"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא יב, א-ב). 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן ... ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר' (נידה לא,א). 'מתחרטת לשבעה - ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר' (רש"י). 'זכר שהכל שמחים בו לז׳ כו׳. עיין פרש״י. ועי״ל כיון שמקללת אשה הוא צער לידה כמ״ש "בעצב תלדי בנים", בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער ומתחרטת לז׳, נקבה שהכל עצבים שיהיה גם לה צער לידה מתחרטת לי״ד. ודו״ק' (מהרש"א). 'ענין השמחה והעצבון פי׳ מהרש״א, כיון שמקללת האשה הוא צער הלידה, לכן בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער, ובנולדה נקבה עצבון שיהיה גם לה צער לידה, עכ״ל. ולדעתי הלשון הכל אין מדוקדק לפי״ז, דשמחה ועצבון זה שייך יותר להאבות ולא לכל האנשים, ולדעתי נראה שכונו חז״ל בזה למ״ש בסוגיא כאן כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם,  ובב״ב ט״ז ב׳ אמרו נקבה באה לעולם מריבה באה לעולם, וטעם הדבר שהנשים נוחות יותר לגרות ריב ומדון, כמ״ש בכ״מ באגדות, ולפי״ז תכונת טבע הזכר והנקבה באמת נוגע לכל העולם, ולכן זה שמביא שלום לעולם הכל שמחין בו וזו שמביאה מריבה הכל עצבין בה' (ת"ת). בפשטות קושיית הת"ת למהרש"א לא קשה, כיון שהכל משתתפים בצערה של הנולדת, או בשמחת הזכר, ולא רק ההורים (שאצלם זה יותר, אבל גם שאר האנשים משתתפים בצערה או שמחתו). אולי אפשר כרמז (בדרך דרש בגמ') לדברי הת"ת שמובא בהמשך: 'שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי: ...  ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת. ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת' (נידה שם). אולי זה רומז על זמן הבריאה ('שנברא'), וזה קשור להולדה שזהו התוצאה של התשמיש (שבו 'איש פניו למטה' וכו') [וכן בהולדה זהו כעין 'שנברא'], כרומז שבזמן הבריאה נענשה האשה שתלד בצער, ולכן כתוצאה מזה היולדת נשבעת בלידה שלא תזקק לבעלה; והיא בהמשך חוזרת בה ומתאווה לתשמיש (שזהו גילוי של 'איש פניו למטה' וכו'), והזמן שהיא חוזר בה ומתאווה לתשמיש משתנה בין זכר ונקבה בשל תכונותיהם, שהזכר בעל שלום ונקבה בעלת מריבה, וזהו ש'האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס', שהזכר קרוב לשלום והנקבה למריבה ומדון. אולי אפשר שדברי רשב"י לתלמידיו קשור למה שנאמר קודם בגמ': 'ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו טז, א) "שלחו כר מושל ארץ", זכר - זה כר. ואמר ר' יצחק דבי רבי אמי: בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר - זה כר, דכתיב (מלכים ב ו, כג) "ויכרה להם כירה גדולה", נקבה אין עמה כלום, נקבה - נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל, כח) "נקבה שכרך עלי ואתנה"'. 'כר - מנחה דהיינו סימן שלום. נקיה - חסרה כמו (ב"ק דף מא.) יצא פלוני נקי מנכסיו. עד דאמרה מזוני - שיודעת להתפלל. נקבה - כשתנקוב ותפרש שכרך ואתנה, ונקבה נמי הכי דרשינן' (רש"י). אולי יש קשר בין הדברים, שעם הזכר בא שלום לעולם, כיון שהזכר מגיע עם ככרו, שיש בו בטבעו כח פיזי לעבוד ולהביא פרנסה, לעומת הנקבה שזה יותר בעייתי וקשה לה; לכן כך גם במהותו בא הזכר עם מזל הככר בידו, לעומת הנקבה שבאה נקיה. לכן בזכר יותר שמחים שתבוא הפרנסה ויביא לשפע, וכך לא יצטרכו לריב על הקיום (ואף מביא ומשפיע לאחרים). לכן הכל שמחים בו, ואילו בנקבה שבאה נקיה צריכים להתאמץ ולטפל בה ולכן הכל עצבים שצריכים להתאמץ ולדאוג לה (בין משפחתה ובין אנשים אחרים) [ולא מביאה שלום בעולם ולכן זה גם מביא לעצבות על חסרון השלום]. אולי אף רומז בעומק ב-ככר כרמז לאישות, כעין "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט,ו). '"כי אם הלחם" - היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י), שעל הנקבות יש יותר לדאוג לשמור עליהם שלא יפגעו, לעומת הזכרים. ולכן בזכר בא שלום לעולם כיון ששמחים שיבוא ויפתח את העולם ורגועים בו, לעומת הנקבה שחרדים לה וכך מגיעים למריבות בשמירה עליה, ולכן בזכרים בא גילוי רוגע וממילא שמחה בעולם. וכך בהשפעה הסביבתית זה משפיע גם על היולדת שחוזרת בה. (אולי גם בזכר חוזרת מהר יותר כיון שרואה שרואים בו כמי שיביא ברכה בעולם, ולכן היא רואה בזה גם לטובתה, שיהיה מי שיטפל בה בזקנותה; וכן כיון ששמחים בו והיא מרגישה קשר אליו אז רואה בזה כשמחה בה וכך מרגיע אותה מההרגשה שגרמה לה קודם להישבע שלא תזקק לבעלה). אולי גם לכן זה מתגלה בשבוע, כנגד שבוע הבריאה, כרמז שהזכר עובד בעולם ומפתחו, וזהו הטעם שמתחרטת מהר יותר (שבשל כך האנשים שמחים בו ולכן מתחרטת); לעומת שבועיים בנקבה כרמז שבגילויה בעולם צריך שיעזרו לה ולכן כעין זה כגילוי של שנים (היא והעוזר לה). אולי כרמז בנידה, שטעמו: 'תניא היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה' (נידה שם), שזהו שבעלה פועל בה ומתרגל לכך, ובכך מאבד את חביבותה בעיניו, וזהו כעין דומה ליולדת זכר שזה שבוע שבבסיסו בשל שהזכר פועל בעולם, וכך משפיע הדבר בסוף על חביבות בעלה בעיניה שלכן חוזרת בה לאחר שבוע. לכן זה נאמר בגמ' מיד לאחר דברי רשב"י, וכך רמזה התורה שדימתה בהלכה נידה ויולדת: " וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא". אולי אפשר שמובא בגמ': 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב "להבדיל בין הקדש ובין החול", וכתיב התם "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה "אשה כי תזריע"' (שבועות יח,ב). שמבדיל בין קודש לחול בצורה שלמה ומכובדת – ביין, ועכשיו עובר לימי החול, לעבוד ולקדש בכך את העולם, שבזה מעלת הזכר בתיקון העולם בעבודתו, ולכן זה מושפע מההבדלה [שיש לחלק בין קדושת שבת בה אסור לעבוד לימי החול שבהם יש קדושה של עבודה, וכך משפיע קדושה משבת לתיקון העולם שייעשה מקודש כשבת לה'] (ולכן: 'רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב "להבדיל ולהורות"' [שם], שזה להורות כיצד להתנהג במציאות בקדושה בעולם). ודבר זה נלמד מהסמיכות לדין יולדת, כיון שדינה מושפע מהבסיס של היות הזכר עובד ומשפיע בעולם.