'תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?! והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר (במדבר כח, ב) "מועדו" בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת; ועוד ק"ו הוא – ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: ר', שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון' (פסחים סו,א). (ראה בירור ארוך ועמוק בזה ב'תורת השבת והמועד', 'ערב פסח שחל להיות בשבת', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). הלל עלה לנשיאות בעקבות ההלכה על שחיטת קרבן פסח בשבת, מדוע היה ראוי שכך יצא (אם אפשר לשאול מדוע ה' עשה שכך יקרה)? הלל ענה תשובה הלכתית בלימוד שלמד (שהאחרים לא ידעו), כך שזה קשור ללימוד תורה, וכן בעצמו אמר שהאחרים לא שימשו את שמעיה ואבטליון כמותו ולכן לא ידעו, כך שזה קשור ללימוד תורה. אולי לכן התגלה בזה מעלת התורה, שזהו שראוי לנשיאות על ישראל בשל לימוד התורה שיש בו, וזה קשור לערב פסח בשבת שאז מתגלה בו שני גילויי לימוד תורה, שישראל יצאו ממצרים כדי להיות עם של גילוי שם ה', שזה נעשה דרך קבלת התורה בסיני שאליה יצאו ממצרים (שזהו הלשון הרביעית של “ולקחתי”), שזהו מהותם של ישראל להיות קשורים בתורה ודבקים בה' (שזהו מצד הסגולה הפנימית שבנו, ומתגלה דרך הצד החיצוני של קיום תו”מ); לכן בפסח יש קשר של השורש לקבלת התורה, שרק כשישראל עם חופשי משעבוד לעם אחר אז אנו יכול להיות עם של עבדי ה' בשלמות. לכן בפסח מתגלה לימוד תורה, שמספרים לבנים על יציאת מצרים (כמו שאומרים לבן התם ולבן אינו יודע לשאול: 'תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג יד). וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח)' וכו' [הגדה של פסח ובמכילתא (ביר' הנוסח שונה)]), ועל המצוות שיש בעקבות כך (כמו שאומרים לבן החכם: 'חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם?" (דברים ו כ). וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן' [שם]). גם מודגש בפסח שיש בזה קשר לכלל התורה, שלזה יצאנו ממצרים: '"בַּעֲבוּר זֶה" – בַּעֲבוּר זֶה לא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ' (הגדה של פסח); '"בעבור זה" – בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו' (רש"י; שמות יג,ח). בנוסף, בפסח אדם צריך להרגיש עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח). לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ" (דברים ו כג)' (הגדה של פסח). שכך צריך להרגיש כאילו יצא מטומאת מצרים שהינו בשער המ"ט בטומאה ודבקים בע"ז, ועברנו לרשות ה' ועבודתו, שזה כלל עבודת ה' בתו”מ, ובפרט שכל התורה נגד ע"ז: '"וסרתם מן הדרך" - דרך חיים לדרך מות: מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים – מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי; דברים יא,כח); כך שיש גילוי של חיבור לכל התורה בפסח. זהו גם הרמז הידוע שפסח רומז ל'פה סח', שבעקבות יציאת מצרים אנו פותחים את פינו לעבודת ה', לשבח את ה' ולגלות את שמו בעולם, ששמירת התורה זהו גילוי שם ה', ובפרט לימוד תורה שהוא שיא גילוי שם ה' בעולם. וזה מתגלה בקרבן הפסח שהוא נעשה במצרים והיה בו כגילוי נגד הע"ז של מצרים (שאותו שחטו לפסח), כך שזהו כגילוי כנגד כל התורה כיון ש'הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (שם). כך שבפסח יש קשר ליסוד התורה בישראל, וכשזה בא יחד עם שבת (ששוחטים את הפסח בשבת) אז זה מתחזק בקשר לגילוי תורה, כיון שהתורה נתנה בשבת (שבת פו,ב), וכן השבת מיועדת ללימוד תורה: ' … כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים' וכו' (תנד"א רבה, א); וכן בשבת אנו מתדמים לקב"ה ששבת בשבת, והקב"ה ותורתו אחד (הוא ורצונו אחד), כך שיש התחברות לתורה בשבת. (וחיבור פסח ושבת בעניין התורה רמוז בדברי הלל שאומר בלימודו [שזהו תורה] על קרבנות השבת שהם פסחים, שמחבר שבת ופסח). אולי כרמז שהלל שימש את שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ששמעיה כרמז לשבת, כעין שנשמע כמו קיצור של 'שמע מה היה', שהשבת מכריזה על מה שהיה כשה' ברא את העולם. ואבטליון מרמז על פסח, ששמו נשמע קצת דומה ל- 'אב לגיון', שביציאת מצרים הראה ה' שהוא אב של בנ"י צבאותיו (לגיון זו יחידה צבאית [רומאית]), או כמו שהסביר הברטנורא: 'ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב בית דין נקרא בשם זה, שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי, קטן' וכו' (ברטנורא; אבות א,י), שכך רומז בענייננו שה' הראה שהוא אבינו בזמן יציאתנו