"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

(ויקרא י, ג)

תכונת השתיקה הפכה להיות נדירה יותר ויותר במחזותינו. הזמינות של המקלדת, המחשב, הטלפון והרשתות החברתיות - כל אלו הפכו את השתיקה לכמעט בלתי אפשרית. לכל אחד יש מה להגיד בכל רגע נתון על כל נושא שבעולם, לכל אחד יש צורך להגיב, לפרשן, לתקוף, לשלוח מסרון ולטקבק - והשתיקה מאין תימצא.

תכונות רבות אנו לומדים מהאבות והאימהות וממייסדי האומה שלנו - חסד, אמונה, הכנסת אורחים, אהבת ישראל, מסירות ועוד. על שלל התכונות הללו מתווספת בפרשת השבוע על ידי אהרון הכהן התכונה שכל כך חסרה לנו בעת הזו - השתיקה - "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

למה קשה לנו כל כך לשתוק? כי השתיקה שייכת למשפחת הענווה והגבורה. כי כדי לשתוק צריך הרבה יותר כוחות נפש ועוצמות מאשר לדבר. כי רק מי שענווה גדולה היא חלק מובנה באישיותו, מסוגל להתבונן, לחשוב ולשתוק, מבלי הצורך להגיב מיד, לומר את דעתו ולהחצין את המתחולל בקרבו פנימה.

העולם מלא בדיבור ובהחצנה, והשתיקה נדירה, באה ממקום עמוק של הפנמה, הקשבה, רגישות והבנה.

הצורך הזה של רבים כל כך להגיב על כל דבר, לדבר כל היום, לצייץ בטוויטר ולהעלות פוסט בפייסבוק, עובר פעמים רבות את גבול הטעם הטוב. מעטים הם היודעים את עוצמת סוד השתיקה.

גדולי ישראל הרבו לדבר דווקא בפרשה זו, העוסקת באילו דברים אסור להכניס לפה מטעמי כשרות, על חשיבות הדברים היוצאים מן הפה - לשון הרע ורכילות ודומיהם דיבורי הסרק. הם ביקשו לכוון את האדם לדיבור רק בעת הצורך, וגם אז לאחר סינון של נפה אחר נפה, וגם אז רק מה שהכרחי, ושוב ושוב הכווינו את האדם אל השתיקה, כמילותיו של שמעון בנו של רבן גמליאל בפרקי אבות (א, יז): "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

מול שטף המלל המציף את חלל האנושות, ניצבת מלאת עוצמה דמותו של אהרון הכהן, דווקא בשעת המשבר הקשה ביותר עבורו - כולו שתיקה ודממה. דממה שכולה תעצומות, ענווה וגבורה.

אבי רט, מהספר: "נחת רוח - תובנות על פרשות השבוע ומעגל השנה"