"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" וגו' (במדבר כ,א-ה). מדוע משתמשים העם בטענה של סוגי גילוים אלו ולא אחרים? שלכאורה היה ראוי שיגידו כמו בשבעת המינים, שזהו דבריהם שלא נכנסו לארץ? וכן הסדר שונה מהסדר של חשיבות הפירות כמו שמתגלה חשיבותם בשבעת המינים? מסביר בעל הטורים: '"ותאנה וגפן ורמון" – ולהלן הקדים גפן דכתיב "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון”. אלא בכל מקום מקדים גפן, כדכתיב "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", וכאן הקדים תאנה משום דסליק מפרה, רמז למה שאמרו בררו משם עצי תאנה'. אלא שלכאורה תמוה מה הקשר לפרשת פרה, הרי אמנם התורה הסמיכה לפרשת פרה אבל במעשה עצמו יש הפרש של שנים רבות, שפרשת פרה אדומה היתה בשנה השנית ב-א' ניסן ('דאמר רבי לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: ... ופרשת פרה אדומה' [גיטין ס,א-ב]), ואילו מיתת מרים היה בי' ניסן בסוף הארבעים שנה ('מתה מרים בעשרה בניסן' [סדר עולם רבה, א])? בפשטות י"ל שכשהעם אמרו הם לא אמרו בסדר מסויים, אלא כל אחד אמר כרצונו, אלא התורה היא שנקטה כסדר מסויים ע"פ ההקשר של הסמיכות לפרה אדומה. או אולי כשראו ישראל שהבאר הפסיקה הבינו את מעלתה של מרים שהבאר בזכותה, וכאגב זה דיברו על מעלת הצדיקים, ובין השאר שהם מכפרים כמו פרה אדומה, והעלו זאת כהקשר למיתת הצדיקים (שמרים מתה) שצריך לטהר מטומאת מת באפר הפרה; לכן התורה הסמיכה ביניהם לומר שגם ישראל דיברו אז על פרה אדומה בהקשר למרים (שמה שנאמר בגמ': 'א"ר אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת' [מו"ק כח,א], זה לא רק לימוד אלא גם מגלה מה אמרו האנשים אז, שלכן התורה הסמיכה זאת ללמדנו, ולא הסמיכה זאת על קרבנות אחרים ללמד שמיתת צדיקים מכפר כקורבן), לכן כשנעשו לחוצים והתעלמו ממעלת מרים ובאו להתלונן על המים, אמרו בצורה שמזכירה את פרה אדומה שעליה דיברו קודם. על השאלה מדוע לא הוזכרו זית ותמר, עונה המשך חכמה: '"לא מקום זרע ותאנה וגפן" כו׳ – לא זכר זית שמן ודבש, שכל זה היו טועמין בהמן שטעמו כצפיחית בדבש ולשד השמן, לכן לא זכרו זאת, ומשום זה נשאו המרגלים רק אשכול ומהתאנים והרימונים, ולא מן הזיתים והתמרים, שזה טעמו במן ופשוט'. אמנם במן טעמו את כל הטעמים שרק רצו (יומא עה,א), אולם כנראה שהטעם המרכזי האוטומטי היה של דבש ושמן ולכן זה מה שנאמר בתורה במפורש, ולכן לא התלוננו על הטעמים האלו שהיו רגילים אצלם. אלא שלכאורה לפי זה גם לא היו צריכים להתלונן על "זרע" כיון שטעמו במן טעם לחם: 'כתיב "לחם", וכתיב "שמן", וכתיב "דבש"? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש' (שם,ב)? בפשטות אפשר שהיה טעם לחם מתוק, והם רצו טעם לחם רגיל ממש. או שזרע מכוון שרצו אוכל ממשי, ואילו הפירות זה בשביל הטעם, ולכן אמרו "זרע" אע"פ שטעמו זאת במן כיון שכיוונו שרוצים מקום עם אוכל ממשי ולא מן, אבל בטעמים לא יכלו לומר שרוצים לטעום שמן ודבש ולכן לא אמרו זאת. או בפשטות מה שנאמר "זרע" הכוונה שאינו מקום לזריעה וגידולים, וזו אמירה כללית ולא התכוונו