לידנו דרך התוספות והברורים שהתגלו במשך הזמן ע"י גדולי החכמים, בגילוי תורת אמת, ולכן זהו כעין גידולים שמגדלים עוד ועוד והכל נאמן למקור, כעץ שגודל אותו זן עץ מהזרע של העץ שקודמו. וכן התורה נמשלה לעץ: “עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח), ולכן החזקת התורה ע"י לימודה ומסירתה מרמז לעץ, כרמז לסדר זרעים. פרק ב' כנגד סדר מועד, לכן מתחיל: 'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם', שזהו כעין רמז שבשבת וחג אנו מכבדים את המועדים ע"י שאנו מתלבשים ומתארגנים להראות מכובדים, וכך נראים בתפארת. פרק ג' כנגד סדר נשים, לכן פותח: 'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה … מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', כעין רמז שבחיבור איש ואשתו נולד אדם, שיש שלושה שותפים לבריאתו ('תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו' וכו' [נדה לא,א]), וכך נרמז בשלושה דברים – בא מטיפה סרוחה כרמז לאיש שממנו הטיפה. למקום עפר רימה ותולעה כרמז לאשה כעין שהיה בבטנה וכך בסופו יהיה באדמה, וכן ממנה ה'בשר' שבו עיקר הרקבון – רימה ותולעה. ועתיד לעמוד לפני הקב"ה זהו כרמז לחלק הקב"ה. שכך מרמז על סדר נשים שזהו כעין כרמז באיש ואשתו. פרק ד' כנגד סדר נזיקין, שזהו שפותח: 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם' וכו', שזהו גילוי יחס ראוי בין אדם לחברו, ולכן גם לא יבוא להזיקו. וכן: 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו' וכו', שגם אם חברו הזיקו הוא כובש כעסו ולא מזיק חזרה. וכן: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' וכו', ולכן לא יבוא להזיק לחברו בשל שמקנא בו. וכן: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות' וכו', שמי שמכבד ודאי שלא יבוא להזיק. פרק ה' כנגד סדר קדשים, ולכן מתחיל 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות', שהמשכן (שבו מקריבים) כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב); וכן בקרבנות מעלה לקיום קודש את כל העולם, שיש בקרבנות דומם (מלח), צומח (נסכים ומנחות), חי (זבחים), והאדם שמקריב, שכך מעלה את כל העולם לקדושה. פרק ו' כנגד סדר טהרות, ולכן מתחיל: 'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו' וכו'. 'כדאי הוא לו – כלומר שנברא בשבילו, וכן הוא אומר [קהלת י"ב]: "כי זה כל האדם”' (ברטנורא). שזה כרומז על סדר טהרות, שהאדם נטהר מטומאה וקלקול העולם, ולכן הוא ראוי להיות בעולם, שלו העולם נברא, להתגלות בקדושה וטהרה. שזהו היפך משיא הטומאה, טומאת מת, שבא בשל קלקול העולם בעץ הדעת, שנעשה לא ראוי להיות בו בשל כך, ובטהרה זהו כעין ההיפך מזה, ולכן ראוי להיות בעולם. וכעין רמז 'העוסק בתורה לשמה', שנקי מכל פניה, כעין טהור לשמה בלבד.