"ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא" (בראשית מג,יא-יב). '"מעט צרי ומעט דבש" וגו׳ – ו׳ מינים הביאו לו מנחה נגד ו׳ בני הגבירות, כל אחד מין אחד' (בעל הטורים). כיון שהתורה פרטה מה יעקב אמר להם להוריד סימן שיש בזה עניין, ולכן הסביר בעה"ט שזה רומז על ילדי רחל ולאה שכל אחד הביא מנחה אחת (ששתיהן ילדו ח' ילדים, אלא שיוסף ושמעון היו עכשיו במצרים ולכן נשארו רק ו' ילדי רחל ולאה, והם הורידו כל אחד מנחה אחת). אולי אפשר שיעקב אבינו רמז בזה רמז עמוק, שזה כנגד גאולת מצרים, שידע יעקב שהוא אמור לרדת למצרים כמו שנאמר לאברהם, ולכן כנגד זה שלח ששה דברים כגילוי של מעלת א"י הקדושה (שזהו רמז ב"זמרת הארץ", שמגלה על מעלת שבח א"י) כדי להקל על הירידה לגלות מצרים. לכן שלח ששה דברים כנגד הנאמר לאברהם בששה מילים על קושי גלות מצרים: “ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג). או שזה כנגד הנאמר קודם על הירידה לגלות מצרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (שם), שזה מתחיל עכשיו בהקשר לירידתם למצרים, ולכן כנגד זה רמז בששה דברים כנגד ששת המילים. אולי אפשר גם שרומז על גאולת מצרים, שבכך מגלה על ביטול גלות מצרים: 'א"ר אבא: הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב, שנאמר (דברים טז, א) "הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה", וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנא' (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה". על מה נחלקו? על שעת חפזון. ר' אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון? חפזון דמצרים. ורבי עקיבא סבר: מאי חפזון? חפזון דישראל. תנ"ה: "הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה". וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנא' "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה"? אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב' (ברכות ט,א). 'הכל מודים - רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ. מערב נגאלו - נתנו להם רשות לצאת. חפזון דמצרים - מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם. חפזון דישראל - לא שמעו להם לצאת עד בקר' (רש"י). ממילא יוצא שלכו"ע בחצות, שזהו לאחר שש שעות של הלילה, המצרים נתנו להם לצאת ואף היו לחוצים שיצאו ישראל מתוכם. לכן רמז יעקב בששה דברים כרמז לששת השעות כדי שלא יכביד עליהם מנהיג מצרים (יוסף) אלא ירצה לשחררם, ואף בכבוד כמו ששחררו את ישראל עם שפע ובכבוד: “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים … ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (שמות יב,לג-לו), שכך רמז יעקב: "קחו מזמרת הארץ בכליכם" כעין רמז ל"כלי כסף וכלי זהב" (אמנם את זה ישראל מביאים, ושם זה מצרים הביאו, אבל זה כרמז כללי לגילוי של כלים בעניין של חן), וזה קשור בנשיאת חן למצרי כמו שה' נתן את חן העם בעיני מצרים ביציאת מצרים. עוד אפשר שרמז יעקב לקרבן פסח שהוא נאכל עד חצות (מדאורייתא או מדרבנן): 'דתניא: (שמות יב, ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה". רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן (שמות יב, יב) "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. אמר ליה ר' עקיבא: והלא כבר נאמר (שמות יב, יא) "בחפזון" - עד שעת חפזון! א"כ מה תלמוד לומר "בלילה”? יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר "בלילה", בלילה הוא נאכל ולא ביום' (ברכות שם), כך שהפסח נאכל עד חצות (לראב"ע מדאורייתא, ולר"ע מדרבנן זה עד חצות כמו שמשמע מהסוגיא, וכן