"ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" וגו' (בראשית כד,סב-סג). 'ויצחק הוה אתי מבי מדרשא דשם רבא מעלנא דבירא דאיתגלי עלוי חי וקים דחמי ולא מתחמי והוא הוה יתיב בארע דרומא. ונפק יצחק לצלאה באנפי ברא לעידוני רמשא וזקף עינוי וחמא והא גמלייא אתיין' (תרגום יב"ע). 'ויצחק הוי אתי מן בית מקדשא דשם רבה לבארה דאתגלי עלי קיים כל עלמא והוא הוה שרי בארעא דרומה. ונפק יצחק למצלוייה באפיה ברא [ל]עדוני רמשא ונטל עיינוי וחמה והא גמלין אתין' (תרגום ירושלמי). '"ויצחק בא" – מהר המוריה. "באר לחי ראי" – שאל יצחק להביא הגר לאביו אחרי שמתה אמו, שעליה נאמר "ותקרא שם המקום באר לחי ראי" (בראשית ט״ז:י״ד)' וכו' (מדרש אגדה [בובר]). '"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא”, אֲתָא מִמֵּיתָא, וּלְהֵיכָן הָלַךְ? (בראשית כד, סא): "בְּאֵר לַחַי רֹאִי”, הָלַךְ לְהָבִיא אֶת הָגָר, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים: רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. (בראשית כד, סג): "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב”, אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, א): "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נה, יח): "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה" וגו'' (ב"ר ס,יד). 'יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו"' (ברכות כו,ב). '"לשוח" – ללכת בין השיחים' (ראב"ע). ' … ולפי שבא משם ביום ההוא, ולא היה יודע מה היו עושים פועלים שלו {ש}היו נוטעים גנות ופרדסים, וילך יצחק לשוח בשדה – כדכתיב: "וכל שיח השדה" (בראשית ב׳:ה׳), כלומר: לטעת אילנות ולראות עניני פועליו' וכו' (רשב”ם). 'ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה"' (פסחים פח,א). חז"ל דרשו על יצחק שקרא למקום המקדש "שדה", ולכאורה זה תמוה כיון שע"פ הפשט לא היה במקום המקדש? בפשטות דרשו חז"ל שהוא היה במקום המקדש; אולם אולי דרשו שיצחק התפלל, ולכן כיון שמכוונים בתפילה אל מקום המקדש, אז ממילא נרמז כעין שהתפלל בשדה, כעין התחבר למקום המקדש בתפילתו, וממילא יוצא שקרא למקדש "שדה". ואולי ע"פ הת"י והמדרש אגדה שיצחק בא מהר המוריה/ממקום המקדש, אז אולי כך גם דרשו חז"ל, ולכן דרשו בנוסף מסמיכות הפס', שבתפילתו הוא כיון כהמשך למקום ממנו בא שזהו מקום המקדש. אולי כיון שדרשו שבא ממקום המקדש, ובתפילתו יש גילוי למקום המקדש, ומקום המקדש הוא מקום השראת השכינה, לכן גם דרשו את הנאמר באמצע שהכוונה שהלך להביא את הגר לאברהם, שבזה יש גילוי שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה' וכו' (רש"י). התפילה הזו, תפילת המנחה, חשובה ביותר כמו שמתגלה אצל אליהו: 'ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר (מלכים א יח, לו) "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר" וגו' "ענני ה' ענני"; ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם' (ברכות ו,ב). אולי זה נרמז כאן בסיפור שיש גילוי של שני נישואין (של אברהם ושל יצחק) ותפילת מנחה, כרמז שבתפילת אליהו במנחה תתגלה השכינה ויהיה קידוש השם, כמו שמתגלה בחיבור איש ואשה שמתגלה השכינה, מתגלה שם ה', וזה נעשה ע"י שיקרו שני דברים (כמו שיש שני נישואין כאן) שזהו שהתפלל אליהו בשני "ענני" – (שיקרו שני דברים:) שתרד אש ושלא יאמרו שזה כשפים, כדי שיאמינו בה' ע"י מעשיו, שכך יתגלה בעולם שם ה' (ונאמר שם ה' באמצע בין שני ה"ענני”, כמו ששם ה' מתגלה באיש ואשתו. אולי ענני שתרד אש משמים נרמז בהגר, שהמלאך נגלה אליה: "וימצאה מלאך ה' על עין המים" [בראשית טז,ז], והמלאך ירד משמים [שהרי מקום המלאכים בשמים] ומלאך קשור לאש ["עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט" (תהלים קד,ד)] שזהו כמו שירדה האש מהשמים ושרפה את הקרבן; ושפכו על המזבח מים רבים ["ויאמר מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העלה ועל העצים ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו. וילכו המים סביב למזבח וגם את התעלה מלא מים" (מלכים א יח,לד-לה)] שזהו כרמז שנגלה אליה במעין מים. וה"ענני" השני נרמז ברבקה שאליעזר עשה כעין ניחוש בכך שביקש שידע מי ראויה ליצחק ע"י שתשקה אותו מים וכו', אולם זה לא היה באמת ניחוש [ראה 'תורת המקרא' “חיי שרה" אות א, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], וכך ביקש אליהו שלא יאמרו שהאש שאכלה [ואפילו עם המים, כמו שאליעזר ביקש להוכיח ע"י מעשה במים] זהו מעשה כשפים [ובאלעזר זה ניחוש, שהוא קרוב לכישוף, שלכן מובאים בסמיכות בפס' "ומנחש ומכשף" (דברים יח,י), ששניהם כאילו פועלים במאגיה בעולם: 'ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"' וכו' (רמב"ם; הל' ע"ז יא,טז)], שזהו כמו שאליעזר לא באמת ניחש). וכאן זה קשור למקום המקדש, שזהו כרמז שיתגלה