ממצרים שהיה כעין הולדת עם ישראל, כעין שהינו אז קטנים. שכך כעין התגלתה מעלתו של הלל בהיותו קשור לשמעיה ואבטליון בזמן של ער"פ בשבת, שיש גילוי של שבת ופסח. גם הלל אמר שהם לא שימשו את שמעיה ואבטליון, שזה כעין מתגלה בגילוי בו עכשיו שבפסח האב מספר לבניו את סיפור יציאת מצרים, והבן מחוייב בכבוד אביו, שכך זהו כעין גילוי שימוש ת"ח שמשמשו כמו את אביו, ורבו מלמדו כמו אביו בפסח, ואף הרב נקרא אב לתלמידו, והתלמיד נקרא בן לרבו (ספרי; דברים ו,ז). אמנם זה יכל להיות גם בשבת פסח (ולא ער"פ בשבת)ֿ, אלא [שאז לא היו ספקות קשות בהלכה שבזה מתגלה מעלת התורה שיש בהלל, שזה מגלה על הקשר למעלת התורה בפסח; ועוד] שיציאת מצרים היא הבסיס לתורה ולא קבלת התורה עצמה, שהרי קבלת התורה זה בשבועות בזמן מתן תורה, לכן זה מתגלה בער"פ בשבת, כרמז שזה הכנה לתורה שיספרו בלילה (שמכין בשחיטתו את קרבן הפסח בשבת לאכילתו בפסח שאז יספרו ביציאת מצרים), וכך יש שבת שזה גילוי תורה ופסח שזה גילוי תורה, כרמז (עקרוני) שיש שני סוגי קשר לתורה, שזה מתגלה במציאות שיש את השורש שזהו יציאת מצרים ויש את הקבלה עצמה בשבועות. בזכות גילוי תורה הוא זכה להיות הנשיא, כיון שיש בת"ח גילוי של מלוכה, שרבנן נקראו מלכים (גיטין סב,א) [בפרט שמביא לחיבור לה' שהוא מלך מלכי המלכים], וזה מתגלה בהקשר לפסח שיצאנו ממצרים כעם ה', ולכן מתגלה כנשיא ישראל (שמגלה בעם את החיבור לה'); ובפרט שיצאנו בהיותנו "בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב), שהבכור הוא החשוב שבבית, ולכן כעין הנשיא שהוא החשוב בישראל (והיותנו בכורים מתגלה בצד הגלוי בתו”מ, כמו שהתגלתה מעלת התורה בהלל). הלל כעין מזוהה עם עניין פסח בו יצאנו ממצרים כדי לקבל תורה ולעלות לארץ, שכך גם הוא שימש ת"ח (כקבלת התורה) ועלה מחו"ל לארץ, כמו שאמרו: 'אדם אחד יש שעלה מבבל'. הלל היה מוסר נפשו בשביל התורה, כמו הסיפור עליו כשלמד תורה משמעיה ואבטליון; שיש בסיפור להראות את דבקותו בתורה שהיה מוכן לתת חצי ממשכורתו בשביל ללמוד תורה, ואף סיכן את חייו כדי ללמוד (כעין שישראל סיכנו את חייהם בלקיחת השה במצרים וקשירתו), וזה התגלה בשבת שחיללו עליו את השבת (כעין שחיטת הפסח בשבת): 'אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר … פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת' (יומא לה,ב). שזה כעין קשור ליציאת מצרים שנאמר שיצאו "ברכוש גדול”, כך שיש קשר לגילוי רכוש, שאצל הלל זה היה שימוש ברכוש בשביל ללמוד תורה; ומצד האמת היציאה ברכוש הגדול הכוונה לחיבור לתורה ('הכתב והקבלה'; בראשית טו,יד), שכך זה התגלה בהלל שהיה מחובר ביותר לתורה. סיכון חייו זהו כגילוי פסח שהסתכנו בהקרבת אליל מצרים, וזה החל בשבת ב-י' ניסן (שמות יב) בו לקחו את השה וקשרו לכרעי מיטותיהם, שזהו כרמז בגילוי של שבת ושל י' בניסן כרמז לעשרת הדברות, כגילוי חיבור לתורה; שלכן התגלה בהלל בעניין של שבת ובקשר לשחיטת הפסח (שנצטוו לקושרו עד שחיטתו ב-י"ד ניסן), שזהו שהסתפקו על שחיטת הפסח בשבת. בפסח יצאנו ממצרים וכך התגלתה מעלתנו (שמורמים מכל האומות), שראו כולם את גילוי יד ה' שפעלה בשבילנו, ובכלל ע"י הסרת המשעבד יכול עם ישראל לגלות את מעלתו – מהותו העליונה שזהו דבקות בה'; לכן אז התגלה נשיאות הלל, שזהו מעלה שמורם מעם, וקשור לגילוי שם ה' ודבקות בה' (ע"י התורה). לכן גם התגלה ששכח את ההלכה ונזכר כשראה את מעשי ישראל שעשו כראוי, שזהו גילוי של מעלתנו כעם ה', כ'בני נביאים הן'; וזה נעשה בעקבות שקנטר את ישראל, שפגע בכבודם. אולי בכך ששמו את הסכין בקרנים או בצמר, זה רומז למעלת ישראל מול קנטורו של הלל, שהקרנים רומזים למעלת התורה של משה שקרנו פניו מהתורה, שזהו שישראל דבקים בתורה (ולכן גם עושים בטבעיות את רצון ה' כבני נביאים); והצמר רומז לבגד (שעשוי מצמר) כרמז למעלת ישראל שאפילו ברשעים יש תו”מ: 'ר' זירא אמר מהכא: (בראשית כז, כז) "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו' (סנהדרין לז,א). או שצמר רומז לבגד שה' נתן לאדם הראשון ('וי"א: דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת, שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו' [רש"י; בראשית ג,כא]) כרמז לתיקון העולם שאנו פועלים ע"י התורה שה' נתן לנו, כדי לתקן את העולם מהחטא הקדמון. והסכין זה כעין רמז למאכלת של אברהם בעקידה, שהעקידה זהו השורש לקרבנות שלנו, שכך מרמז שבכל בנ"י יש חיבור לה' וזה מתגלה בקרבן פסח, כמו שהתגלה שבנ"י הם שמזכירים את ההלכה בעניין הבאת סכין הקרבן, שזהו כתשובה לקנטור של הלל (שנעשה כנגד שדיבר אליהם בקנטור).