"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל" וגו' (שמות ג,א-ב). חז"ל מביאים כמה הסברים מדוע ה' נגלה למשה דווקא בסנה (שמו"ר ב,ה). בין השאר נאמר: 'רבי יוסי אומר: כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם' וכו', כך שהסנה מרמז על השעבוד. עוד נאמר: 'דבר אחר: מה הסנה הזה גדל על כל מים, כך ישראל אינן גדילים אלא בזכות התורה שנקראת מים, שנאמר (ישעיהו נה א) "הוי כל צמא לכו למים"', כך שזה מרמז על התורה בישראל, ויותר מזה מובא במדרש לקח טוב: '"סנה" – על שהיה עתיד ליתן תורה לישראל מהר סיני. "הסנה" – לשון שנאה, שירדה לעובדי כוכבים שנאה' (לקח טוב; שמות ג,ב). כך שבסנה נרמז על השעבוד ועל מתן תורה, נראה שזה רומז שמצרים שיעבדו את ישראל בגלל הצד האלוקי שבנו, היותנו קשורים לתורה. אולי זה נרמז שהסנה הוא קוצים, ונאמר בגמ': '(שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל", מלמד שהיו דומין בעיניהם כקוצים' (סוטה יא,א), שהמצרים הרגישו את בנ"י כקוצים ולכן שיעבדו, וזה כמתחבר לסנה שמגלה – מה הטעם שראו בהם כקוצים? משום התורה שקשורה אלינו, שזהו סנה שירדה שנאה לגוים בהר סיני ולכן הם שעבדו אותנו (על דברי הגמ': '"מדבר סיני" שירדה שנאה לעכו"ם עליו' [שבת פט,ב], יש מפרשים שהכוונה שירדה שנאה נגד הגוים על שלא קיבלו תורה, ויש מפרשים שהגוים נעשו שונאים לנו; ושניהם משלימים זה את זה, שאולי כיון שירדה נגדם שנאה אז הם כתגובה נעשו שונאים לישראל על שגרמו להם כך). אולי זה נרמז בסנה, שבנ"י שועבדו במצרים כיון שיש בנו מעלה בהיותו מיוחדים לה', ולכן מנותקים משאר הגוים (בשל יחודנו), וזהו שאמר בלעם (שהוא היה זה שיעץ להזיק לישראל במצרים [סוטה שם], כך שנרמז בו שורש עניין השעבוד): “הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג,ט). ואמרו חז"ל: '"הן עם לבדד ישכון". מהו "הן"? כל האותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? א"ט הרי י', ב"ח הרי י', ג"ז הרי י', ד"ו הרי י', נמצא ה' לעצמה. וכן האות הנ' אין לה זוג, י"צ הרי ק', כ"פ הרי ק', ל"ע הרי ק', מ"ס הרי ק', נמצא נ' לעצמה. אמר הקדוש ברוך הוא: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשים. שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודת כוכבים, הן נהרגים ואין מתערבים בהם, שנאמר: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ומה אני עושה? כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזרה אני הורגו, שנאמר (שם, כד) "הן עם כלביא יקום" … וכן בצאת ישראל ממצרים' וכו' (שמו"ר טו,ז). הרי ש"הן" רומז על ייחוד ישראל משאר העמים מכח גילוי התורה בנו; לכן בסנה זהו רמז "ס-נה", ס' ריבוא ישראל שיצאו ממצרים קשורים ל"הן", ובזכות זה יצאו, וזו היתה הסיבה לשעבודם, היותם מיוחדים משאר הגוים, ולכן המצרים שעבדו אותם [שזהו רמז בסנה שרומז על השעבוד] (אולי גם כרמז – "הן” רומז ל-ה' חומשי התורה, שהם דבר ה' שקשור ל-נ' שערי בינה [ר”ה כא,ב]). לכן גם מתגלה האש בסנה, כעין רמז לקב"ה ולתורה (“כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" [דברים ד,כד]. והתורה: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'” [ירמיהו כג,כט]), שהסיבה של השעבוד זה בגלל גילוי שם ה' עלינו, שזהו שאנו מביאים את גילוי שם ה' בעולם ע"י התורה. ולכן גם ה' התגלה בסנה: 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרוים בצער? הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן' (שמו"ר ב,ה), שבא לרמז שיש גילוי כביכול אצל ה' כמו אצלנו, כיון שגילויו בעולם קשור אלינו (וזהו עומק: '"מתוך הסנה" - ולא אילן אחר, משום "עמו אנכי בצרה"' [רש"י; שמות ג,ב], עמו אנכי – שאני והוא יחד בצרה, כיון שאנו מגלים את שם ה' ולכן צרתנו זהו צרתו). אולי זה מרומז בדברי פרעה: “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" וגו' (שמות ב,ח-ט). כעין רמז "הנה עם" כעין "הן עם (לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב)" (ובלעם אומר שלא מתחשבים בגוים, וכן כאן פרעה אומר שיעלו מהארץ נגד רצונם, שזהו שלא יתחשבו בהם), שרומז ששנאתו זה בשל יחודיות בנ”י בתורה. ורמז "הנ ה" - מתגלה בהם "הן" בשל קשרם לה' חומשי תורה. (וכן נ' באמצע כרמז לנ' שערי הבינה, ו-ה' מסביב, כרמז שזה גנוז בתוך התורה; וכן שני ה' יוצא י' כרמז לעשרת הדברות, שהם נתנו בשני לוחות הברית, חמש בכל לוח, והדברות נתנו בסיני, שם ירדה שנאה לגוים, וכך פרעה שנאם כבר עכשיו בשל כך, כמו שרמוז שאומר שיעלו מן הארץ שאז יקבלו תורה). אולי הסנה רומז שפרעה אמר "הנה", שזה בגיטריה ס', וסיבתו לשנאה זהו בשל ייחודם של ישראל, ולכן זהו "הן”, וזהו שיוצא 'ס-נה', שזהו רמז לשעבוד מצרים. אולי גם ה-ס' רומזת לשש (בגימטריה קטנה), שזהו שראה פרעה שישראל יולדים ששה בכרס אחד ולכן מתרבים כ"ך (עד שלבסוף יהיו ס' ריבוא): “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות א,ז). '"וישרצו" - שהיו יולדות ששה בכרס אחד' (רש"י), ולכן כשחיברו לכך את ייחודם של ישראל (“הן") זה הביא להם שנאה, שראו בישראל כקוצים, וזהו רמז ב'ס-נה' (שנאמר בפס': “וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל” [שמות א,יב] שהריבוי בבנ"י הוא שהביא להם את המבט שהיו כקוצים בעיניהם [“ויקצו”]). אולי גם כרמז שבחטא אדם הראשון נענש ב"וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג,יח), ולכן כשמצרים ראו את ישראל בקדושתם, לעומת טומאת מצרים, הם ראו בעצמם כמחריבי העולם בשל טומאתם וחטאיהם (כעין אדם הראשון), ולכן זהו כעין קוצים בעיניהם, ולכן שנאו את ישראל. אולי קודם ל"ויקם מלך חדש על מצרים" וגו' (שמות א,ח), שזה התחלת השעבוד ע"י פרעה, נאמר: “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" וגו' (שם,ז), אולי זה