"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹולִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו"

(בראשית כח, יב-יג)

במהלך בריחתו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן, הוא חולם את חלום הסולם. פרושים רבים נאמרו בהסבר משמעות החלום, ואנו נתמקד בפרשנות החסידית לחלום, על פי ר' צדוק הכהן מלובלין (קומץ המנחה, חלק ב, אות עב):

" 'וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה', הוא שליבות המדרגות בעבודת השם יתברך, מתהום ארעא עד רום רקיעא. ומלאכי שלוחי אלוקים הם הצדיקים, כמו שנאמר (מלאכי ב, ז): 'כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא'. 'עֹולִים וְיֹרְדִים', כידוע שאי אפשר לעליה יותר גדולה בלי ירידה. ומקודם עולים עד איזה מדרגה ואז הירידה. ואחר כך: 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו', גם בירידה ה' ניצב, שגם זה להכרת השם יתברך. וה' נִצָּב - מדרגה יותר גדולה על ידי הירידה, כידוע".

הסולם מהווה משל לתהליך ההתקדמות בעבודת ה'. מלאכי אלוקים הם הצדיקים, עובדי ה', שמשתמשים בסולם כדי להתקרב לה'. הצדיקים גם עולים וגם יורדים בסולם, דהיינו יש תקופות של התקדמות ועליה בעבודת ה' ויש תקופות של ירידה ונסיגה. הירידה היא "צורך עליה" מפני שלא יתכן שתהיה עליה בלי שתקדם לה ירידה.

לאחר המילים "וְיֹרְדִים בּוֹ" נאמר בפסוק: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו", ללמדך שגם בשעת הירידה, ה' ניצב על הסולם - גם הירידה היא חלק אינטגראלי מתהליך ההתקדמות והעלייה. ר' צדוק הכהן מלובלין מוסיף אמירה מפתיעה, לפיה ה' קרוב לאדם בשעת הירידה יותר מאשר בשעת העלייה: "וה' נִצָּב - מדרגה יותר גדולה על ידי הירידה, כידוע".

מבחינת החוויה האנושית ברור שהמציאות הפוכה: דווקא בשעות הטובות, אשר בהן האדם מרגיש שהוא מתקדם בעבודת ה', הוא חש בעוצמה חוויה של קרבת אלוקים. ואילו בתקופות משבר, כאשר האדם מגשש באפילה ואינו יודע את דרכו, הוא מרגיש עזוב ומרוחק מה'. כיצד, אפוא, ניתן להבין את הקביעה של ר' צדוק שה' קרוב לאדם בשעת הירידה יותר מאשר בשעת העלייה? בהמשך התורה ר' צדוק מסביר את הדברים בבהירות:

"ותכלית המדרגות 'ה' נִצָּב עָלָיו' בהיותו בשפלות ובירידה, גם כן ה' לנגדו.. וכאשר הוא דכא כל כך ושפל בעיניו שאינו כלום, אז השם יתברך אומר שהוא הכל.. כידוע המשל (תהילים קכא, ה ): 'ה' צִלְּךָ' - כאשר האדם בשפלות, כן כביכול משפיל עצמו ויכול להשיגו".

דווקא תחושת האפסיות והביטול העצמי שמלווה את האדם בתקופות השפל, גורמת לקרבת אלוקים בדרגה הכי גבוהה. בגמרא נאמר (ברכות מג, ב): ש"המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה", דהיינו תחושת הגאווה והסיפוק העצמי גורמת לדחיקת רגלי שכינה. לעומת זאת, כאשר יש שפלות וכניעה עצמית, יש השראת שכינה. ה' משרה שכינתו במקום ענוה ושפלות, ולא במקום גבוה ומתנשא.

הסבר נוסף של ר' צדוק לעניין מבוסס על דרשת הבעש"ט (בעל שם טוב על התורה, פרשת קדושים) על הפסוק מתהילים: "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ" - שכפי התנהגותו של האדם כך ה' מתנהג עימו.

הרב נחמיה רענן, מהאתר: בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il