בס''ד    פרשת צו: עד מתי ניתן לאכול חמץ בשבת, כשליל הסדר חל במוצ"ש

פתיחה

הגמרא במסכת פסחים (סו ע''א) כותבת, שכיוון שערב פסח שחל במוצאי שבת הוא מאורע נדיר, נשכחה מבני בתירא הלכה האם יש להקריב את קרבן הפסח בשבת בצהריים, כפי שיש לעשות ערב החג, או שהקרבת הפסח אינה דוחה את השבת. חלק מהפרשנים סירבו לקבל שאכן נשכחה הלכה בסיסית מעין זו, והסבירו את המאורע באופן אחר:

א. התשבץ (א, קלו ד''ה הרביעית) כתב בעקבות הירושלמי, שהלכה זו נשכחה מהם רק כדי שיאלצו לשאול את הלל, שישיב להם שההקרבה דוחה את השבת, וכך יעלה לגדולה. ב. הצל''ח (פסחים שם) צעד בכיוון שונה וכתב, שאכן שכחו האם קרבן פסח דוחה את השבת, אלא שבנוסף, נשכחה מהם ההלכה האם יש לעבר את חודש אדר, כדי שהקרבת פסח לא תחול בשבת. ובלשונו:

ולכן נראה לעניות דעתי הכוונה הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת שחל י"ד להיות בשבת, זה עצמו שהניחו לחול י"ד בשבת היה העלמת הלכה מהם... ולפי זה בני בתירה לפי שיטתן אז שלא ידעו אם פסח דוחה שבת, ואם אין פסח דוחה שבת ודאי שמעברין השנה שלא יחול בשבת, ואם כן דבר זה עצמו שהניחו לחול ראש חודש ניסן באחד בשבת ולא עברו השנה היה העלמת הלכה מהם. וזהו כוונת המאמר: תנו רבנן "הלכה זו" נתעלמה מבני בתירה.''    

בעקבות ערב פסח שחל השנה בשבת, נעסוק השבוע בהלכות הנוגעות לכך. נתחיל בדיני הלכות בכורות, מקורה וטעמה, והאם היא נדחית כאשר ערב פסח חל בשבת. עוד נראה את מחלוקת הפוסקים, מתי יש לבער את החמץ, קודם השבת או בשבת עצמה, ומה ניתן לאכול בסעודה שלישית אם בשעה זו כבר אסור לאכול חמץ.

תענית בכורות

מסכת סופרים הינה מסכת קטנה המאגדת מספר הלכות הנוגעות לענייני תפילה, ספר תורה ודינים נוספים. כפי שראינו בעבר, מקורה של המסכת לא ברור דיו, יש שם דינים שאינם מופיעים בתלמוד הבבלי שחלקם מתוארכים לתקופת הגאונים. חלק מראשוני ספרד כלל לא הכירוה, וגם הראשונים שהכירוה, לא בהכרח התייחסו אליה כמקור מחייב. אחד הדברים המובאים במסכת זו היא, שלמרות שאין להתענות בחודש ניסן, יוצאת מהכלל תענית בכורות, אותה יש להתענות בערב פסח (שם, כא, א).

מדוע יש להתענות תענית זו? יש שביארו, שתענית זו היא זכר לתענית שנהגו הבכורים מבני ישראל ערב פסח, כדי שלא תפגע בהם מכת הבכורות. ויש שיבארו שתענית זו היא תענית אבל, שכן בעבר הבכורים עבדו בבית המקדש, ובערב פסח בו עבודת הקורבנות מתגברת, יש התגברות של תחושת האבל וההחמצה, ולכן מתענים. מכל מקום, כיוון שתענית זו אינה חובה גמורה, וברמב''ם היא כלל לא מופיעה (שכן כאמור מקורה במסכת סופרים), מקובל בזמן הזה להיפטר מהתענית באמצעות סעודת מצווה. 

