המקרא מספר לנו בפרשת בא ששתיקת הכלבים הייתה נס מיוחד. באותו לילה קטלני, כאשר המלאך עבר על בתי מצרים והכה כל בכור, נאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמות יא:ז). זה לא היה דבר פשוט - כלבים בטבעם נובחים בחצות הלילה, וכפי שמובא בגמרא: "משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים" (ברכות ג א). אבל הכלבים הבינו שזה רגע קדוש, רגע של גאולה, ושמרו על שתיקה מוחלטת.

חז"ל מגלים לנו שמעשה זה לא נשכח. כאשר התורה אוסרת עלינו לאכול בשר טרפה ומצווה "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב:ל), היא למעשה נותנת שכר לכלבים על מעשה הטוב שלהם. המכילתא דרבי ישמעאל מבהירה: "מה תלמוד לומר 'לכלב'? למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', אמר הקב"ה תן לו שכרו" (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת משפטים).

כל מעשה טוב זוכה להכרה

העקרון הזה הוא מהפכני בתפיסתנו על צדק אלוקי. הרבה פעמים אנחנו חושבים שמעשים קטנים לא חשובים, שרק המעשים הגדולים והבולטים זוכים להכרה. אבל התורה מלמדת אותנו משהו אחר לגמרי. גם כלב קטן שלא נבח בזמן הנכון זוכה לשכר נצחי.

רש"י מפרש בפירושו על הפסוק: "ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה... אמר הקב"ה תנו לו שכרו" (רש"י על שמות כב:ל). המדרש מוסיף שהכלבים זכו בשלושה דברים בשכר שלא נבחו: זכיה בבשר הטרפה הטוב והטרי, זכיה לשירה נפלאה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" (פרק שירה), ועוד זכו "לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות" (מדרש תנחומא).

בעולם שלנו, לעיתים קרובות אנחנו רואים שאנשים מתפארים במעשים גדולים ורועשים, בזמן שמעשים פשוטים וצנועים נשארים בצל. אמא שמקפידה לעשות ברכה לפני האוכל למרות העייפות, מורה שמחייך לתלמיד מתקשה למרות הלחץ, או אדם שעוזר בשקט לשכן בקושי - כל אלו נראים לפעמים כמעשים קטנים וחסרי משמעות.

אבל סיפור הכלבים מזכיר לנו שלהקב"ה אין מעשה קטן. הוא רואה את הכל, מזכיר את הכל, ומעניק שכר לכל מעשה טוב. כשמעלים עין בדפי הפייסבוק ורואים פרסומות מתמידות על כלבים קטנים למכירה, אפשר להיזכר בכלבים שזכו למעמד מיוחד בתורה בזכות מעשה אחד של שתיקה נכונה בזמן הנכון.

הלקח הזה הוא עצום במשמעותו. כל פעם שאנחנו מתמודדים עם דילמה מוסרית קטנה, כל פעם שאנחנו יכולים לבחור בין אדישות להתעניינות, בין שתיקה לדיבור, בין עזרה קטנה להתעלמות - עלינו לזכור שאין דבר כזה "בלתי חשוב" בעיני השמים.

הזכות הנסתרת במעשים פשוטים

יש משהו מרגש במיוחד בכך שדווקא כלבים זכו לכבוד הזה. לא בני אדם צדיקים, לא מלאכים, אלא כלבים פשוטים שפשוט ידעו לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. הרב יצחק גינזבורג מבאר: "הכלב, שבטבעו כורע ברך לפני אדוניו, מבטא כאן את כריעת הברך של הטבע כולו בפני ה' גואל ישראל ואת ההודיה והשבח על נסי יציאת מצרים".

המסר הזה רלוונטי מאוד לחיי היומיום שלנו. לפעמים אנחנו חושבים שצריך לעשות דברים גדולים כדי "לעשות רושם" על הקב"ה. לתרום סכומי עתק, להציל חיים, או לעשות מעשי גבורה. אבל האמת היא שגם המעשים הקטנים והפשוטים - שמירה על כשרות, נתינת צדקה קטנה, חיוך אמיתי לזר ברחוב, או אפילו שתיקה במקום הנכון - כל אלו נחשבים וזוכים לשכר.

הגמרא מלמדת אותנו גם לגבי חלומות: "הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', קודם שיקדמנו פסוק אחר – 'והכלבים עזי נפש'" (ברכות נו ב). זה מזכיר לנו שתמיד עלינו להתמקד בתכונות החיוביות ולהפיק לקחים טובים מכל מצב.

זה גם מעודד אותנו לא לזלזל במעשים שלנו. כמה פעמים אנחנו אומרים "זה לא משנה", "ממילא אף אחד לא רואה", או "מה זה יעזור"? סיפור הכלבים מזכיר לנו שתמיד מישהו רואה, תמיד זה משנה, ותמיד זה יכול לעזור.

קרדיט התמונה: תמונה זו נוצרה על ידי NOVITA בינה מלאכותית