"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע.. וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"

(ויקרא יג, מה)

על הפסוק מהפרשה: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", אומרת הגמרא (מועד קטן ה, א): "צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים".

כאשר המצורע יושב מחוץ למחנה צריך הוא לקרוא "טָמֵא טָמֵא" לעבר האנשים העוברים בסביבתו. בפשטות, הוא עושה זאת כדי להזהיר אותם שלא יקרבו אליו ויטמאו. אולם בגמרא נאמר שיש לכך סיבה נוספת - כדי לעורר אותם להתפלל ולבקש עליו רחמים, וכך לזרז את רפואתו.

תיאור זה ממחיש יפה את מעלתם של עם ישראל, המתמלאים רחמים גם לנוכח סבלו של מצורע בלתי מוכר עד כדי כך שהם מתפללים לרפואתו.

אולם בעל "שפתי חיים" (מידות א, שצו) מבאר שיש כאן גם עונש חינוכי של מידה כנגד מידה.

הצרעת מגיעה כידוע, בין היתר, על חטא לשון הרע. אדם שמדבר לשון הרע, עושה זאת פעמים רבות משום שנדמה לו שעל ידי השפלת חברו, הוא ירומם את עצמו. הוא חושב שהדרך לפסגה היא באמצעות פגיעה באחרים. לכן הוא נענש בהרחקה מהציבור, ובעודו יושב בבידוד הוא עושה חשבון נפש עם עצמו, והוא חש על בשרו עד כמה זקוק הוא לחסדי הבריות שירגישו את כאבו ויתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים, ומתוך כך יחזור בתשובה לא רק על חטא לשון הרע, אלא גם על מחשבתו להיבנות מחורבנם של אחרים. הוא יבין שהדרך לפסגה היא דווקא באמצעות עזרה הדדית ושיתוף פעולה, וכך ינהג גם להבא.

לא צריך לחכות לצרעת חלילה כדי להפנים את המסר שבכדי להגיע לפסגה, הדרך הנכונה היא לא להשפיל, לרמוס ולסכל מתחרים אפשריים, אלא להפך - לרקום שיתופי פעולה, בריתות וקשרי ידידות עם כמה שיותר אנשים. כך מגיעים לא רק לפסגת הצלחה גשמית - אלא גם רוחנית.

"ותן חלקנו"