"לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" (שמות ז,טו). 'ואמר אביטול ספרא משמיה דרב (פפא): פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה, שנאמר (שמות ז, טו) "הנה יוצא המימה" וגו'' (מו"ק יח,א). 'אמגושי הוה דכתיב הנה יוצא המימה - מחלוקת במס' שבת (דף עה.), חד אמר: חרשי, להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות. ואידך אמר: גידופי, להכי יוצא שאומר: "לי יאורי ואני עשיתני'" (רש"י). נראה שלדעה של מגדף משה יוצא מולו למים לא רק בשל שמגדף את שם ה' שאומר שהוא אלוה ועשה את עצמו ואת היאור, ולכן האיום נעשה בהקשר זה, אלא גם ביציאה ליאור היה פועל כדי לטעון שהוא אל, שביציאה ליאור  היה עושה צרכיו, לכן היציאה מולו ביאור היתה כדי להוכיח שאינו אל: '"לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יוֹצֵא הַמַּיְמָה". לא היה יוצא אלא המימה, "[בַּבֹּקֶר]" לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא בבקר, בשעה שהוא נצרך תפוש אותו. "וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ" כדי שיתיירא ממנו' (שמו"ר ט,ח). זהו שיצא ליאור ועם המטה שנהפך לנחש, שהוא מטה האלקים כמו שהתגלה שנהפך לנחש כהוכחה לשליחות בשם ה' ("ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" וגו' [שמות ז,ח-ט]); שכך יוכיח לפרעה שהוא עצמו אינו אל, ומשה בא בשליחות ה' ולכן יכול להכותו (כעין ע"י הנחש), וכך זה יטיל מורא על פרעה. אולי גם פרעה היה יוצא ליאור בכל בוקר בשביל צרכיו, והיה טוען בכך שהוא עשה את היאור, שלכן היה הנילוס עולה לקראתו כעין מפני אלוהותו, ולכן יוצא בבוקר כדי להשפיע מאלוהותו על הנילוס שיעלה וישקה את מצרים, וכך גם לא חשדו שהלך לבדו ליאור בכל בוקר, כי חשבו שהולך מכח אלוהותו (ולכן הוא לבדו) ולכן לא חשדו בו שהלך לצרכיו. לכן ה' אומר למשה ללכת בבוקר כשהולך לצרכיו, שכך מוכיח לו שאינו אלוה, ואף מדגיש שה' הוא האלקים, כיון שהנילוס היה עולה בעקבות ברכת יעקב: 'אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן: כְּשֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לֹא יָצָא מֵאֶצְלוֹ עַד שֶׁבֵּרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, י): "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה". מַה בֵּרְכוֹ? אָמַר לוֹ: יַעֲלֶה נִילוּס לְרַגְלוֹ' (במדבר רבה יב,ב). לכן בא לומר לפרעה, עד שאתה טוען שאתה אל ולכן אין מי שיצווה לך, אתה באמת יודע שאינך אל וכל מה שיש בהתגלות שלך מקורו בברכת יעקב בשם ה', כך שאתה יודע שה' הוא האלקים האמיתי והוא שולט על העולם ומצווה אותך ועליך לשמוע לו אחרת תלקה, וזהו שנעשה איום עם המטה כשליחות בשם ה' (ומתגלה יכולת להזיק כנחש). ובפרט רמז לו במטה כיון שאותו מטה הוא המטה שהיה אצל יעקב אבינו ע"ה: '"מטה עוזך ישלח ה' מציון". איזה מטה? זה מטה של יעקב, שנאמר "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", והוא המטה שהיה ביד יהודה: "ומטך אשר בידך", והוא המטה שהיה ביד משה: "ומטה האלקים בידו", והוא המטה שהיה ביד אהרן: "וישלך אהרן את מטהו"' וכו' (ילקו"ש נ"ך רמז תתס"ט). כך רמז לו שהמטה שהיה ביד יעקב שברכו הוא המטה שאצלו ואצל אהרן שבאו לשחרר את ישראל ממצרים, ואהרן עשה אתו את הנס שנעשה לנחש, ואם לא יעשה כך אז ילקה ע"י המטה הזה את מכות מצרים (וזה נגדו כעין שהיה אצל יהודה שהוא שבט המלוכה, שכך הם מתגלים במלכים מעל מלכותו, ולכן יכפו אותו). בפרקי דר"א (פרק מ) מובא: ' ... ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו, כשמת יוסף ושללו ביתו נתנה בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו וחמד אותו בלבו ולקחו' וכו', שבזה כעין רמז שבמטה נרמז על הצלת מצרים מהרעב ע"י יוסף (שיעקב הביא לו כשירד למצרים בשל הרעב), ובגילוי יעקב שברכו (את פרעה) שיעלה הנילוס לקראתו והנילוס הוא המשקה את מצרים ומחיה אותה (שכל מצרים תלויה במי הנילוס), שזהו רמז לקיום מצרים (ע"י יוסף ויעקב), וזה נעלם ממצרים ע"י יתרו שלקחו, שהוא היה אחד מהיועצים שפרעה התייעץ איתם על גזרותיו ובעקבות זה ברח ממצרים: 'א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית' וכו' (סוטה יא,א), שיתרו ברח כיון שיעץ שלא לגזור על ישראל, שכנראה טען שה' יכה אותם, שלא כמו שיעצו לדונם במים כדי שה' לא יענישם (סוטה שם). לכן במטה רמז לפרעה שאם הוא לא ישחררם הוא הולך להיות מוכה על מה שעשה לישראל, כמו שטען יתרו, וזה יפגע בכל מצרים, היפך מהברכה שבא להם מיוסף וכמו שהתגלה שיעקב שולט על היאור (שע"י ברכתו הנילוס עלה לקראת פרעה); ויוכח לכולם שפרעה אינו אל. על המשך הפס' ישנה מחלוקת: '(שמות ז, טו) "ונצבת לקראתו על שפת היאור". ואמר ר"ל: מלך הוא והסביר לו פנים. ורבי יוחנן אמר: רשע הוא והעיז פניך בו' (זבחים קב,א). 'הסביר לו פנים - והיינו "ונצבת לקראתו", לפי גדולתו הכון לקראתו. העיז בו פניך - היינו "ונצבת לקראתו", למלחמה ולדבר עזות' (רש"י). בפשטות פירשו את הפס' ע"פ דעתם במחלוקת על היחס מול פרעה (כמו שמובא בסוגיא), אולם אולי אפשר ששני הדברים נכונים (ש'אלו ואלו דברי אלקים חיים'), אלא שתלוי כיצד פרעה מציג את עצמו, שהיו בו שני גילויים – של מכשף ושל מגדף, ולכן ע"פ זה משתנה איך להתנהג מולו, וזהו: "הנה יצא המימה ונצבת לקראתו", שהתייצבות לקראתו אם זה למלחמה או להתכונן לקראתו לפי גדולתו תלויה ביציאה למים, האם באותו זמן רואה עצמו כאל או כמכשף (שלכן יוצא למים), שאם כאל שמגדף את ה' אז לצאת נגדו למלחמה (כמו במדרש שהמטה כדי שירא, וזהו בהתגלותו כאל כמו שמעמיד המדרש בהתחלה), ואם רואה עצמו מול משה במעמד של מכשף (שאין זה נגד ה') אז שידבר אליו בכבוד (שר"ל ור"י מייצגים צדדים שונים בהתגלות מול פרעה, ע"פ צורות שונות שפרעה מייצג ורואה את עצמו, שפעם היה מציג ורואה עצמו כך ופעם כך).