"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה" (בראשית כט,ט-יב). מדוע התורה חוזרת שוב ושוב על הקרבה המשפחתית? עונה האור החיים: '"ויהי כאשר" וגו׳. טעם אומרו שלשה פעמים "אחי אמו" ללא צורך, לומר שכל מעשיו היו לצד היותו אחי אמו ולכבוד אמו. או לצד החשד שיראוהו עושה חסד עם רחל והוא איש נכרי לזה היה מוציא מפיו טעם הדבר, בראותו רחל אמר בת לבן אחי אמו, הצאן של לבן אחי אמו, ובעת ההשקאה גם כן שבזה הסיר מעליו חשד דבר, ובעת שנשק לא אמר כי כבר אמר, ועוד בכיו יגיד עליו כי אחים היו. עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (ע״ז כו.) האומות לא מעלין ולא מורידין, לזה אמר "וישק את צאן לבן”, וטעם (משלי יד) "חסד לאומים”, לצד היותם אחי אמו בשביל כבוד אמו השקה' (אור החיים; פס' י). אולי אפשר שבא יעקב לרמז לרחל שהוא בא אליהם כדי להקים משפחה, שיש בהם צד של גילוי קדושה כמו שהתגלה ברבקה דודתה. לכן רמזה התורה על חמשה חומשי התורה שיכולים לחול דווקא על בנ"י, שזה דבר שבמהותנו, לכן נרמז על היחוס כרמז שהתורה קשורה לייחוס של בנ"י, למהותנו כישראל. (אולי בפס' י' מובא שלוש פעמים "אחי אמו", שהראשון בראיית רחל, כרמז לתורה, שכעין רמז שרבקה כשנפגשה עם אליעזר היא קיבלה שני צמידים כרמז לתורה [ללוחות והדברות; רש"י בראשית כד,כב]. הפעם השניה בראיית הצאן כרמז לנביאים, שהם רועי ישראל [כרועי צאן], וזה בראיה כרמז לנביאים שנקראו חוזים בשל ראייתם בנבואה. הפעם השלישית זה כשהשקה את הצאן כרמז לכתובים שהם בדרגה פחות מנביאים ולכן קשור לנתינת מים בגשמי, ולא בראיה שזה גשמי עדין ביותר). "רחל בת לבן אחי אמו" זהו כרמז לספר בראשית בו מסופר על לקיחת רבקה ע"י אליעזר, שגם לבן היה חלק מהסיפור, וכן כאן מסופר לקיחת רחל לאשה, שכל זה חלק מגילוי האבות להקמת בנ"י, שמסופר בבראשית. "צאן לבן אחי אמו" מרמז על ספר שמות, כרמז לבנ"י שהתרבו במצרים כעין ריבוי הצאן, וה' דאג לשמירתנו ולגאולתנו בשל מהותנו כצאנו: “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" וגו' (יחזקאל לד,לא). אולי גם כרמז שמפרש האברבנאל את הפס' ביחזקאל: 'ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם, כלומר כי בגלות היו כצאן לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, אבל בזמן הגאולה יהיו כתפארת אדם', שכך כרמז בצאן גם לגלות מצרים והגאולה ממנה. וכן בתרגום יב"ע: 'וְאַתּוּן עַמִי עַם דְאִתְקְרֵי שְׁמִי עֲלֵיהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל אַתּוּן', כך שכעין רומז על גאולת מצרים (שראו כולם שה' מגננו) ומתן תורה שבזה שם ה' נקרא עלינו, שזה נרמז בצאן. (וברד"ק: ' … ויונתן תרגם: ואתון עמי עם דמתקרי שמי עליהון בית ישראל אתון, ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז״ל: "אדם אתם" אתם קרוין אדם ואין עכו״ם קרויין אדם'. שזה כעין רמז על מעלתנו משאר האומות, כמו שהתגלה במצרים שה' גאלנו, ואמר לפרעה: “כה אמר ה' בני בכרי ישראל" [שמות ד,כב], שלישראל יש מעמד גבוה משאר האומות. וכן כעין רמז שה' הנהיג אותנו להר סיני לקבל את התורה, כעין רועה המנהיג את צאנו, ואנו צאן מרעיתו – עושי דברו). "וישק את צאן לבן אחי אמו" כרמז לספר ויקרא, הוא ספר עבודת המקדש, שזה נרמז בשתיה כרמז שממקום המקדש יוצאת התורה (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" [ישעיהו ב,ג]) שנמשלה למים ("הוי כל צמא לכו למים" [שם נה,א]). או כדברי הרמב"ן על הבאר: 'כי הבאר ירמוז לבית המקדש, וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים. "כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים”, שמשם היו שואבין רוח הקדש. או שירמוז "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז), "ודבר ה' מירושלם". "ונאספו שמה כל העדרים" באים "מלבא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א ח סה). "וגללו את האבן והשקו", שמשם היו שואבין רוח הקודש. ”והשיבו את האבן", מונח לרגל הבא' (רמב"ן; כט,ב), והרי מהבאר השקה יעקב את הצאן של לבן ("ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו"). "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה" רומז לספר במדבר שבו מסופר על מעשי דור המדבר, שחטאו; שזה נרמז כאן באמרו שהוא אחי אביה, שזה כרומז שגם הוא יודע לעשות דברים שכעין לא ראויים: '(בראשית