מזבח כ"בן חורג".

----------------------

מזבח העולה כבן חורג במשכן ,שעל כן ,הוצא הוא מחוץ למשכן .

להיותו אך בחצר [  חצר גם לא בכדי,אותיות רחץ] - שמקומו בין הכיור לגדר.

 זאת ועוד והנה , מסך הפתח למשכן חוצץ בינו לבין המשכן ושאר כליו.

 ולא עוד,שלעולם לא באים ישירות אך למזבח . 

תחילה תמיד באים למשכן וממנו 

 תחת רחיצה נוספת מתקרבים למזבח.

 רחיצה נוספת להבדיל  : בין קודשי הנצח שבמשכן 

לבין קדושת העת האירעית של המזבח.

 

[זכרו דברי ה' : לא צוויתי על עולה וזבח - וכן חסד חפצתי ולא זבח].

 דברים אלו מקבלים משנה חיזוק  ממזבח הזהב של הקטורת ,שלא רקר נכנס למשכן אלא קרוב היה לארון. משל יש קדושת נצח של זהב ויש קדושת פחותה של עת : "של נחושת".

  המשקפת אך נחישותם העיקשת של בני האדם להמשיך להיזקק לפיקציה של:

 "האכלת לחם לאל".

 וכך משל ולקח הוא לכל אדם :

שאין קדושת הבית כקדושת החצר המסמלת את כל השאר שמחוץ לבית .

 בבית לעולם תהא קדושה עליונה  קדושה של "זהב".

שיהא בו תמיד כמו במשכן :

שולחן ולחם המאיר פנים.

 מנורה  להאיר שבעת הימים 

וריח ניחוח של קטורת .אותה של זהב 

 שאינה חורכת וגורעת חיים .

 והעיקר שהביית יהא תמיד פתוח להביא עניים מרודים בייתה [כמאמר הנביא].

 בחוץ כולל בבית הכנסת ובבית המדרש.

 הקדושה היא יחסית ופחותה.

  ולעולם אינה יכולה לבוא על חשבון הבית 

והיחס לכל אדם.....

משה אהרון