"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

(דברים כח, מז)

"אַשְׁרֵי" - מלשון אושר, היא המילה הראשונה בספר תהלים. את התפילה המכונה "אשרי" אנו אומרים שלוש פעמים ביום. אך ספק אם בראש פירמידת המאוויים היהודית עומד דווקא האושר.

האושר איננו הערך המרכזי במקרא. המילה "שמחה" מופיעה במקרא בשכיחות גבוהה יותר, כמעט פי עשרה. השמחה היא מנושאי היסוד של ספר דברים. השורש שמ"ח מופיע רק פעם אחת בכל אחד מן החומשים האחרים, אך בספר דברים מזנקת חשיבותו והוא מופיע תריסר פעמים. השמחה עומדת במרכז חזונו של משה רבינו על החיים בארץ ישראל. שם יעבוד העם את ה' בשמחה. בפרשתנו ממלאת השמחה תפקיד מפתח בשני הקשרים:

הראשון הוא הבאת הביכורים למקדש (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

ההקשר השני שונה למדי - ומפליא. זוהי פרשת התוכחה המתארת קללות איומות העלולות לבוא על ישראל (דברים כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

וזה מתמיה. נכון שטוב ונעים לחיות בשמחה. אך האם היעדר שמחה הוא חטא? ואפילו אם הוא חטא - האם יש בחטא זה כדי להסביר גורל מבהיל כזה המתואר בפרשת התוכחה? למה מתכוונת התורה כשהיא מייחסת אסון לאומי להיעדר שמחה? כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו להבין תחילה את ההבדל בין "אושר" לבין "שמחה".

הנה כך מתאר מזמור א' בתהלים את חייו של האדם המאושר (תהלים א, א-ג):

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"

אלה הם חיים שלווים וברוכים, הניתנים למי שחי על פי התורה. כמו עץ, לחיים אלה יש שורשים. הם אינם נידפים בכל רוח מצויה. אנשים מאושרים נהנים מיציבות ונותנים פרחים ופירות. אך מאפייני האושר הנ"ל נוגעים לחייו של היחיד, האושר הוא מצב תודעתי וקיומי של הפרט.

לעומת זאת, השמחה בתורה איננה אף פעם עניינו של היחיד. היא תמיד נחלקת עם הזולת:

בשנה הראשונה לנישואיו, הגבר אינו נשלח לשדה הקרב כדי שיישאר בבית עם אשתו ביחד (דברים כד, ה): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא.. וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".

את כל הזבחים, המעשרות, התרומות והנדבות, יש להביא אל המקדש (דברים יב, ז): "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

חגי ישראל המתוארים בספר דברים הם ימי שמחה, מפני שהם מספקים הזדמנות לחגיגה משותפת (דברים טז, יא): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

שמחה היא חדווה משותפת, אין חווים אותה ביחידות. השמחה מחברת אותנו זה אל זה ואל הקב"ה. השמחה והאושר אינם בני אותה מחלקה. רדיפת האושר עלולה להוביל לפרישה מהציבור, לבריחה מסיכונים ולאדישות כלפי ייסוריו של הזולת. לא כן השמחה. השמחה היא רגש חברתי. היא הרוממות שאנו חשים כאשר אנו מתמזגים עם אחרים. היא הגאולה מן הבדידות.

אנו מוקפים אויבים ומעולם לא היה קל או בטוח להיות יהודי. ההיסטוריה היהודית רווית אסונות, ובכל זאת היהודים לא איבדו אף פעם את היכולת לשמוח גם כאשר חוו קשיים וייסורים, לשיר את שיר ה' גם על אדמת נכר.

מכאן קביעתו של משה רבינו שהיכולת לשמוח היא הנותנת לעם ישראל את כוח העמידה שלו. בלעדיה לא נהיה חסינים מפני שפע הפגעים המפורטים בפרשת התוכחה. השמחה בצוותא מאחדת אותנו כעם. היא, והכרת הטוב והענווה הנובעות מההכרה שלא כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה, אלא ברכת ה'.

עם ישראל ידע סבל, בדידות, מצוקה ודחייה - אך תמיד היה בו האומץ הדתי לשמוח. העם היהודי אינו מן המתחמקים מאתגרי החיים. כל עוד לא נאבד את היכולת לשמוח נוכל לעמוד בכישלונות ובהפסדים. עם היכול לחיות בביטחון מעורער ובכל זאת להרגיש שמחה הוא עם שלעולם לא ינוצח - כי רוחו אינה נשברת, ותקוותו עומדת לעד.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"