בקרבן שאליהו יעלה. אולי מתגלה כאן תפילה מהמילה "לשוח" שרומז על הפס': "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים קב,א), וע"פ הפשט מה שיצחק יצא לשוח הכוונה לבדוק את עבודת פועליו בשדה (כמו שמפרש הרשב"ם [וכן משמע שזהו כוונת הראב"ע]), שזהו כעין רמז בעבודה לפרנסה, שזהו רמז לפס' שהעני מתפלל שה' יעזרהו מצרותיו, שיתן לו פרנסתו. ויותר מזה, גידול הצמחים בא"י זהו מצוות ישוב הארץ, ולכן רומז לפס' של תפילת העני שכוונתו שישראל מתפללים בגלות: '"תפלה לעני" – ישראל שהם עם עני. "כי יעטף" – בהתעטף נפשם בצרה' (רש"י), שישראל בגלות מתפללים לה' שיעזרם מהצרה, ושיא ההצלה זהו הגאולה (שנאמר בהמשך הפרק), ולכן נרמז כאן בישוב הארץ. בנוסף, כאן מדובר על נישואין (שבא מהבאת הגר, והובאה אליו רבקה, וכן נאמר שהתפלל ומיד הרים את עיניו וראה את הגמלים), ולכן נאמר כאן עבודה (שיצא לשיחים) כרמז שהברכה שרויה ע"י האשה: 'אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי … בלא ברכה, דכתיב (יחזקאל מד, ל) "להניח ברכה אל ביתך"' (יבמות סב,ב); כמו"כ מדובר על עבודה בא"י, כרמז שמקום הברכה הוא בא"י (כתובות קיא,ב-קיב,א) ["יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים כח,ח). "וברכך בארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך”. שמכלל הן אתה שומע לאו, שאם יתישבו בארצות אחרות לא תחול עליהם הברכה, ובהפך תחול עליהם קללה, כמו שקרה לאלימלך בשדה מואב' (מלבי”ם)]. אולי נרמז על תפילת מנחה ועל עבודה, כרמז שתפילת המנחה היא באמצע היום, ולכן היא קשה כיון שהיא באמצע העבודה, ולכן זהו מעלתה הגדולה שמתגברים על היצר ומפסיקים לעבוד ומתפללים (שכך הסבירו המפרשים מה הטעם שמנחה היא תפילה חשובה כ"ך, שהובא בחז"ל: 'לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה' וכו'). בתרגום יב"ע נאמר שיצחק בא מביהמ"ד, וע"פ הפשט מה שנאמר לשוח זהו עבודה בשדה, שבזה אולי רמז לדברי הרמב"ם שאדם שלומד תורה צריך גם לעבוד ולא לסמוך שיפרנסוהו: 'כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה, הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא; לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵס אֶת הַבְּרִיּוֹת. מַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שְׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֶׂה יָדָיו, וּמִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא; וּבְזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמָר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח,ב) – "אַשְׁרֶיךָ" בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְטוֹב לָךְ" לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב' (רמב”ם; הל' תלמוד תורה ג,י-יא). או בהדגשה שמדובר כאן על עבודה בא"י, וזהו רמז לדברי החת"ס שבשביל מצוות ישוב הארץ מבטלים לימוד תורה: 'נראה לעניות דעתי, רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין [בה], שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ”; ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם הכֹל בכלל מצוה' (חידושי החת"ס; סוכה לו,א). וכן: ' … ונראה לי, בזמן שישראל שרויים על אדמתם מצוה לאסוף דגנך, לא לצורך פרנסתו, דצדקו דברי רשב"י ודברי ר' נהוראי, אלא משום מצות ישוב ארץ ישראל, ומשום הכי היה בועז זורה גורן השעורים, ואלישע שנים עשר צמדים לפניו. ולא לבד עבודת קרקע אלא לימוד כל האומנות משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו: לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה, ויביאום מארצות רחוקים, על כן היה לימוד כל האומנות מצוה. ורשב"י ור' נהוראי מיירי כשאנו מפוזרים בין האומות' וכו' (חת"ס פרשת שופטים; ד"ה "מי האיש"). ע"פ הגמ' שדורשת את "בשדה" על מקום המקדש (וכן לדרשות הת"י ומדרש אגדה, שנאמר סמוך לזה שבא מהר המוריה ומהמקדש, כך שיש קשר ביניהם), אולי נאמר "לשוח" שבפשט זהו עבודת השדה כגילוי של מצוות יישוב הארץ, לומר שע"י ישוב הארץ מגלים כעין גילוי המקדש (וזהו "לשוח בשדה", השיחים והמקדש), שזהו הבאת השראת השכינה. כמו שמובא בחסד לאברהם: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו. ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה שהיא עומדת (עם) [על] הי"ב בקר' וכו' (חסד לאברהם ג,ז). אולי זה נרמז שנאמר "והוא יושב בארץ הנגב", שיש חשיבות של ישיבת בנ"י כל אחד במקומו, שאז תהיה השכינה בשלמותה כמו שצריך את המקדש בשביל שלמות השכינה. ואף נרמז: “ויצחק בא מבוא באר לחי ראי", שבא ממקום המקדש, ונאמר "באר" כרמז למים, לרמז שכאשר בנ"י ישבו בנחלתם תתגלה השכינה, שהישיבה בנחלתם מוצרכת להשראת שכינה כמו המקדש, והגבולות של נחלתם מסומנים במקום המים – 'מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת'.