רומז על קדושתם של ישראל בגילוי התורה, שלכן ילדו ששה בכרס אחד כרמז לתושב"ע שמתגלה בששה סדרים, שזהו גילוי קדושת ישראל בחיבור לתורה במהותם של ישראל (שלכן התורה מתגלה דרכנו, שזהו התושב”ע). “פרו" כרמז לסדר זרעים – שהאות ו' מתחלפת באות י' (בהיותם אותיות אהו"י שהם אותיות שמתחלפות ביניהם [ראב”ע; במדבר יא,כ]), וזהו 'פרי' כרמז לגידולי קרקע שנאמר בסדר זרעים. “וישרצו" רמז לסדר מועד שבו נאמר על יו"ט שמתעלה לקדושה מעל הימים הרגילים שבבריאה, וזהו כעין רמז בשרצים, שהם שמונה שרצים שנאמרו בתורה שמטמאים כשרץ (ויקרא יא,כט-ל), וזהו כרמז בשמונה מעל הטבע הרגיל (שנברא בשבוע), כיו"ט שהוא מתקדש מעל הימים הרגילים. וכן שרצים מטמאים במותם, ושיא הטומאה בגילוי מת זה בטומאת אדם מת שמטמא (אדם וכלים) שבוע (עם הזאת אפר פרה), ולכן כרומז לשבת (שבסדר מועד). אולי גם "וישרצו" רומז ל-"יש-רצו", שהתחולה ('יש') של תאריך החגים תלויה ברצון ('רצו') ישראל, שיכולים מפני הצורך לשנות את קביעת החודש (וכן לעבר את השנה מפני הצורך) וכך הזמן של החג ישתנה [ביום או בחודש] (ר"ה כ,א). “וירבו" רמז לסדר נשים, שע"י הזיווג מתרבים בעולם. “ויעצמו" רמז לסדר נזיקין, שמתגבר על חברו ומזיקו. “במאד" רמז לסדר קדשים שזה מעל הטבע הרגיל, שעולה לקדושה לשמים, שיש בזה גילוי קדושה גדולה "מאד”. “מאד" רמז לסדר טהרות, שכדי לשמור שישאר טהור יש להיזהר הרבה "מאד". (אפשר גם שסדר מועד נרמז ב"מאוד", כרמז ל'מועד', שאותיות א' ו-ע' מתחלפות ['שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו' (רש"י; ויקרא יט,טז)], וכן נעשה מ"מאד" אותיות מעד [והאות מ' בחולם נשמע מועד]. וסדר טהרות נרמז ב"וישרצו" לשון שרץ, שהוא מטמא). במעמד הסנה בעקבות דברי משה שבנ"י לא יאמינו לו, ה' מראה למשה שלוש אותות, מביאים על זה חז"ל: 'למה עשה לו הקדוש ברוך הוא שלש אותות? כנגד אברהם יצחק ויעקב' (שמו"ר ג,יג). (ראה יפה תואר ועץ יוסף) אולי אפשר שהרמז לאבות זה שהנחש רומז לנחש שהחטיא את אדם הראשון (כנאמר במדרש שם קודם), ולכן זה רומז לאברהם שהוא החל לגלות את האמונה בה' – תיקון העולם, היפך מהנחש שהפיל את העולם לחטא (ועשה זאת ע"י חוסר אמונה בה', שאמר לחוה שיהיו כמו ה' אם יאכלו מעץ הדעת). הצרעת רומזת על המצורע שנענש על לשוה”ר (כנאמר במדרש קודם), ובתורה מובא במפורש על לשוה"ר וצרעת במרים, והנה מובא שהמצורע חשוב כמת וזה נלמד מהנאמר במרים: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת … מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב): "אל נא תהי כמת”' (נדרים סד,ב), ומרים דיברה על שמשה פרש מאשתו בעקבות מתן תורה; לכן בצרעת יש רמז למיתה וגילוי דבר ה' (כמתן תורה), שזהו כרמז ליצחק שעלה למות בעקידה ע"פ דבר ה' (וכן זה היה במקום המקדש, ששם המקדש שהוא המשכו של המשכן שהוא המשכו של מתן תורה). הדם שנשפך ביבשה זה כרמז ליעקב שירד למצרים, שכדי