'תניא, ר' יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע; וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו' (שבת קיט,ב). מדוע מלווים שני מלאכים מביה"כ לביתו (ולא אחד)? בפשטות זה משום שבכך מעידים עליו האם שומר את השבת כראוי, ולכן באים שני מלאכים כעין עדות שהיא מתקיימת בשני עדים. בפרט שאחד טוב ואחד רע, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות; אמנם כאן זה להעיד על מה שעשה כך שזה כעין אותה שליחות, אולם בכ"ז כיון שהאחד מיועד להעיד לטובה ואחד לרעה לא ראוי שאותו מלאך ישלח גם לזה וגם לזה, אלא הטוב נשלח כעין זירוז לאדם לטובה, ולכן הוא מיועד לחיזוק הטוב, ולכן לא ראוי שיהיה קשור לרע, אלא זה מלאך אחר. וזה במיוחד בשבת משום שבשבת אנו מעידים על שה' שבת ממלאכתו בבריאה, ולכן כנגד זה נשלחים שני מלאכים כנגד גילוי עניין של עדות בשבת. לכן מודגש שהם באים איתו מהביה"כ, כיון ששם אומרים "ויכולו" כעדות שאנו מעידים שה' ברא את העולם ונח בשבת, ולכן גם באמירה הזו מתגלים שני מלאכים; שזהו הקשר לנאמר קודם (מעבר לכך שיש עניין של שני מלאכים שמעידים) שיש גילוי של שני עדים בשל עניין "ויכולו" שזהו עדות:  'אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו (ישעיהו ו, ז) "וסר עונך וחטאתך תכופר"'. גם נראה שנאמר קודם: 'דאמר רב המנונא: כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכולו", אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה? שנאמר (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו"'. ממילא יוצא שדבר ה' שבבריאה זהו כמעשה, ואדם שאומר בפיו ויכולו זהו דיבור, ונעשה בזה שותף לקב"ה במעשה בראשית; אלא שבדבר ה' נעשתה המציאות, לכן גם באדם יש חשיבות למעשהו בשבת, שלא רק אומר בפיו, אלא גם עושה במציאות. לכן ההמשך הוא שבאמירתו באים שני מלאכים כעין רמז לכך שיש גילוי קדושה של שנים, שזהו האדם שנעשה שותף לקב"ה, ולכן כנגד זה שני מלאכים מברכים אותו שסר עוונו, שנעשה דבק בקב"ה וכך נמחה כל קשר לרשעה וחטא. ומיד מביאים שבאים שני מלאכים לביתו לראות את מעשיו, כיון שיש חשיבות שגם יבוא לידי מעשה ולא רק דיבורים באוויר, אלא מגלה קדושת שבת בעולם, שזהו שבאים איתו ורואים מה המציאות בביתו, האם מכבד את השבת וכך מוכח שזה דיבור שגם עם מעשה, וזהו דימוי ממש לדיבור הקב"ה בבריאה. ולכן ברכתו היא שכך יעשה גם לשבת אחרת, כיון שזהו גילוי של מעלת קדושת השבת שמשפיעה דבקות בה' (וממילא מזה גם יוצא ברכה בכל המציאות הטבעית שמושפעת מהטוב בקדושה). ואם ח"ו אינו כך, אז המלאך אומר ההיפך ח"ו, כביטוי שהשבת אצלו אינו כראוי בשלמות; ונקרא מלאך רע ע"ש שהוא האומר רעה. בנוסף, בשבת יש שני גלויים, "זכור" ו"שמור", שזכור זה מצוות עשה ושמור זה ל"ת (רמב"ן; שמות כ,ז), לכן כנגד גילוי השבת באים שני מלאכים כגילוי מצוות השבת, כשהאחד כעין מגלה את צד החיוב, כנגד גילוי "זכור" שזהו מ"ע - עשיה חיובית. והשני בא לבדוק שאין פגם, כעין כנגד מצוות ל"ת - שלא לגלות פגם בעולם, נגד "שמור". (וכך כעין מלאך טוב שמעיד על עשיה חיובית, ומלאך רע כעין שדורש שלא יעשה רע, שבא כעין בדומה לגילוי כעין היצר שמנסהו לרעה). המלאכים מסתכלים על נרות השבת, השולחן הערוך והמיטה המוצעת. בפשטות אלו שלושה דברים כנגד חזקה, שזה מראה על חוזק מעשיו, כהוכחה לכל המתגלה בהקשרו בשבת. בנוסף, יש מצוה להאיר בנר שבת בשולחן ובמיטה, כדי שלא יבואו לריב; לכן שלושת אלו מרמזים לשלום, שע"י השלום מגלים שבת כראוי (שנמצאים בנחת ולא רבים), ואף מתחברים לשם ה' שהוא שלום, ואף מגלה דרך גילוי השלום שלום בכל העולמות, שלמות שמחבר בין שמים וארץ, שמגלה קדושה בעולם להעלותו כגילוי שמים. עוד נראה שזה כנגד שלושת הדברים שמצווה לעשות בשבת: אכילה, לימוד תורה ושינה. שכך נר שמאיר רומז לתורה שנמשלה לאור (משלי ו,כג), שולחן רומז לאכילה, ומיטה מוצעת