"וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'” (שמות יב,יא). מדוע התורה מפרטת לפרטים כיצד יאכלו את הפסח, שיאמר בכללי שיאכלוהו כיוצאים לדרך? בפשטות פורט כדי שלא יחשבו שמספיק חלק מהדברים או יותר מאלו כדי שיראו כיוצאים לדרך (שיש שלוקחים יותר או פחות) לכן פורט מהם שלושת הדברים שצריכים להיות. בלקח טוב מובא לימוד שקשור גם להלכה: '"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – לימדך שכל המיסב בסעודה אין דרכו לאחת מאלו, וכך למדנו במס׳ שבת: איזהו התחלת סעודה משיתיר חגורו, ונעלו ומקלו מכל שכן'. כך שיש בזה לימוד לעניין מתי נחשב להתחלת הסעודה לדין שיכול לאכול ולא צריך קודם להתפלל מנחה (שבת ט,ב) (אולי זה מתגלה כאן כרמז למעלת מנחה: 'ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר (מלכים א יח, לו): "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר" וגו' "ענני ה' ענני". ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם' [ברכות ו,ב]. שיש במנחה סגולה לעזרה משמים, שהיא עת רצון, וזהו כאן שנעשה העת לגאולה שזה עזרה משמים. וכן אליהו נענה שיאמינו בה' ולא יאמרו שזה כישוף, כמו שבמצרים הוכח שה' הוא האלקים, ולא כמו שהחרטומים עשו כעין המכות בטענה שזה גם בכשפים). גם האברבנאל מסביר שזה לומר ההיפך מאותם שמסבים לאכילה (ולא מביא את הדימוי בהלכה): 'כי מנהג המצריים וגם הוא בכל ארץ ישמעאל עד היום הזה שכאשר ירצו לאכול יתירו את חגוריהם אשר במתניהם ולהסיר המנעלים מעל רגליהם לאכול מסובי׳ במטותיהם וכסתותיהם וכדי שלא יטנפום במנעליהם כי אינם נוהגים לאכול על שולחנות גבוהים כדרך רבים מנדיבי עמי. ולכן צוה יתברך שמפני חפזון היציאה לא יאכלו כן אלא מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם כאנשים המוכנים ללכת לדרכם באופן שיאכלו את השה בחפזון' וכו'. אולי ע"פ האברבנאל שמביא שכך היו המצרים אוכלים, אולי לכן מודגש בשלושת אלו כהדגשה להראות שהם ממהרים לצאת ממצרים (ולכן לבושים כך כיוצאים ולא כיושבים לאכול) כיון שאינם כמו המצרים הטמאים, ולכן מגלים זאת באכילה עם דברים אלו היפך מאכילת המצרים, כהדגשה שהם אינם כמצרים אלא הם ההיפך מטומאת מצרים. במכילתא מובא: '"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ" – כְּיוֹצְאֵי דְּרָכִים. רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַתּוֹרָה, עַל יוֹצְאֵי דְּרָכִים שֶׁיִּהְיוּ מְזֹרָזִין'. מסביר הרלב"ג (תועלות) שזה ללמד לעניין מידות (להולכי דרכים, שלא כלקח טוב שלמד לאותם שיושבים לאכול ולא ללכת): 'התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שאין ראוי להולכי דרכים שיאריכו בסעודה ויתישבו בה, אבל ראוי שיאכלו כדמות נוסעים, כדי שישלימו מהלכם בזריזות. וזה למדנו מהתואר אשר ציוה ה׳ יתעלה שיאכלו בו הפסח, רוצה לומר שיהיו מתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם ומקלם בידם, ושיאכלו אותו בחפזון, כדי שיהיו כדמות נוסעים. וכבר זכרו זה התועלת במכילתא (פרשה ז)'. שלכן הודגש מה לעשות כיון שזהו לימוד מידות ראויות (אולי זה כרמז שמכאן הלכו למתן תורה, ולכן זהו כדרך ארץ קדמה לתורה). אולי אפשר שנצטוו במפורש על שלושת אלו כיון שיש בזה מצווה שמכוחה יהיה ראוי שיוכו מצרים, כמו שמתפרט בפס' הבא: “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'” (פס' יב). שכך חגורים כנגד האנשים שחוגרים מתניהם. נעלים כנגד הע"ז שמכוונת לכוחות הטבע ולכן כרמז לקרקע החומרית שתחתם, או שיש דרגה נמוכה של ע"ז שמשתחווים לאבק שעל רגליהם (כמו אצל אברהם שחשד במלאכים שבאו לבקרו [ב”מ פו,ב]) ולכן נעלים מרמזים לע"ז, או