דחיית התענית

בשנה זו כיוון שערב פסח חל בשבת, לא ניתן להתענות תענית בכורות. דנו הפוסקים, מה דין התענית במקרה זה:

א. האגור (סי' תשעא) כתב שבמקרה זה אין להתענות, שכיוון שתענית זו רק מנהג, כאשר היא נדחית, אין צורך לקיימה. ראייה הביא תרומת הדשן (א, קכו) מהירושלמי, שמביא מחלוקת מדוע רבי לא אכל בערב פסח, משום שהיה איסטניס ולא יכול היה לאכול גם בערב החג וגם בחג, או כי היה בכור. והרי אם כאשר ערב פסח שחל בשבת מקדימים את התענית, ניתן היה לפשוט את הספק, שאם יצום בתענית המוקדמת, מוכח שבדרך כלל הוא צם מחמת כך שהיה בכור, ואם לא יצום, מוכח שבדרך כלל צם כי הוא איסטניס. מכך שלא מביאים נפקא מינה זו, מוכח שכאשר התענית מוקדמת, לא צמים כלל, ולא ניתן לפשוט את הספק.

ב. תרומת הדשן (א, קכו) חלק וכתב, שבמקרה זה מקדימים את התענית ליום חמישי, וכפי שתענית אסתר שחלה בשבת, מקדימים ליום חמישי ולא מתענים ביום שישי מפני כבוד השבת. וכן פסקו השולחן ערוך והרמ''א (תע, ב). את הראייה שהביא לטובת שיטת האגור דחו, שאמנם הגמרא יכולה הייתה להביא אפשרות זו כאפשרות לבירור השיטה, שכן צמים שערב פסח שחל בשבת, הסיבה שלא הביאה אותה היא, פשוט כיוון שלא ידעו כיצד היה עושה רבי כאשר ערב פסח חל בשבת, ואין בכך תמיהה שלא ידעו, שהרי כפי שראינו בפתיחה גם בני בתירא שכחו הלכה הנוגעת לערב פסח החל בשבת, כיוון שאינו מצוי. ובלשונו:

''ונראה לדחות, דאיכא למימר דלא ידעי אמוראי היאך עביד בשבת, ואין זה דוחק, דכהאי גוונא אשכחן בפרק אלו דברים (פסחים סו ע"א) בבני בתירה שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ערב פסח בשבת, אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו, והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אלא על כרחך בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת, ונשתכח מהן הדבר אף על פי שהיתה מילתא דצבור כו', כל שכן שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח גם בימיו לא חל כל כך בשנים מרובות.''

ג. המאירי (מגן אבות, כג) סבר שבמקרה זה יש להקדים את התענית ליום שישי. לשיטתו אין קושיה מתענית אסתר, שכן לשיטתו גם תענית אסתר כאשר היא חלה בשבת, מקדימים ליום שישי ולא ליום חמישי. ולמרות שבמסכת סופרים (פרק א') כתוב שאין להתחייב להתענות בערב שבת, שכן לא ניתן להשלים את התענית (שהרי אין להיכנס לשבת בתענית, ואכילה לפני שבת תקטע את התענית), ונמצא שההתחייבות לשווא, דין זה נכון רק בתענית רשות לגמרי, אבל כל שיש בתענית אפילו מעט מצווה, ניתן להשלימה.

ביעור חמץ

בדרך כלל, בודקים אחר החמץ אור לי''ד, דהיינו בלילה שלפני ליל הסדר. השנה, לא ניתן לבדוק אור לי''ד, שכן תאריך זה חל בשבת, והבדיקה כוללת החזקת נר, ומשום כך פסק השולחן ערוך (תמד, א) בעקבות הרמב''ם (חמץ ג, ג), שיש לבדוק אחר החמץ אור לי''ג ניסן, דהיינו בחמישי בערב, ולא בשבת. נחלקו חכמים ורבי מאיר מתי יש לבער את החמץ, שכן לא ניתן לבערו בשבת. לדעת רבי מאיר יש לבער את הכל לפני השבת, ואילו לדעת חכמים יש לבערו 'בזמנו'. נחלקו הראשונים בביאור כוונתם:

א. בעל המאור (טו ע''ב בדה''ר) ביאר, שמחלוקת חכמים ורבי מאיר, תלויה במחלוקת כיצד מבערים את החמץ. לדעת רבי מאיר, אין ביעור חמץ אלא בשריפה (וכשיטת רבי יהודה במשנה), ומשום כך לא ניתן לבער את החמץ בשבת, ויש לבערו קודם השבת. לדעת חכמים לעומת זאת, ביעור חמץ הוא גם באמצעות פירורו, ולכן אין צורך לבערו קודם השבת, וניתן לבערו בשבת. משום