מפורש בזבחים נז,ב), שיעקב רמז בנתינה למצרי על קרבן פסח שהוא נאכל עד חצות (שזהו במשך שש שעות) כעין תיקון למה שהתגלה בעניין קרבן פסח, שבזה ראה שורש לצרה זו שבאה עליו, שזהו מה שנעשה בגניבת הברכות, שהם נעשו בהקשר לקרבן פסח, שיצחק שלח את עשו להביא לו שני גדיי עזים: '"שני גדיי עזים" - וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח הי', האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים. בפרקי דר"א' (רש"י; בראשית כז,ט). שיעקב ראה במה שנעשה אז שורש לצרתו שעכשיו: '"כי לולי התמהמהנו" וגו', "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא". ר' לוי בשם רבי תנחום בן חנילאי: תאמר אותה החרדה שהחרדתי את אבא (בראשית כג) "ויאמר מי אפוא", הוא שנזדעזעה עלי כאן. אתמהא' (ב"ר צא,יא [ובמדרש לקח טוב על הפס': '"ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא" – אמר: אני עשיתי לאבי איפוא והלבשתיו חרדה'). לכן רומז במנחה על קרבן פסח כרמז לרחמים משמים (כמו שהמנחה מיועדת להביא רחמים עליהם משליט מצרים) כרמז שהיה חייב לעשות זאת ולכן שירחמו עליו מהשמים (מדוע היה חייב לגנוב את הברכות? ראה ב'תורת המקרא' פרשת "תולדות", את הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א; וכן ב'מעשי אבות-א', 'כיצד רבקה ויעקב פועלים כנגד יצחק?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן גם מתחיל בכך שיקחו "מזמרת הארץ" - '"מזמרת הארץ" – מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם' (רש"י). שזהו כרמז לפסח שיחד עם קרבן פסח גם מספרים בשבח ה' בנעשה ביציאת מצרים; ויציאת מצרים היתה כדי שבסופה יגיעו לארץ (שזהו הלשון החמישית – של "והבאתי"), ולכן כרמז בזמרה לה', וכן בקשר לארץ כרמז לפסח. אולי לכן גם אמר בצורה של זוגות (ע”פ וו' החיבור): “מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים", כרמז לשנים, שזהו כנגד שהביא שני גדיי עזים בהקשר לפסח (אחת לפסח ואחד מטעמים). אולי גם כיון שיעקב ראה בגניבת הברכות שורש לצרתו, אז כיוון כנגד הנאמר על יצחק: "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד" (בראשית כז,לג), ולכן כנגד שש מילים הביא ששה דברים; וזה מזמרת הארץ, שזמרה באה משמחה גדולה, היפך מאדם שהוא בחרדה, כזהו כעין תיקון למה שהתגלה ביצחק. אולי גם זה כנגד דברי יצחק: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (שם,כב), שזו היתה ההתלבטות שלו, אולם הכריע בסוף ע"פ ידיו לברכו, כמו שממשיכה התורה: "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו" (שם,כג), שזה מה שגרם לו לברכו. ולכן כנגד זה שבעקבותיו נעשתה החרדה ליצחק שלח ששה דברים; אולי גם לכן זה בזוגות כרמז כנגד יעקב ועשו. אולי אפשר שראה יעקב ברוה"ק שעומדים ששה לפני פרעה שמכבדם, שזהו שנעשה בהמשך: “ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויצגם לפני פרעה" (בראשית מז,ב) ויחד עם יוסף זהו ששה, שכך ראה יעקב שששה עומדים בכבוד לפני פרעה, ולכן שלח כנגד זה ששה כרמז לגילוי נשיאת חן לפני שליט מצרים. בפרשת מקץ חל חנוכה, אולי יש בזה כרמז שגם ביעקב יש רמז למנורה מול הגוים, שיעקב כיוון בששה דברים כרמז לששת הנרות שפונות אל עבר הנר המערבי שפונה לעבר קה"ק, שכך בנ"י הם גילוי של אור ה' בעולם (והנשמה נמשלה לנר: “נר ה' נשמת אדם" [משלי כ,כז]), וזהו שיש המפנה ישירות לה', שזהו הנר המערבי, ויש את הששה שפונים אליו, שזהו כעין ששת ימי המעשה – שכל המציאות בעולם מכוונת לעבר הקדושה (יום שבת – הנר המערבי). שכך רמז יעקב שבמצרים יש אוכל – יש את הגילוי הגשמי, אבל הכל בעצם מיועד לצורך