"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" (בראשית כט,לא). '"מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה" (תהלים קיג,ט). שבע עקרות הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, ואשתו של מנוח, וחנה, וציון … ד"א: "מושיבי עקרת הבית", זו לאה; "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה" (בראשית כט,לא), מיכן שהיתה לאה עקרה' (פסיקתא דר”כ, כ). האמהות היו עקרות, ומובא במדרש הטעם לכך: 'ולמה נתעקרו האמהות? א"ר לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן: שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתם. אמר הקב"ה: עשירות הן, נאות הן, אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני' (תנחומא "תולדות" סימן ט). בפשטות משמע שהדבר היחיד שהיה אפשר לעשות כדי שיתפללו זהו עקרות, אולם לכאורה יכול היה להיעשות דברים אחרים, כמו שלא יהיו יפות, או חולי וכדו'? נראה שנעשה דווקא עקרות כיון שזה חשוב ביותר לאשה מעל הכל, שבלי זה היא כמתה, כמו שמצאנו בדברי רחל: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל,א); ואמרו חז"ל: 'תניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים … ומי שאין לו בנים, דכתיב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"' (נדרים סד,ב). וכן נרמז בלאה שזה הדבר החשוב ביותר לחשיבותה: '"וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה”, אֵלּוּ הָעֲקָרוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶן וַעֲלוּבוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן בְּבָנִים הֵן נִזְקָפוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן לֵאָה שְׂנוּאַת הַבַּיִת הָיְתָה, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָפָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה”' (ב”ר עא,א). לכן הצורך לתפילה נעשה דווקא בעקרות כדי שזה יהיה חזק ומהותי ביותר, שיביא לתפילה חזקה, ולא יתייאשו ויוותרו על זה. כאגב זה נראה גם שבא לבטא שמהות ישראל זהו דבר שהוא מעל הטבע ודבוק בה', שלכן הגעת בנ"י נעשה דרך האמהות שהיו עקרות (כך שמצד הטבע לא היו יולדות) והביאו ילד לעולם דרך תפילתם, כגילוי שהחיבור לה' זהו מהותם של ישראל. בדומה לזה מצאנו בתחילת הפרשה שה' מתאוה לתפילת צדיקים, בחלום יעקב: '"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים" וגו'. אמר ר' ברכיה: בכל מה שתבע יעקב מן הקב"ה השיבו. אמר: "אם יהיה אלקים עמדי”, השיבו: "והנה אנכי עמך”. אמר: "ושמרני”, השיבו: "ושמרתיך בכל אשר תלך”. אמר: "ושבתי בשלום”, השיבו: "והשיבותיך”. אמר: "ונתן לי לחם”, ולא השיבו על הפרנסה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מבטיחו על הלחם מהו מבקש ממני עוד? לפיכך לא הבטיחו על הלחם' (תנחומא “ויצא” סימן ג). (ובדומה לכך מצאנו על המן במדבר שניתן בכל יום ולא פעם אחת בשנה כדי שישראל יכוונו ליבם לשמים [יומא עו,א], שזה כעין התפילה שמתחבר עם ליבו לשמים ['איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה' (תענית ב,א)]). נראה ששני הדברים שמתגלה בהם נרמזים בשם “לחם”, שזהו שיעקב ביקש “ונתן לי לחם” (וכן המן זהו לחם שאכלו במדבר), וכן האשה מכונה לחם, כמו שמצאנו בפוטיפר: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל” (בראשית לט,ו). '"כי אם הלחם" - היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' (רש”י), שזה כרמז שבאחדות, שאז נחשב כעין לחם שאוכל (שלכן זהו לשון נקיה כרמז למעשה התשמיש ביניהם), מזה נוצר וולד, ולכן נרמז בלחם כעין רמז לצאצא. כרמז שקשורים, ששניהם דברים חשובים ביותר לאדם, שבלי האוכל אינו יכול לחיות, וכן בלי צאצא מהאשה כעין שלא יכול לחיות, שחשוב כמת. בנוסף, שני הדברים האלו (מאכל ותשמיש) הם דברים שמשותפים לכל האנשים והבהמות, ולכן בהם במיוחד יש חשיבות לגלות קדושה להראות שאיננו כגוים או בהמות, כמו שמסביר הרמב”ם שלכן קרא לספרו קדושה: 'ספר חמישי, אכלול בו מצוות של ביאות אסורות, ומצוות של מאכלות אסורות - לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות בעריות ובמאכלות אסורות; ובשניהם נאמר: "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו), "אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כד). וקראתי שם ספר זה ספר קדושה' (הקדמה למשנה תורה). לכן בשני אלו מתגלה החיבור החזק שלנו לקב"ה (שאיננו כגוים ובהמות), שאנו מתפללים ומתחברים אליו ביותר ומגלים קדושה בעולם. נראה כרמז לדברי ר"ש ור"י שהסיבה לעקרות זה שהקב"ה מתאוה לתפילתם, שלכן המקור לתפילה באבות קשור לזיווג או זרע שנאמר בסמוך או בהקשרו: 'תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"' (ברכות כו,ב). הרמז באברהם נאמר בפס': "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" (בראשית יט,כז), שע"פ הפשט הכוונה: '"וישכם – אל המקום אשר עמד שם" – כמו שאמר: "ואברהם עודנו עומד לפני ה'” (בראשית יח,כב), והוא המקום שנפרדו ממנו המלאכים במראה' (רד"ק). שהמקום ההוא הוא המקום בו עמד אברהם אתמול בתפילה לה' על סדום ובו נפרד מהמלאכים, והרי המלאכים הגיעו אליו (גם) לבשרו על הולדת יצחק. הרמז ביצחק נאמר בפס': “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים” (בראשית כד,סג), כך שמובא מיד שראה את הגמלים של אליעזר שהביא את רבקה עליהם. הרמז ביעקב זה בפס': “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש” (בראשית כח,יא), שע”פ הפשט הכוונה: '"ויפגע במקום" – כל דבר שאין אדם מתכוין לו אלא על ידי מקרה אירע לו שבא שם, קורא פגיעה, כאדם שפוגע בחבירו על ידי מקרה. וכן יעקב לא נתכווין למקום ההוא, אלא על ידי מקרה בא שם' (ר"י בכור שור). '"ויפגע במקום" – אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז' (רשב"ם). 'ושב לבאר מה שפגע בדרך. ולא הלך ביום אחד, כי בדרך לן' (ראב"ע). שפגע זהו שקרה במקרה בדרכו, והרי הלך שם בדרכו ללבן, לקחת אשה ולהקים זרע: “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. וא'ל שד'י יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם. וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי" וגו' (בראשית כח,א-ה), כך שקשור לזיווגו וזרעו (וכן נאמר בסמוך שלן שם וה' ברכו בחלום על הזרע [כח,יד]). כך שפילת האבות נרמזת בהקשר לזרע, כרמז לקשר בין תפילה שמתגלת באבות והזרע, שכך התגלה באמהות שהיו עקרות בשביל תפילתם לזרע. (אולי לכן אברהם תיקן שחרית, כרמז שיצא ממנו יצחק הצדיק, כאור שמאיר בעולם. יצחק תיקן מנחה שזה בין הערבים כרמז שקשור ליום ולקראת לילה, כרמז שיצא ממנו יעקב הצדיק כיום ועשו הרשע כלילה. יעקב תיקן תפילת ערבית, שבלילה יש מלא כוכבים כרמז לישראל שמאירים לעולם הזה החשוך בטומאה ורשעה, וישראל הרבים משולים לכוכבים: “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" וגו' [בראשית כב,יז]).