כט, יב) "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא", וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא, אמר לה: מינסבא לי. אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות' וכו' (מגילה יג,ב). "וכי בן רבקה הוא" רומז לספר דברים שנאמר לקראת הכניסה לארץ, שזהו כעין רבקה שבאה לארץ והולידה כאן את יעקב. אח"כ נאמר: “ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה" (פס' יג). שזה לא מול רחל ולכן לא רומז על התורה, שבא יעקב להקים את בני ישראל עמה; אולם אולי גם כאן נאמר ייחוס כרמז שמעבר לתורה שבכתב שנתנה לנו, יש גם תושב"ע (ולכן נרמז ביחוס – שעובר דרך בנ”י כתורה שקשורה בנו), ולכן נרמז שלבן שמע שיעקב הגיע – שרחל סיפרה לו, וכן נאמר שיעקב סיפר לו מה שעבר עליו, שזה כרמז לדברים שבפה, כרמז שכנגד התורה שבכתב יש גם את התושב"ע שעוברת בע"פ. אולי בפס' י' נאמר שלוש פעמים "אחי אמו" ("ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו"), כרמז לדרשת חז"ל: '"וישא את קולו ויבך". למה בכה? אמר אליעזר: בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה (בראשית כד, י): "ויקח העבד עשרה גמלים" וגו', ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. ד"א: למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, הדא היא דהיא אמרה לה (בראשית ל, טו): "לכן ישכב עמך הלילה", אמרה לה: עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. ד"א: למה בכה? שראה האנשים מלחשים אלו לאלו מפני שנשקה: מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה? שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה, הדא אמרת שאנשי מזרח גדורים מן הערוה' (ב"ר ע,יב). (שזה נדרש על הפס' בהמשך: "וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך", שכעין מסביר ברמז את הנאמר קודם) שהודגש הקרבה המשפחתית כרמז שלכן בכה, שלא היה לו כמו לאליעזר כשבא לקחת את רבקה דודתה, וכן היא לא תקבר איתו על אף קרבתם כבעל אשה שלא כמו רבקה שתקבר עם יצחק, וכן בכה שחשדו בו כשנישק בשל הקרבה המשפחתית ביניהם ולא כערווה. “כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו" רומז לדעה הראשונה שבכה כיון שהגיע ללא ממון, שהוא עכשיו רואה את רחל לראשונה, כעין אליעזר שראה לראשונה את רבקה דודתה (בבאר) ונתן לה מתנות מהעושר הרב שהביא איתו (ולבן אחיה גם רץ לאליעזר בתקווה לקבל מממונו). "ואת צאן לבן אחי אמו" שזהו דבר ממוני שראה, כעין רמז שראה ברוה"ק שלא תקבר איתו, שקבר זה דבר ממוני כעין הצאן, וזה קשור ללבן שרדף אחרי יעקב בגלל הטרפים, ויעקב אמר לו: “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), וזה גרם למות רחל בדרך ('"לא יחיה" - ומאותה קללה מתה רחל בדרך (ב"ר)' [רש"י]) ולכן לא נקברה אתו. בנוסף, רחל נקברה בדרך כדי להתפלל על בנ"י: 'ד"א: "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת", מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הה"ד (שם) "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה"' (ב"ר פב,י). לכן נרמז בצאן כרמז לבנ"י שנמשלו לצאן. כמו כן אפשר שרבקה מתה בדרך כעונש ליעקב על שלא הביא את נדרו שנדר להקריב: 'בא וראה: כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם: "וידר יעקב נדר לאמר" וגו' (בראשית, כח), השיבו על כל דבר ודבר. הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו … כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל, שנאמר "ותמת רחל ותקבר”. מסייע ליה לרב שמואל בר נחמן דאמר: כל הנודר ואינו משלם גורם לאשתו שתמות, שנאמר "אם אין לך לשלם" וגו'' וכו' (תנחומא "וישלח" סימן ח), לכן נרמז בצאן שממנו מקריבים. (או שהבכי של שלא תקבר איתו זהו שראה את רחל, שבכך ראה שלא תקבר עמו; ומה שבכה שהגיע בלי ממון זה נרמז בצאן לבן שזהו ממון לבן, שלהבדיל ממנו ליעקב לא היה שום ממון). "וישק את צאן לבן אחי אמו", רומז לדעה השלישית, שהשקה את צאן לבן בשל קרבתם המשפחתית שלכן בא לסייע לו בממונו, שזה מראה על הקשר ביניהם שנעשה בשל הקרבה המשפחתית, שכך מה שנישק אותה היה מצד הקרבה המשפחתית ולא כערווה (וכן כמו שאהב את צאן לבן שזה וודאי אהבה שאינה ערווה כך מה שנשק לרבקה היה מנותק מערווה. אולי כעין רמז "וישק" שזה נתינת מים, אבל גם יכול להיקרא לשון נשיקה, שזהו כרמז שבזה היה תיקון לנשיקה).