שבמקום קדוש צריך ללכת בלי נעלים (כמו במקדש וכן היה אצל משה בסנה), ולכן זה רומז שהע"ז אינם אלהים. ומקל כנגד הבהמות: '"ומקלכם" – לנהוג את החמורים, כמו: "ויך את האתון במקל" (במדבר כב,כז)' (ראב"ע). אולי אפשר שאכילת הפסח בצורה של הולכי דרכים כרמז לאכילה בחיפזון, זה כנגד החיפזון שביציאת מצרים, שיש לה שלושה גילויים: '"ואכלתם אותו בחפזון”. זה חפזון מצרים. אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון ישראל? כשהוא אומר: (ולכל בני ישראל, לא יחרץ), הרי חפזון ישראל אמור. הא מה אני מקים: "ואכלתם אותו בחפזון”? זה חפזון מצרים. רבי יהושע אומר: "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון ישראל. אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון מצרים? כשהוא אומר: "כי גורשו ממצרים”, הרי חפזון מצרים אמור. ומה תלמוד לומר "בחפזון"? חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "קול דודי הנה זה בא" וגו' (שיר השיריס ב), ואומר: "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שם)' (מכילתא). לכן כנגד השלושה שיש בהם גילוי חפזון נצטוו להיות עם שלושת אלו: חגורת המתנים כנגד חפזון מצרים, שמיהרו את ישראל לצאת ממצרים בלילה עוד קודם שיצאו (שחפזון מצרים היה בלילה, לעומת חפזון ישראל שהיה בבוקר [ברכות ט,א]), שזהו כעין זרוזם לקום להתלבש ולצאת. נעילת נעלים כרמז לחפזון ישראל, שיצאו והלכו ממצרים בבוקר, שזהו בהליכה ברגל כשיש לרגליהם נעלים. המקל כנגד חפזון השכינה, כעין דימוי למטה משה שבו נעשו האותות והמכות שגילו את שם ה' בעולם ורצונו. אולי כרמז בשלושה אלו כנגד שלושת האבות, שבזכותם ה' שמע והוציא את ישראל ממצרים (וכן צעקת בנ"י שצעקו לה'): "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד): "מתניכם חגורים" כרמז לאברהם שהתנסה בעשרה ניסיונות, שביטא "הנני" לכל דבר: '"ויאמר הנני”. הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג' (תנחומא [בובר] "וירא”, מד), שזהו כרמז במתנים כעין: "וישנס מתניו" (מלכים א יח,טו). ('"וישנס" - ענין חגורה, ואין לו דומה' [מצודות ציון]). '"וישנס מתניו" - כמו ויאזור, ואין לו דמיון. ואף הוא לא בא אלא ללמד לשון זירוז נזדרז כגבור' (רש"י). “נעליכם ברגליכם” כרמז ליצחק שלו בלבד (מבין האבות) נאמר שלא ללכת לחו”ל: “וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כו,ב), ולכן נרמז בנעלים של הליכה (ואצלם ילכו לא”י, כמו שליצחק נאמר להיות בא”י). "ומקלכם בידכם" כרמז ליעקב שנדד נדודים בגלות (שמקל משמש עזר להליכה מרובה וקשה), שברח ללבן ואח"כ ירד למצרים. (והאכילה עצמה בחיפזון כנגד צעקת בנ"י בפיהם, כעין אכילה בפה). אולי כרמז במצוות פסח שכל בנ"י (מי שנשאר אחרי שמתו במכת חושך) ראויים לצאת ממצרים, לכן מתניים כרמז לבינוניים כגילוי סתם אדם, נעליים כרמז לרשעים שכעין דרגתם נמוכה למטה, ומקל כרמז לצדיקים כעין רמז למטה משה הצדיק. אולי יש בזה גילוי לזכות יציאתם שזה בשל ארבעה דברים: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויק”ר לב,ה). אי פריצות בערוה מרומז במתניים שקרוב למקום הערוה (וכן בקשירת החגור נעשה הפסק בין הלב והערוה, כעין שלא היו נוטים בליבם לפריצות ערוה עם המצרים). לא דיברו לשוה"ר שזהו שלא סיפרו שהם יברחו ממצרים עם ממון מצרים, לכן זה מתגלה בנעליים כרמז להליכה שימשיכו ללכת הלאה רחוק לא"י ולא יחזרו למצרים. שלא שינו את שמם נרמז במקל, שהוא מראה למי הוא שייך, כעין שהשם מפנה אליו, כעין שמצאנו אצל יהודה: “ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית לח,כה). שלא שינו לשונם זהו רמז באכילה בחיפזון שאז לא יכול