למאכל (וכן משמע מהאונקלוס). עוד אפשר ע"פ הנאמר במשנה 'אכל תאנים ענבים ורמונים' (משנה; ברכות ו,ח), והסביר התויו"ט: 'תאנים וענבים. וכן במ״ו פ״ב דמעשרות גם בריש פ״ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב "גפן ותאנה”. וי״ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה'. ממילא גם כאן הסדר הוא ע"פ המוקדם באכילה, שמתלוננים שאינם יכולים לאכלו. ומה שלא נאמר זיתים ותמרים, זה משום שבפס' נאמר על שמן ודבש (שזה מעלתם) וזה צריך להכין ולא נאכל מידית, והם באו לבטא דברים של שימוש מידי כמו במים שזה לשתיה מידית, ולכן זה בגילוי של פירות עצמם. ומה שאמרו "זרע" זה ביטוי למעלת המקום לזריעה וגידול ולא רמז לחיטה ושעורה, או שלחם זה דבר הכי חשוב ועיקרי ולכן אע"פ שצריך הרבה הכנה בכ"ז הוא כ"ך חשוב שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי אפשר שהסדר הוא ע"פ כמות השימוש, שבזה באו לבטא שאין להם לקחת: "זרע" – חיטה ושעורה משתמשים בהם בכל השנה בשביל לחם ולכן זה הראשון כדבר תמידי. תאנה נלקטת כמה פעמים מהעץ (שבת סח,ב) ולכן זה השני. מהענבים עושים גם יין שנשמר למשך זמן ארוך, ולכן הוא קודם לרימון שזה רק הפרי עצמו וזמנו קצר. ולא אמרו זית שמן ודבש שזה נאמר בדגש על התוצר שנעשה מהם (שמן ודבש) ולכן זה לא מידי באכילתו כפרי (אמנם בסדר הקדימות התחשבו ביין, כיון שזה בשביל הקדימות אבל עצם הבאת הענבים זה בשל היותו הפרי ממש). או שבאו לקצר, ולכן התבטאו בסוגים שנאמרו בפס' כדי להדגיש שלא נכנסו לארץ (שעליה נאמר שבחם), אבל כשהגיעו לארץ השני דילגו כדי לקצר ולהגיע למים שזה העיקר. או שאמרו את החלק הראשון שהוא סמוך לנאמר על מי א"י בפס' קודם: “כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח,ז-ח) [אמנם זה פס' בספר דברים וכאן זה מה שנעשה קודם לכן, אבל אפשר שידעו זאת גם קודם, שנאמר להם בכמה הזדמנויות כלימוד תורה, אלא שבתורה זה הובא בספר דברים]. או ששמן ודבש הם כעין נוזלים (שאינם מוצק) ולכן בהם כבר דילגו למים ממש. אולי אפשר שאמרו תאנה גפן ורימון כעין ההיפך מהנאמר אצל המרגלים שלקחו בסוף תאנה (“ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים” [במדבר יג,כג]), לכן הקדימו את התאנה להתחלה, ואח”כ גפן כדי שלא יהיה הרימון שני כמו במרגלים, וכן בשל שהענבים חשובים מהרימון (לכן הקפידו שלא יהיה הרימון שני כבמרגלים ולא הקפידו שלא יהיה בסדר שהרימון אחרי הענבים כבמרגלים, בשל הטעם שהענבים חשובים יותר ולכן ראויים להאמר קודם. או כיון ששברו את הסדר ע”י שהקדימו את התאנה אז לא ראו יותר בעיה בסדר אלא באו גם לשבור את המיקום המספרי שלהם); שבאו להדגיש שאינם כמרגלים, שאינם רוצים שיהיה להם מקום שבו יש פירות ומים, ואפילו זה במצרים (שכך היה יכול להשמע שטוענים למה לא נשארו במצרים, שלכן טוענים למה העלה אותם ממצרים) אלא מדגישים שרוצים דווקא את א”י, ואין להם שום קשר למרגלים; ומה שמתלוננים למה העלה אותם ממצרים הכוונה למה העלה אותם לכאן ולא דואג להם, או שלא היה צריך לעלותם עד הרגע שהיו נכנסים לארץ, אבל לא שלא רוצים בא"י.