כך, כיוון שמסתמא הלכה כדעת חכמים שניתן לפורר את החמץ, לשיטתו יש לפוררו בזמנו, דהיינו בשבת. ובלשונו:

''פירוש, רבי מאיר לטעמיה, דאמר ושורפין בתחלת שש משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכיוון דמקלע י"ד בשבת דלאו בר שריפה הוא, שאין שריפת חמץ דוחה את השבת, ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואינו יכול לשורפו... ורבנן לטעמייהו, דסבירא להו בביעור חמץ מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואין בזה אב מלאכה שידחה שבת, ומשום מצות השבתת שאור שהיא בזמנה התירו לו אף בשבת להיות מפרר וזורה לרוח.''

ב. הרמב''ם (חמץ ג, ג) על פי ביאורו של הבית יוסף, פירש אחרת את סוגיית הגמרא. להבנתו, הן לדעת חכמים והן לדעת רבי מאיר, יש לבער את החמץ בערב שבת, והמחלוקת ביניהם היא רק האם ניתן להשאיר מעט חמץ לשבת לצורך הסעודות. משום כך, כאשר חכמים סוברים שיש לבער את החמץ בזמנו, כוונתם שרק את החמץ ששומרים לצורך שבת, מבערים בזמנו.

הסיבה שהניעה את הבית יוסף לפרש כך בדעת הרמב''ם, למרות שמדובר בפירוש דחוק בגמרא היא, שהרמב''ם פוסק שיש לבער את החמץ קודם השבת, כדעת רבי מאיר, ולא מסתבר שיפסוק כנגד חכמים. כמו כן לא ניתן לומר שפסק כרבי מאיר, כיוון שלשיטתו בסוגיה אחרת אין ביעור חמץ אלא בשריפה (וכפירושו של בעל המאור לדעת רבי מאיר), שכן הוא פוסק שניתן לפורר.

זמן הביעור

להלכה פסק השולחן ערוך (תמד, א) כהבנתו ברמב''ם, ומשום כך יש לבער את החמץ כבר ביום שישי. עם זאת, את נוסח הביטול יש לומר רק בשבת, שכן אין טעם לבטל את החמץ אם עומד לאכול ממנו בסעודות השבת. מתי יש לבער את החמץ ביום שישי? המרדכי כתב, שלמרות שהיה מקום לבער את החמץ רק בסוף יום שישי, שהרי מעיקר הדין עד שבת בצהריים מותר שיהיה חמץ, בכל זאת קבעו שיש לבערו עד השעה השישית, כדי שיהיה זמן קבוע ביום בו מבערים, ולא ייווצר בלבול בין השנים.

כדברי המרדכי פסק השולחן ערוך (שם, ב) וכתב 'שטוב לבער קודם חצות'. מתוך כך שכתב השולחן ערוך 'קודם חצות', הבין המהרש''ם (דעת תורה שם), שלמרות שבדרך כלל בשנה רגילה מדרבנן יש לשרוף את החמץ בתחילת שעה חמישית, בשנה זו, כיוון שזמן השריפה מוקדם מהרגיל, לא גזרו גזירה זו, וניתן לשרוף עד חצות. המשנה ברורה (שם, ט) לעומת זאת חלק וסבר, שהלשון בה התנסח השולחן ערוך אינה מדויקת, וכאשר הוא כותב עד חצות, כוונתו עד לשעה החמישית וכבשאר השנים.

סעודה שלישית

בעבר, עסקנו בשאלה מה יש לאכול בסעודה שלישית, וראינו שנחלקו בכך הראשונים. למעשה, פסק השולחן ערוך שלכתחילה יש לנהוג כדעת הרמב''ם, שיש לאכול לחם, ורק בשעת הצורך, כמו אדם שאכל דיו בסעודת הבוקר, ניתן להסתפק במזונות, או בשר, דגים וירקות. כיוון שזמן אכילת חמץ מתחיל כבר מהשעה החמישית, ישנה בעיה, שכן לא ניתן לאכול לחם בסעודה שלישית.