לדבר אלא אוכל מהר (שהפה שלו מלא באוכל), וכן הלשון שייכת כחלק מתהליך האכילה. אולי שלושת הדברים מרמזים שנעשה תיקון לשלושת הסיבות לגלות מצרים, ולכן עכשיו יצאו במהרה, שזהו רמז באכילה בחפזון: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). חגור כנגד שעשה אנגרייא בת"ח, שהוציאם למלחמה נגד ארבעת המלכים, שזהו רמז בחגור: '"מתניכם חגורים" – להלחם עם אויביכם' (הדר זקנים). כנגד הנעשה מול מלך סדום (שהחזיר גם את השבויים למלך סדום ולא קרבם לשכינה) נרמז בנעלים, כרמז לדברי אברהם למלך סדום שלא יקח: “אם מחוט ועד שרוך נעל" וגו' (בראשית יד,כג). כנגד שהפריז על מידות ה' בקשר לירושת הארץ זהו מטה, כנגד שבמטה משה נעשו המכות ליציאת מצרים וקריעת הים, שזה היה בשביל ללכת לא"י ולנחול אותה; וכן נאמר על המטה של משה: 'והוא המטה שהיה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז' (ילקו"ש; נ"ך רמז תתס"ט), כך שבו נרמז על חשש אברהם לגבי נחלת הארץ, כמו שהיה בידי המלכים שמלכו בארץ עד החורבן שאז נגנז, ולכן כנגד זה מקלם בידם. שכל זה נתקן ולכן עכשיו מיד יצאו, שזהו כאכילתם בחפזון כרמז למהירות חפזון היציאה ממצרים. אולי גם שלושת הדברים כנגד המטרה של גלות מצרים, כמובא בכתב והקבלה: ' … אין ספק כי רכוש נפשי היה תכלית המכוון בשיעבוד, וזה, אחרי שהבטיח הוא ית׳ לאברהם להוציא זרע קודש ממנו שיהיו כככבי שמים להאיר ליושבי תבל אור אמתת מציאותו השגחתו ויכלתו וכדומה מידיעות אמתיות, וראתה חכמתו העליונה כי למעלה גדולה כזו לא היו מגיעים אם היו יושבים בשובה ונחת שלוים ושקטים; גם לא היה באופן זה מקום לשיתחדש ביניהם המסות הגדולות האותות והמופתים הנצרכים להקדימם לפרסם בעולם על ידיהם ידיעות האמתיות; גם לא היו מתרצים לקבל עליהם עול התורה והמצות. לכן הסכימה חכמתו העליונה ית׳ להכניע הדור ההוא תחת עול השיעבוד, כדי לצרפם כצרוף את הכסף שיתבררו ויתלבנו להיות זכים וטהורים, להסיר מתוכם כל טומאה ולכלוך לזכך נפשם מכל דעה משובשת, וע״י האותות והמופתים שנעשו במצרים על ידיהם, נתפרסם ברבים אמתות מציאותו השגחתו ויכלתו, כמ״ש כמה פעמים: "למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ”, ונעשו ישראל מוכנים וראויים להנהגה אלקית בלתי אמצעי ולרשת התורה הקדושה' וכו' (הכתב והקבלה; בראשית טו,יד). לכן כנגד גילוי עם ישראל בטהרתו זהו חגורת המתניים כגלוי לאדם בכללו (שגופו הוא המרכז), שזהו כנגד שירדו לגלות כדי להיות לעם שמבורר מהטומאה והדעות המשובשות, כעין כרמז שבנ"י כמלאכים, ונאמר על מלאך שחגור במתניו: “והנה איש אחד לבוש בדים ומתניו חגרים בכתם אופז" (דניאל י,ה). כנגד עשיית האותות והמופתים לגלות ידיעות אמתיות זהו המקל כנגד מטה משה שבו נעשו האותות והמכות. כנגד שיתרצו לקבל את התורה זהו בנעלים, שהלכו ממצרים להר סיני לקבלת התורה. אולי אפשר שגאולת מצרים היא שורש לכל הגאולות, ולכן נרמז כאן במעשה מצוה כנתינת כח קדושה להמשך היציאה מהגלויות: חגורת מתניים כנגד גלות פרס ומדי שהמן רצה להרוג את ישראל, וישראל נלחמו והרגום, שזהו רמז בחגור: '"מתניכם חגורים", להלחם עם אויביכם' (הדר זקנים). נעלים כנגד גלות בבל, שהוליכו את ישראל לגלות, לבבל. מקל כנגד גלות יון שרצתה לפגוע באמונת ישראל, לכן זה מתגלה במקל כנגד מטה משה שהוכיח את אמונת ישראל ע"י המכות. אכילה בחפזון זהו כנגד כל השלושה הקודמים שמראים על חפזון ליציאה, שכך בגלות אדום נעשה ככל הגלויות הקודמים (אבל בחומרה יתרה) שהגלו והרגו וכפו על הדת; ורמז באכילה כעין עשו שנתן ליצחק בשר לאכילה: '"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו", קופרא טבא לפומיה' וכו' (ב”ר סג,י).