רמז לשינה. אולי גם נר שמאיר כנגד גילוי רוחני, ושולחן לאכילה כנגד גילוי גשמי, ומיטה כעין רמז לאשתו, כגילוי שבכל דבר קשור לכבוד השבת. אולי גם כרמז שבשבת יש שלושה גילויי שבת: שבת כנגד הבריאה, שבת כנגד יציאת מצרים, ושבת בגילוי של המשכן (ראה 'שבת בראשית ושבת דורות', ב'תורת השבת והמועד' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א); שכך המלאכים באים לראות את השלמות בגילוי שבת. נר דולק רומז לכנגד הבריאה, שמטרתה להאיר בעולם באור ה', לקיים בעולם תו"מ שנרמז בנר ואור ("כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]); וכן שבת בראשית נכתבה בלוחות הראשונים שקודם לחטא העגל, כשהיו בדרגת מלאכים (ראה 'תורת המקרא', "יתרו", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן זה מתבטא באור כעין רוחני. שולחן ערוך כנגד יציאת מצרים שנעשו משוחררים מעבדות, וזה מתבטא בשולחן ערוך כל טוב כסעודת מלכים (כעין הביטוי כסעודת שלמה בשעתו); וכן גלות מצרים החלה ב"פרך" שפרעה דיבר אליהם בפה-רך ('(שמות א, יג) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". רבי אלעזר אמר: בפה רך' וכו' [סוטה יא,א-ב]), ול"ט המלאכות מתגלות בא"ת ב"ש של 'פרך', כך שבשולחן שבו אוכלים מאכלים בפה רומז לשבת כנגד הגאולה ממצרים. השבת שבגילוי המשכן נרמזת במיטה מוצעת, שזה כעין רומז לאיש ואשתו, שבהם מתגלה בית (שהאשה נקראת בית [שבת קיח,ב]) וגילוי שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן; לא זכו - אש אוכלתן' (סוטה יז,א), שזהו רמז למשכן שהוא בית לגילוי שכינה בעולם (ואם מתקשרים למשכן שלא כראוי זה כעין 'אש אוכלתן', כמו נדב ואביהו). אולי אפשר שנאמר בהמשך: 'אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית'. שזהו חלק מסעודות שבת, שבכך בא לרמז לקודם שראיית שלושת הדברים זה כגילוי שלוש סעודות שבת, שזהו גילוי לכבוד שבת; והסעודות כנגד שלושת אבות (כמובא בזוהר לסעודת שבת שאומרים לפני הקידוש של בוקר). שבת היא גילוי מלכות ה' בעולם (שברא את העולם), והאבות ייסדו את גילוי מלכות ה' בעולם, והשבת אות ביננו לה', וזה מכח היותנו בנ"י שנבחרנו כהמשך לאבות (לעומת גוי ששבת חייב מיתה), לכן המלאכים מביטים בשלושת הדברים כעין כגילוי לאבות. נר דולק כנגד סעודת ליל שבת שבה צריך אור לאכילה. שולחן ערוך כנגד סעודת שבת, שסעודת שבת חשובה משל ליל שבת (שו"ע רעא,ג), ולכן זהו גילוי של שולחן כרמז לסעודה הגדולה והחשובה. מיטה ערוכה כעין רמז לסעודה שלישית שהיא לקראת ערב, וביום רגיל מסדרים אז את המיטה לשינה (בזמנם שהיו הולכים לישון בתחילת הלילה). כמו"כ שלושת הדברים רומזים לאבות: אברהם נרמז בנר דולק, שזהו אברהם שמתגלה באור: '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר". זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ג). שולחן ערוך כנגד יצחק, שנאמר לו: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ". עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א "שכון בארץ". שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר סד,ג). כרמז שיש גילוי של נוטע וזורע ומזה מכינים מאכלים (ובפרט לחם שזהו עיקר הסעודה [שקידוש במקום סעודה נחשב בסעודת לחם או מזונות]), ושולחן ערוך ומכובד כראוי למעמד של נציב, ובזה מקיימים מצוות סעודות שבת שמראה (בשבת) על מלכות ה' בעולם, שזהו השראת השכינה בארץ; ומתגלה כקרבן עולה שזה נראה כעין אוכל לשמים (ובכלל סוגי הקרבנות יש גם שלמים וכדו' שנאכלים). מיטה מוצעת כנגד יעקב שנשא כמה נשים ונולדו לו הרבה ילדים. שכך רואים המלאכים שאנו בעלי מעלה ממשיכי האבות בגילוי שכינת ה' בעולם, ולכן מברכים שנמשיך כך, שבזה יש תיקון עולם (שבשמירת שבת יש הבאת הגאולה, [וגם זה בגילוי של שנים - שתי שבתות]: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' [שבת קיח,ב]).