"וידבר ה' אל משה לאמר. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" (במדבר כ,ז-יג). מה היה חטאם של משה ואהרן שלכן נענשו שלא להיכנס לארץ? (ראה 'בארץ לא זרועה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמסביר בהרחבה את שיטת רש"י והרמב"ם). מביא האור החיים הקדוש שבמפרשים הובאו עשרה טעמים: '"קח את המטה" וגו' "ויקדש בם". פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה: א') רש"י ז"ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה. ב') רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה. ג') הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה. ד') הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו "עלי באר". ה') הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני א'ל חי "המורים" ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו'. ו') הר"מ (רמב"ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה. ז') רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר "נוציא לכם מים" ולא אמר יוציא לכם, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה' ואמר "לא האמנתם בי להקדישני" וגו'. ח') ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה "המן הסלע הזה" וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים, קו) "כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו" וגו'. ט') הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו'. י') בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס, ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו', יעיין שם דבריו. הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת' וכו' (אור החיים; פס' ח). אמנם האור החיים דוחה אותם אולם אולי בכ"ז ה' מקפיד עם צדיקים כחוט השערה ולכן נחשב למשה כעין חטא באלו. נראה שהפרשנים מצאו עשרה חטאים כעין רמז שבמעשה מי מריבה היה כעין קלקול בקידוש השם לעיני ישראל, ולכן היה בזה ריחוק מחיבור לה' וגילויו, לכן יש בזה כעין כנגד עשרת הדברות, שבמתן תורה היה גילוי ה' הגדול ביותר, ויש המשך של גילוי שם ה' בכל הדורות ע"י התורה; וכן יש גילוי אמונה בכל הדורות שמעבירים בעדות שכולנו הינו במתן תורה וראינו את גילוי ה' שנתן לנו את תורתו – שזהו יסוד אמונת ישראל. לכן כעין מתגלה פגם כנגד עשרת הדברות: א. משה הכה את הסלע במקום לדבר (ומזה למדו איך לעבוד את ה'), זה כרמז ל"אנכי" – גילוי שה' אלוקינו, וה' רוצה שנעבדו באהבה ולא מפחד ויראה ממכות . ב. משה איבד את כוונתו בפעם הראשונה בגלל המחלוקת, זה כנגד "לא יהיה לך", שהע"ז הגיעה לעולם בעקבות שיבוש הכוונה הנכונה בעבודת ה': ' ... אמרו: הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום, וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הא'ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו; כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך' וכו' (רמב"ם; הל' ע"ז א,א). ג. מה שהכה פעמיים היה בזה כנגד "לא תשא", שזהו עשיה מיותרת כעין נשיאת שם ה' לשווא (וההכאה זהו גילוי צו ה', ולכן זהו גילוי של שם ה', ולכן זהו כנשיאת שם ה'). ד. מה שלא אמרו שירה זהו כעין כנגד שבת, בה אנו אומרים שירה לה': 'מכנף הארץ זמירות שמענו. כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת, דכתיב (ישעיהו ו) גבי חיות שש כנפים לאחד, וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול; וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום: רבש"ע, אין לנו עוד כנף. והקב"ה משיב להם: יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר "מכנף הארץ זמירות שמענו"' (סנהדרין לז,ב; תוס' ד"ה 'מכנף'). ה. מה שאמר "המורים" שהיה בזה זלזול בבני האבות הקדושים זה כנגד כיבוד הורים, שמגלה על הקשר בין הורים וצאצאיהם. ו. כיון שמשה כעס חשבו שה' כועס עליהם, זה כנגד "לא תרצח", שהכועס מקצר חייו: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא,י), 'וְאַע?ִי ר?גזָא מִלִי?ָך אֲר?ם ר?גזָא מְקַטֵיל לִבנֵי אֱנָ?ָא' (תרגום מגילות); וכן משמע במדרש: 'א"ר יהושע בר נחמני: מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם: ומפני כעס בנים ... מפני כעס בנים מעלי, דכתיב (שמואל א ב, כב) "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל"' (תנחומא "חיי שרה" סימן ב), שזהו שמקצר חייו שמזקין מהר. ז. מה שהיה נשמע מדברי משה שהם יוציאו בעצמם ע"י חכמתם ולא ה', זה כנגד "לא תנאף" שלוקח ומשתמש בשל אחר בדבר חמור; וכעין שבמקום גילוי של קדושה – מה', נראה כגילוי גשמי – מחוכמתם, שכך זהו כעין בניאוף שבמקום להשתמש באשה לדבר עליון וקדוש ביותר בין איש ואשתו הוא משתמש בזה לדברים גשמיים – תאוות נחותות. וכן כעין גילוי של חכמת אדם במקום חכמת ה' (כאילו הם יעשו מחוכמתם ולא מרצון ה' שקשור לדעת ה'), כעין שהתגלה בעץ הדעת שהשתבשה הדעת מחכמת ה' לדעת אדם עם תאוות, שלכן הבינו שהם ערומים כיון שהחל להתגלות אצלם תאוות הערווה, לכן זהו כעין גילוי ללא תנאף. ח. מה שטעו האנשים והבינו מדברי משה שכביכול ה' לא יכול להוציא להם מים זה כנגד "לא תגנוב" שזהו גניבת אדם, שהנגנב אינו יכול להתנגד לו, והאדם בעל מעלה בשל גילוי צלם האלקים אשר בו, ולכן זהו גילוי כעין של חוסר כח בגילוי ה' בעולם. ט. הפגם שלא קמו מעצמם והורו לסלע שיוציא מים שבכך היו מוכיחים שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה, אלא פחדו וברחו לפתח אוהל מועד זה כנגד "לא תענה", שבכך היה כעין הוכחה שלא יכולים לקבוע על הטבע מה לעשות, כעין כיון שאינו משועבד לעשות את רצון עובדי ה', שזה כעין עדות שמלמדת שקר על המציאות (במקום להעיד אמת וללמד שהטבע משועבד לעושי דבר ה'); והיה עליהם לקום ולפעול כמו שיש חובה לעדים לבא ולהעיד. י. הטעם שלא רצה להוציא מים מהמקום שישראל חפרו וזרק את המטה ופגע בו במקרה, זה כנגד "לא תחמוד" שיש יחס רע לדבר של חברו, שהחומד רוצה את של חברו, שיש לו יחס של רצון שיהיה שלו וזה רע, וכאן היה יחס לשל חברו – לסלע שחפרו ישראל וזה התגלה בצורה שלילית - שאינו רוצה להשתמש בזה. (וזרק ופגע כמו שהחומד בסוף יבוא לקחת מחברו וכך יפגע בו). כך יצא כעין כנגד עשרת הדברות, שביחס למעלתו הגבוהה של משה ואהרן היה בזה כעין פגיעה בדברים כנגד גילוי שם ה' בעולם, ולכן נענשו שלא להיכנס לארץ (שהיא ארץ גילוי ה' ומקום קיום התורה בשלמות).