'אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב: ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם. תניא, א"ר יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי; ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל ... ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' (ברכות ג,א). שלוש פעמים בלילה ושלוש פעמים ביום (שבפשטות משמע שהתפלל שחרית, ממילא מה ששמע זה בבוקר ועל זה אמר לו שכך הקב"ה אומר בכל יום, כך שמשמע שגם נאמר שלוש פעמים ביום. אמנם לפי ההסבר בגמ' [קודם] ששלושת המשמרות זה בסוף המשמרת, אפשר ששמע זאת בסוף הלילה ולכן נכנס שם להתפלל שחרית [וזה היה בעיר ולכן יכל לצאת לפני השמש (שצריך לצאת כשהחמה זורחת - ב"ק ס,ב). או שבמקרה נתקע בדרך], או שהתפלל ערבית. אולם בפשטות משמע שאליהו דיבר על היום) הקב"ה מצטער על החורבן, וכן כשבנ"י עונים יהא שמיה רבא - שיתקדש שמו אז זה מזכיר את החסרון של המקדש ויישוב הארץ שמביא לקידוש השם. נראה שה' אומר זאת שלוש פעמים ביום ובלילה כרמז לשלושת האבות שהם היסוד לתיקון העולם וקידושו, ולכן כעין כנגד הגילוי שלהם הקב"ה מצטער על החורבן, שהעניש אותנו ויצר חסרון בתיקון העולם וקידושו שאנו כממשיכי האבות אחראים לו. לכן אומר שלושה דברים כל פעם, כנגד האבות, שהם באים יחד ליצירת בנ"י, ולכן מתגלה בשלוש פעמים בזמנים שונים, אבל נאמרים שלושה דברים יחד, כנגד שהאבות היו בדורות שונים, זה אחר זה, אבל יוצרים יחד את בנ"י. (וזה ביום ובלילה, כרמז שהאבות הם היסוד להארת אור ה' בעולם מהחושך הרוחני השורר בו ['"וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", על שם (שם ח, א) "וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ", אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר. "וַיִּקְרָא אלֹקים לָאוֹר יוֹם", זה יעקב. "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה" זה עשו' וכו' (ב"ר ב,ג)], ולכן מתגלה בלילה וביום, שאנו מעבירים מחושך הלילה לאור היום). על זיהו שלושת המשמרות בלילה אומרת הגמ': 'וסימן לדבר: משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה' (ברכות שם). נראה שחמור נוער כרמז לאברהם שבהליכה לעקידה (שזהו הנסיון האחרון, העשירי, שהיה הכי קשה [ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'לזמן הזה' תשרי, על עניין העקידה]) נאמר "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו" (בראשית כב,ג), וזה חמור נוער בקולו כעין זעקת כאב על שהולך לעקוד את יצחק, אבל בכ"ז עושה זאת; וכן נוער כרמז לקול, שזה מראה על אהבתו של אברהם לקב"ה, כרמז (בקול) שלא השמיע קולו לעבדיו שיחבשו את חמורו אלא עשה זאת בעצמו: '"ויחבש" - הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה' (רש"י). כלבים צועקים זה כרמז ליצחק שהלך לעקידה, שמסר נפשו ונעשה בכך כקרבן עולה (ב"ר סד,ג), שזה נרמז בכלבים שמשמיעים קול בשל מלאך המוות ובשל אליהו: 'ת"ר: כלבים בוכים - מלאך המות בא לעיר; כלבים משחקים - אליהו הנביא בא לעיר' (ב"ק ס,ב). שכך יצחק הלך למיתה, שזהו ככלבים בוכים בשל מלאך המוות, ומצד שני הם משחקים כביכול כשאליהו בא לעיר, כרמז שיצחק קשור לגאולה, שיעשה מו"מ עם הקב"ה לכפרה בשביל הגאולה (שבת פט,ב), כך שקשור להבאת הגאולה כעין אליהו שמבשר על הגאולה. תינוק יונק ואשה מספרת עם בעלה זה כרמז ליעקב שממנו יצאו בנ"י הרבים, שלכן נרמז באיש ואשתו וצאצא. ה' אומר שלושה דברים כנגד האבות: 'אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי' זה כרומז לאברהם שנאמר לו: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" וגו' (בראשית יב,א-ב), שנאמר לו לעזוב את בית אביו, ולכן כנגד זה מזכיר 'ביתי' (כבית בא"י ולא כבית אביו של אברהם בחו"ל עובדי ע"ז), ונאמר שינתן לו גדולה וברכה שזה היפך מחורבן. לכן אומר ה' כנגד אברהם ' ... החרבתי את ביתי'. 'ושרפתי את היכלי' רומז ליצחק שנעקד במקום המקדש, ולכן נרמז בשריפה (שבעקידה היה גם אמור לישרף כקרבן לאחר שחיטתו), והיכל רומז למקום הקודש כנגד שיצחק נעשה בכך כעין קרבן עולה שנשרף על המזבח (אמנם המזבח היה מחוץ להיכל, אולם זהו רמז על מקום מקודש), וכן הוא עצמו התעלה בקודש כקרבן עולה (ולכן נרמז במקום ההיכל הקדוש). 'והגלתים לבין האומות' רומז ליעקב שהיה בגלות ארוכה אצל לבן ובמצרים (וכן ירדו בניו עמו). גם מה שה' אומר כששומע יהא שמיה רבא מבורך זה כנגד האבות, שזה כנגד מה שאומר בשלושת הפעמים, 'שמקלסין אותו בביתו כך' זהו כעין 'החרבתי את ביתי', שניהם בית שבו היו מקלסים את ה' ונחרב. 'מה לו לאב שהגלה את בניו' זהו כעין 'ושרפתי את היכלי', שהחריב ושרף את המקדש כדי שינצלו ישראל בזמן החורבן והיציאה לגלות (איכ"ר ד,יד); וכן ההיכל נשרף כיון שהשכינה הלכה ממנו ('אמר רב יהודה בר אידי א"ר יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה' וכו' [ר"ה לא,א]) ולא נשאר המקום לקדושה, ולכן כעין כמו קשור לגלות ישראל שהשכינה גלתה עם ישראל (מגילה כט,א). 'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' כנגד 'הגליתים לבין האומות' - גלות. ממילא כמו שזה כנגד האבות כך גם זה. בנוסף, 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך' רומז לאברהם שהיה מפיץ שם ה': "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם" (בראשית כא,לג). וזה בפרט ע"י ברכות (שזהו קילוס לה'): '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם?! משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (סוטה י,א-ב). 'מה לו לאב שהגלה את בניו' זה כנגד יצחק שלא יצא מהארץ, שכך ה' מצטער על שהגלה את ישראל. 'ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם', כעין רמז ליעקב שגלה למצרים בעקבות הרעב שלא היה מה לאכול.