הקודש, שזהו שנשאר שם אוכל בשביל שלבנ"י יהיה מה לאכול (הוא עוד לא ידע שיוסף משנה למלך מצרים), ולכן רמז בזה יעקב שמשמים יעזרו להקל את העניין, ויחזרו כולם בשלום עם האוכל בשביל בנ”י (וכולם בשלום). לכן גם רמז בכעין זוגות, כמו שמנורה יש שלושה נרות מכל צד, שכך יש כעין זוגות של נרות שמרחקם שווה (מימין ומשמאל לנר המערבי שמפנה לשכינה [לדוגמה הנר הראשון מימין והנר הראשון משמאל, שניהם במרחק שווה לנר המערבי]). (גם נראה שרמז להקל מחטא מכירת יוסף שהשליכוהו לבור חשוך, וכך במכירתו זהו כעין שהביאו עליו חושך של צרות; שלא ידע שעשו זאת ליוסף, אבל הרגיש זאת ברוה”ק שיש לתקן כך). אולי אפשר שיעקב ראה את הצרה עכשיו כהכנה לקראת גלות מצרים, ולכן רמז כנגד המרומז בפס' על הגלויות: 'ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ", זה גלות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג): "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ". "וָבֹהוּ", זה גלות מדי (אסתר ו, יד): "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן". "וְחֹשֶׁךְ", זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "עַל פְּנֵי תְהוֹם", זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן. "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת", זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב): "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'", באיזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים? בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב, יט): "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ"' (ב"ר ב,ד). והנה גלות מצרים לא מופיעה כאן, כיון שהיא כעין שורש לכל; אבל אצל יעקב הוא עומד לקראת הירידה למצרים ולכן רמז גם עליה, לכן הביא ששה דברים כרמז למצרים, ארבעת הגלויות והשלב של רוחו של משיח. כרמז שבא בקדושה של תיקון העולם, ומתוך כך תחול קדושה להקלה (ואף נגמר ברוחו של משיח, כרמז לגאולה מהצרה) [אולי לכן חל חנוכה בפרשת מקץ, שזה אחד מהגלויות  שנגמרו]. אולי גם רמז יעקב שבבנ"י יש גילוי של תורה, ולכן רמז בששה דברים כנגד התושב"ע שבה ששה סדרים; ולכן זהו "מזמרת הארץ" כרמז לשיר ה' שמתגלה בתורה (שלכן נרמז על כתיבת ס"ת במילים: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" [דברים לא,יט], שאמנם הכוונה לשירת האזינו, אבל מזה למדים לכתיבת כל התורה [כיון שאי אפשר לכתוב רק את פרשת האזינו], כך שרמוז שהתורה היא כעין שירה; וכן זימרה היא בפה כמו שהתושב”ע עוברת בפה). שכך רמז יעקב במעשיו על מעלת בנ"י שלכן ראוי לשמרם. (אולי כנגד סדר זרעים זהו "בטנים" כרומז למילה 'טנא', רמז לפירות ששמים בטנא [שזהו סדר זרעים שבו הדינים של גידולי הקרקע, כתרו”מ וכו']. כנגד סדר מועד זהו “שקדים", כרמז לשקידה על דבר, ששוקד במשך זמן, ולכן רומז לזמנים, שזהו מועד [אולי גם שקד – אותיות 'קדש' שאנו מקדשים את הזמנים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי" וגו' (ויקרא כג,ב), '"אשר תקראו אותם מקראי קודש" – אשר תזמנו אותם זמני קודש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא' וכו' (רשב”ם)]. סדר נשים רמוז ב“צרי", לשון צרה, שזהו רמז לנשים, שכשיש שתי נשים הן נקראות צרות. סדר נזיקין רמוז ב“נכאת", כעין רמז ללשון מכה. סדר קדשים רמוז ב”דבש", שאסור להקריבו בקרבנות. סדר טהרות רמוז ב"לט" שזהו 39 ויחד עם המילה עצמה [שזהו עוד אחד] זהו 40, כרמז לארבעים סאה במקווה; או 'לט' אותיות 'טל' שרומז למשקין המכשירים לקבל טומאה: 'שבעה משקין הן: הטל' וכו' [משנה; מכשירין ו,ד]).