"ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו. ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים" (שמות ז,א-ד). כמה פעמים בתורה ה' מודיע למשה שהוא יחזק את לב פרעה וכך פרעה לא ישלחם (וכן במכות עצמם נאמר על האחרונות שה' חיזק את ליבו), וקשה שהרי יש בחירה חופשית לאדם? על זה ענו גדולי ישראל כמה תשובות (ראה 'הגלות והגאולה', 'הכבדת לב פרעה והבחירה החופשית', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א; וב'תורת המקרא' “בא" אות א-ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א): הרמב"ם: 'ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו: "השמן לב העם הזה" וגו'. וכן הוא אומר: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא", כלומר: חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה: "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו", נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח, שנאמר "ואתה ועבדיך ידעתי" וגו'? "ואולם בעבור זאת העמדתיך”, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו' (רמב"ם; הל' תשובה ו,ג). העיקרים: 'ותשובת דבר זה הוא שהשב מיראה הוא על שני פנים, יש שב מיראת העונש המוטל עליו, כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחלה, כמו שהיה הענין בפרעה, שבהיות המכה עליו היה אומר: "ה' הצדיק" וגו', וכשהיתה הרוחה חזר להכביד את לבו כבתחלה; וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה היתה על צד ההכרח מאימות מות נפלו עליו וגו', ושלא היה פעל בחיריי, ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל. ויש מי שהוא שב מפני פחד השם וענשיו ואף בשעת הרוחה פחד אלקים לנגד עיניו, והוא ירא וחרד מאימת יסוריו, בהיותו מאמין שכל הדברים באים מהשם יתברך על צד הגמול והעונש, ולא ייחס הדברים אל הטבע והמקרה כמו שעשה פרעה שבסור המכה מעליו היה חוזר לקלקולו הראשון, ואף אחר מכת בכורות כשחשב שישראל נבוכים בארץ תלה כל האותות והמופתים שראה במקרה, ועל כן נתחזק לרדוף אחרי בני ישראל, ונתאמת שתשובתו הראשונה היתה באונס ומחמת המכות ולא בחיריית. ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב שהשם יתברך מחזק לב הרשעים או מקשה ערפם ומונע מהם דרכי התשובה, וזה שהרשע בבא עליו המכה הוא מתחסד ושב אל השם מיראת עונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה: "חטאתי הפעם ה' הצדיק" וגו', ובעבור שזה הפעל דומה לאונס ואינו בחיריי, הנה השם יתברך מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלקית, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה וישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח, ואז יבחן אם היתה תשובתו בחיריית, ומאשר בחירת פרעה כשסר מעליו עול המכה היתה לרע, אמר השם יתברך: "אני הכבדתי את לבו”, כלומר: כשהסירותי מלבו המורך שקנה מחמת המכה, וישאר על טבעו ובחירתו, והוא לרוע בחירתו בקש עלות ותואנות לתלות בהן ענין המכות ולומר שהיו במקרה' (העיקרים ד,כה). מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א ענה שתי תשובות: א. למלך יש מעמד אחר, שליבו ביד ה', ואצלו אפשר שלא תהיה בחירה חופשית. ב. ה' לא התערב בבחירה החופשית של פרעה, אלא התערב רק בלהוריד ממנו את הפחד מהמכות, שלא יתייחס אליהם וכך ישאר עם מחשבתו האמיתית (זה קרוב לדברי העיקרים, אלא שבעיקרים היסוד הוא מה נחשבת תשובתו, האם זו תשובה או לא, ואילו אצל הגרש”ג היסוד הוא שה' לא התערב במחשבת פרעה אלא החזירה למקומה האמיתי – שהמכות לא ישנו את רצונו). אולי אפשר שזה