להעלותם ממצרים צריך את המכות, שהדם הוא הראשון שבהם. בנוסף, המים ביבשה נעשים לדם, כעין רמז לשחצנותו של פרעה שלכן לא רצה לשחרר את בנ"י, שראה עצמו כאל, וזה קשור לכך שהמים היו עולים לקראתו שמראה שאפילו הנילוס כעין כפוף לו (אולי זה רמוז בדברי חז”ל: 'אמר להם: מתחלה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר (יחזקאל כט ג) "לי יאורי ואני עשיתני”' [שמו”ר ה,יד], כך שמדגישים חז"ל בדבריו נגד משה ואהרן שאמרו לו לשחרר את בנ"י בשם ה', שהדגיש את מעלתו על הנילוס), ודבר זה נעשה בעקבות ברכת יעקב: 'ומה ברכה ברכו? שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ' (רש"י; בראשית מז,י). לכן כנגד ברכת יעקב שגרם למים לעלות ולהשקות את הארץ, וזה קשור לראיית פרעה את עצמו כאל שלכן לא היה מוכן לשחררם, זה מתגלה בדם – שהמים באים ליבשה (כעין הנילוס ע"י פרעה), ונעשים דם כרמז למכות שעכשיו באות כדי לשחרר את ישראל ממצרים. אולי על האבות מסופר בספר בראשית, ובנ"י באו לעולם בשביל יעודו של העולם (“בראשית" – בשביל ישראל והתורה שנקראו "ראשית" [רש"י; בראשית א,א]), ולכן הם כנגד כלל הבריאה (ולכן ירדו למצרים שבעים נפש כנגד שבעים אומות); לכן כעין שספר שמות הוא כמקביל לספר בראשית (ואולי לכן נקרא ע"י הבה"ג 'ספר שני', כרמז שהוא גילוי שני לבריאה [אמנם מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א הביא בשם הנצי”ב שזה כרמז שזהו יעודה של הבריאה – הופעת עם ישראל המקבל את התורה ('הגלות והגאולה', 'חומש שני וספר הגאולה')]). לכן כמו שבבריאה היה בתחילה טוב ואז חטא ומתגבר החטא (עד כדי דור המבול ופלגה), ואז באו האבות לתיקון עולם; כך בשמות מתחיל בהתחלת ישראל במצרים שהיה להם טוב, ואז מתחיל השעבוד ומתגבר (בגזרת הריגת הילודים ובאי נתינת תבן), ולבסוף יוצאים ומקבלים תורה ומשכן לתיקון העולם. לכן מתגלה ה' דווקא בסנה שהוא קוץ כרמז לעונש של הצמחת קוצים בחטא עץ הדעת (וכן המצרים ראו בישראל כקוצים, וכך הגיעו לשעבוד הקשה, כמו שבעקבות חטא עץ הדעת [שמתגלה בעונש של קוצים] העולם התדרדר לחטאים קשים), כרמז שזה כנגד זה (השעבוד והחטאים בבראשית). אולי זהו שה' אמר למשה בסנה: 'שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים; מאמינים, שנאמר (שם ד, לא) "ויאמן העם", בני מאמינים, שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה'”' (שמו"ר ג,יב), כרמז שבגילוי הגאולה ממצרים והמשכה בנ"י הם כמו האבות, שזהו זה כנגד זה. אולי אפשר גם שנעשה באותות – נחש כנגד נחש הקדמוני, שזהו בראשית הבריאה, וצרעת כנגד לאחר מתן תורה שאז יש דין צרעת על לשוה"ר, כרמז לבנ”י עם התורה לתיקון עולם (וכן רמז במרים שדיברה על משה שפרש מאשתו בעקבות מתן תורה כך שמרמז לתורה); והאות של הדם כנגד הגאולה ממצרים (במכות), כעין ביניים – שעובר מהנעשה קודם בנ"י, אל גילוי בנ"י עם התורה בעולם לאחר יציאת מצרים.