"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום"וגו' (ו,ו) 'ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית .. תפילין ומזוזות מאי טעמא?- משום דכתיב בהו "והיו" בהוויתן יהו' (מגילה ח,ב-ט,א) 'ת"ר ק"ש ככתבה -דברי רבי, וחכ"א בכל לשון, מ"ט דרבי? אמר קרא "והיו"בהוויתן יהו.. ולרבנן נמי הא כתיב "והיו"?- ההוא מבעי להו שלא יקרא למפריע' וכו' (ברכות יג,א) לרבי מובן שצריך לקרוא ככתבה, כמו שבתפילין ומזוזות זה אשורית ככתבה, אלא לרבנן מדוע כאן זה לדין ככתבה וכאן זה לדין מפריע?- ובפשטות כיון שלמדו "שמע" שקורא בכל לשון, אז למדו ש"והיו" זה לדין מפריע, ומה שלא למדו מק"ש לתפילין ומזוזות שלא יכתוב למפריע, זה משום שברור ש"והיו" זה בהוויתן יהו שזהו ככתבם ודווקא בק"ש זה נילמד אחרת. ואפשר שבתפילין ומזוזות שהם כבר כתובות בשעת המצוה (כשמניח ביד או במזוזה) אז אין לומר שלמפריע יפריע, אבל ק"ש שהמצוה היא בקריאתה יש חשיבות לקריאה- סדר הקריאה, שאחרת אין מובן באמירתה (אלא סתם ערבוב מילים). וניראה שיש בזה עניין חשוב, שתחילת הפס' בפרשיה הם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (ד) שמשמיע לבנ"י מה היעוד שלנו שזהו שנמליך את ה' עלינו בשלמות ובעקבות כך העולם יתקדש עד שיגיע לכך שה' יהיה אחד בעולם (וניראה שבימנו זה שה' יהיה כמו שאנו מכירים בו, ולא כנוצרים ומוסלמים, וכך ה' שהוא אלוקינו, אלקים זהו מידת הדין, שלא עושים את רצונו בעולם אלא מרשיעים, כמו שהמוסלמים פוגעים ביהודים וכדו', שכך ה' אחד זהו שנהפך לרחמים שאין דין, שלא פוגמים ברצונו בעולם). כיצד עושים? “ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (ה) כשמתחברים לה' באהבה 'ואהבת- עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו' (רש"י) כך שבאהבה זהו הקשר המושלם, שמחובר תמיד ובכך משפיע קדושה בעולם, וכך 'בכל לבבך- בשני יצריך, ד"א שלא יהיה לבך חלוק על המקום' (רש"י) שהחיבור לה' באהבה יגרום שכל כולך תהיה דבוק בה', עד ש'בכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך- בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך, ד"א ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות' וכו' (רש"י) שהדבקות תגיע שתהא מוכן למסור את הנפש ולמות, ולמי שממונו חשוב לו יותר,אז גם לתת את ממונו לה', ולמי שנפשו חשובה יותר אז גם בפורענות, שאדם לפעמים מעדיף למות מאשר להתייסר נורא, ולכן "בכל מאדך" אפילו ביסורים הקשים ממוות. ועניינים אלו באים במצוות שמובאות מיד "והיו" בצורה הנכונה, שלא יקרא למפריע אלא מתקדם עם תיקון העולם ע"פ הסדר שה' קבעו לעולם, שאי אפשר לעשות דילוגים בתיקון העולם, וזה נעשה ע"י כח בנ"י שזהו אשורית ובלשון הקודש שזהו המייחד את בנ"י כעם. ומובאים 3 מצוות- ת"ת תפילין ומזוזות, שע"י התורה מורידים קדושה לעולם ככלל, ובתפילין מורידים למעשה ולכן של ראש (כת"ת שלומדים בראש, וכנגד שמים שמלמעלה) ושל יד (כנגד עשיה) ומשם משפיע לעולם כעין כשלעצמו, כמו מזוזות שעל מזוזות פתח הבית והחצר וכו', כל הסובב אותנו (ולא שנוגע בנו ממש). וזה ביסוד של "בכל לבבך" כת"ת שהוא להתכוון לתורה לשמה, וכן 2 יצרים שעל יצה"ר אפשר להשתלט רק ע"י התורה שהיא תבלין לו, “ובכל נפשך" כתפילין שבראש כנגד הנשמה וביד כנגד עשיה גשמית- שהנפש היא מקשרת רוח לגוף, היא רוחנית ומחיה את הגוף, “ובכל מאדך" כנגד מזוזה שהיא על הרכוש, הבית, וכן כעל כל מדה שעוברת על האדם שזהו כבית הסובב אותו שכך ה' סובבנו ומצילנו מהצרות שבכל הדורות. וכל זה מובא בפרשת "ואתחנן" על א"י וסמוך ל"ארץ זבת חלב ודבש" (ג) שבא"י יש את הכח לקדש את העולם בשלמות, ובה כח שיוצא להגנה ולכן מהחורבן בגלויות סבלנו ביותר.