נרמז כאן בפס': "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך", '"נתתיך אלהים לפרעה" – שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין' (רש"י). זהו רמז לשליט, שמשה כשופט ששולט, שזהו רמז לגילוי של מלך שיש לו דין מיוחד. "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו", רומז לשיטת הרמב"ם, שה' ציוה לפרעה לשלח את העם, ולכן כיון שלא נכנע לפני ה' ושלחם אלא חטא בחומרה וחיזק ליבו, אז ה' מענישו שלא יוכל לחזור בתשובה. "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים", רומז לריבוי המכות, שזהו רמז לדברי הגרש"ג שה' התערב שפרעה לא ישנה את דעתו בשל המכות הרבים שנתנו לו. "ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים", זהו כעיקרים, שפרעה לא שמע לה' גם כשבאו המכות, אלא רק הסכים מפני פחד המכות (שהיו "בשפטים גדולים”) אבל לא שב בתשובה באמת (שזהו כרמז: "ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים” שקשור השמיעה והמכות, שפרעה לא שמע אליהם, שלא שב בתשובה מפני המכות, אלא רק רצה להפסיקם), ולכן ה' הסתיר את המכות ממנו ע"י שנתן לו מחשבה שהם מקרה (ולכן רומז: "בשפטים גדולים", שיש עניין גם במכות – שיחשוב שהם מקרה). גם בירידתו של משה למצרים נאמר: “ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם" (שמות ד,כא). אולי בזה רמז לדרך חיזוק לב פרעה, שאין בזה בעיה של פגיעה בבחירה; שה' אומר לו על המופתים שיעשה לפרעה, שהכוונה (ע"פ הרמב"ן): 'ראה כל שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל, ותעשה אותם גם כן לפני פרעה'. כך שאולי זהו רמז שבאותות רמוז סיבות הכבדת לב פרעה ולכן כאן נאמר על האותות שיעשה לפרעה ועל הכבדת ליבו. אות הנחש רומז לנחש הקדמוני שחטא מאוד (בכך שהחטיא את האדם) ולכן נענש (שזהו גילוי של חטא חמור, ועל חלק העונש), שזהו כרמז לשיטת הרמב"ם שכיון שפרעה חטא מאוד אז נמנעה ממנו התשובה ע"י שהכבדת הלב זהו כבר חלק העונש. אות הצרעת רומז על שינוי ע"פ המעשים שבאים עליו: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו" (שמות ד,ו-ז), שפעם נעשה צרעת ופעם הבריא, כרמז לפרעה שמשנה את דעתו (וכן חיקו זה כרמז לפנימיותו – רמז למחשבתו, שיש שינוי שקשור במחשבתו); וזה נעשה ע"י שהביא לחיקו, שכך פרעה שינה את דעתו ע”פ העקרון שזה פגע בו – שאז שב בתשובה בשל המכה שנחתה עליו (שזהו בחיקו), אבל זה השתנה מיד כשהפסיק לבא עליו (כעין כמו שהוציא פעם שניה התרפא כאילו לא היה כלום קודם). אות הדם זהו רמז למכות (כמכת דם), שכיון שבאו על פרעה הרבה מכות קשות אז זה השפיע על דעתו, ולכן ה' הכביד את ליבו שלא יתייחס לפחד המכות. (ומשה ממשיך לנסות לימנע מהשליחות ואומר שהוא לא איש דברים, וה' עונה לו: “ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'” [שמות ד,יא], כרמז שה' הוא הקובע, שזהו כרמז שבמלך ה' הוא שקובע על ליבו [וכן משה אומר על עצמו “עבדך” (שם פס' י), כרמז לגילוי של עבדים ומלך]). ע”פ רש”י והמדרש (שמו”ר ה,ו) "המופתים" הכוונה לעשרת המכות, לפי זה אולי נרמז שהמכות מתחלקות לשלושה חלקים – דצ”כ עד”ש באח”ב, שהראשון מלמד על מציאות ה', השני מלמד על השגחת ה', והשלישי על יכולת ה' הבלתי מוגבלת (ראה 'לזמן הזה', 'דצ”כ עד”ש באח”ב', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע"א). כרמז לדעת הרמב"ם זהו מציאות ה', שה' הוא הא'ל ולכן הוא הקובע עד מתי ינתן לאדם את הבחירה החופשית, ומתי כבר חטא יותר מידי שלכן אז כבר מונע ממנו את התשובה כעונש, שזהו ה' קובע בעולמו (וכן כרמז לדעה שזה בשל שפרעה היה מלך, שזהו מציאות