עוד יש להוסיף, שלא ניתן לאכול מצה בסעודה שלישית, שכן הגמרא בירושלמי במסכת פסחים (י, א) כותבת, שאין לאכול מצה בערב פסח (כדי שיאכל בערב מצה לתיאבון, או כדי שיהיה היכר שהמצה בערב היא מצת מצווה). ועל אף שנחלקו הראשונים באיזו שעה ביום חל איסור זה, הדעה המקילה ביותר אוסרת לאכול מחצות היום, מעבר לכך שהרמ''א (תעא, ב) אסר כבר מעלות השחר.

פתרונות

הפוסקים העלו מספר אפשרויות ליישב בעיה זו:

א. מצה עשירה: בעבר (פסח שנה ג') ראינו שנחלקו הפוסקים בעקבות סתירה בדברי הגמרא, מה דין קמח שנילוש במי פירות. לדעת רש''י (פסחים לה ע''א, ד''ה אין), אין באכילתו איסור כרת, אך איסור לאו ישנו. הרמב''ם (חמץ ומצה ה, ב) והרא''ש (ב, יג) חלקו וסברו, שמותר לאכול קמח שנילוש במי פירות, וכאשר הגמרא כותבת שיש בכך איסור, כוונתה למקרה בו התערבו מים בעיסה. 

משום כך לדעת השולחן ערוך, וכפי שאכן פסק (תעא, ב), אין מניעה לאכול מצה זו בסעודה שלישית, שכן לא מדובר כלל במצה, ובלבד שיאכלה לפני שעה עשירית (כדי שייכנס לחג בתיאבון). הרמ''א (תמד, א) לעומת זאת כתב, שכיוון שנוהגים שלא לאכול בפסח מצה עשירה (שכן לשיטתו מדובר בחמץ), נוהגים שלא לאוכלה גם בערב החג, ומשום כך לשיטתו בלית ברירה בסעודה שלישית יש לאכול בשר ודגים. כך הבינו גם רוב האחרונים האשכנזים, וביניהם גם שולחן ערוך הרב (שם, ב – ג) שכך כתב:

''וביום ערב שבת צריך לבער כל החמץ שברשותו, ולא ישייר ממנו רק מזון ב' סעודות לשבת, אבל סעודה שלישית כיוון שזמנה הוא אחר חצות היום, אי אפשר לאכלה רק מצה עשירה. ובמדינות אלו, שאין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך מטעם שיתבאר בסי' תס"ב, יקיימו סעודה שלישית בבשר ודגים וכיוצא בהן בשאר מיני לפתן, שהרי יש אומרים שבדברים אלו אדם יוצא ידי חובת סעודה שלישית בכל שבתות השנה.''

ב. סעודה מוקדמת: הגמרא במסכת שבת (קיח ע''א) קובעת, שבשבת יש לאכול שלוש סעודות, אלא שנחלקו הראשונים מתי יש לקיים את סעודות היום. בעל הלכות גדולות כתב, שניתן לקיים את סעודות היום לפני מנחה, ואילו לדעת התוספות (שם, ד''ה במנחה) ורוב הראשונים, אין לקיים סעודה שלישית לפני מנחה, ולראייה, שהגמרא כותבת שבמנחה מצילים משריפה סעודה אחת.

על בסיס דעת בעל הלכות גדולות, מובא שנהג המהר''ם (מובא בתשב''ץ, כג) בערב פסח, לאכול סעודה שלישית מיד לאחר סעודת הבוקר, וכיוון שסעודה זו התבצעה לפני חצות, אפשר לאכול בה לחם. עם זאת בנוסף, אכל גם פירות בסעודה שלישית, לחשוש לשיטת התוספות, שלא יוצאים ידי חובה בסעודת שלישית לפני מנחה. כעצה זו פסק גם המשנה ברורה (תמד, ח) בעקבות אחרונים נוספים, שהוסיף שיש לשים לב שעושים הפסק בין שתי הסעודות, כדי להימנע ממחלוקות סביב ברכה שאינה צריכה.    

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...