ה' כאלוק, כעין שפרעה היה במציאותו מלך). כרמז לדעת העיקרים זהו השגחת ה', שה' משגיח ויודע מה מעשיו ודעתו, האם שב בתשובה באמת או רק מיראה ומיד חוזר בו כך שאינו באמת שב בתשובה. כרמז לדעת הגרש”ג זהו יכולת ה' שמענישה אותו ביותר, שלכן משנה דעתו מפני זה ולכן ה' הסיר את הפחד מהמכות שקיבל. אולי בפס' נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים”, שמגיע להם להיענש, שזה כעין רומז לכך שה' ראה את מה שמצרים עושים להם, ולכן מגיע להם עונש, ועל ההתחלה שה' ראה את בנ”י נאמר: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד), שיש בזה קשר לאבות, לכן אולי באבות יש כרמז לגילוי על הכבדת לב פרעה: אברהם לא הצליח להציל את סדום מפני רשעותם, (שלא יכלו לשוב בתשובה כי לא היו שם עשרה צדיקים), שזהו כדעת הרמב"ם שכשהאדם מרשיע כ"ך ה' מונע ממנו לשוב בתשובה כדי להענישו על מעשיו החמורים ביותר (כעין מעשי סדום החמורים) [וכן אברהם היה כעין מלך ("נשיא אלקים אתה בתוכנו” [בראשית כג,ו]), שזהו רמז לדעה שבמלך יש עניין אחר בבחירתו החופשית]. יצחק הלך לעקידה בכוונה להעקד לפני ה', שזה נעשה מפני יראת הרוממות (שזו הדרגה הגבוה ביותר), שזהו כרמז שיש גילויים שונים של יראה (יראת החטא שזה הכי נמוך, ויראת הרוממות שזה הכי גבוה), וכך גם ביראת החטא יש שני סוגים שונים – יש ששב בתשובה ויש שרק שב מפני המכה ואינו שב בתשובה באמת בכלל (והלכו בדרך שלושה ימים ולא חזרו בהם, כעין רמז לשב מיראה ומיד חוזר בו שזה מראה שלא שב בתשובה באמת). יעקב היה בעל סבל בחייו כמו שאומר לפרעה: “מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז,ט), ואעפ"כ לא כפר בה' ח"ו, אלא קיבל הכל באמונה תמימה, שלא הושפע מהמעשים הרעים שנעשו לו, שכך זהו בפרעה ה' מנע ממנו את ההשפעה מהמכות הקשות שנחתו עליו. אולי כרמז שנאמר: “ואני אחזק את לבו" (שמות ד,כא), שלבו מרמז על שורש ההכבדה (למה היה אפשרי להכביד ליבו), שאותיות "לבו" רומז לדעות. ל – בגיטריה 30 רומז על כך שכל מכה היתה חודש (דברים רבה ז,ט [אמנם בשמו"ר ט,יב (ועוד) ע"פ הזמנים שם יוצא 31 כל מכה, אבל עמד על כך המהרז"ו ואמר שגם בשמו"ר וכו' צריך לתקן שיצא 30. והיפה תואר והעץ יוסף העמידו שהיום אחרון של ההתראה, היום ה-כ"ד, הוא היום הראשון של המכה כך שיוצא 30 יום]), כרמז על חומרת המכה, שלכן ה' הכביד שלא יתייחס למכה; וכן ל' כאות הפניה, כרמז שה' הפנה את ליבו מהמכה, שלא יפחד ממנה. ב – בגימטריה שנים, כרמז לכך שיש שני סוגי תשובה מיראה; וכן שנים כרמז לשני גילויים בו, שהתגלה בו כשב בתשובה ואח"כ מיד חזר בו, שהתגלה בו שהכביד ליבו, שזהו שני גילויים שנראו בו (שבזה הוכח שאין תשובתו אמיתית). ו – בגימטריה שש, כרמז שהכבדת לב פרעה נעשתה רק מהמכה השישית, שזהו כרמז שקודם הקשה בעצמו ולכן היה ראוי להענש על כך, ולכן נחסמה ממנו התשובה; וכן אות ו' ככיוון (לו), הלב שלו (של פרעה), כרמז שפרעה חטא ביותר כשאמר: "הבה נתחכמה לו", ולכן ה' מנע ממנו את התשובה. אולי גם בשם משה מתגלה כרמז על הכבדת לב פרעה, כעין רמז: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה", ששם אותו עליו כשופט ורודה, כך שנרמז שהוא קשור להכאת פרעה, כעין מתגלה בו. שזהו: מ – מוכה, שרק כשפרעה היה מוכה הוא היה שב בתשובה, כך שזה לא תשובה אמיתית (העיקרים). ש – שונה בחטאו, שכיון שחטא מאוד וחזר והכביד ליבו במכות הראשונות, אז חטאו כ"ך חמור עד שהיה ראוי שימנע ממנו התשובה (רמב"ם). ה – הופחד, כיון שהמכות הביאו עליו פחד גדול, לכן ה' מנע ממנו להתייחס אליהם (מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א).