"ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעת שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרבים מעשה חשב עשה אתם. ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה ורחב ארבע באמה היריעה האחת מדה אחת לכל היריעת. ויחבר את חמש היריעת אחת אל אחת וחמש יריעת חבר אחת אל אחת" וגו' (שמות לו,ח-י). יריעות המשכן היו עשר יריעות, שארוך כל אחת 28 אמות, ברוחב ארבע אמות, נראה שזה רומז לתורה, שכל התורה גנוזה בדברות ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע; מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]), לכן יש עשר יריעות כנגד עשרת הדברות, שהמשכן מהותו הוא כח התורה, שמרכזו בקה"ק שם הארון עם הלוחות; והמשכן כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), כיון שבא לחבר את העולם עם התורה לגלות שכינה בעולם מעין קרוב למה שהיה ראוי להיות אלמלא חטאו בעגל (ראה 'תורת המקרא' “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן עשר רומז לדברות וכן לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם – לחבר ביניהם לגילוי שם ה' בעולם. לכן רוחב היריעות הם ארבע כנגד שם הויה ב"ה, והאורך 28 כנגד "כח" שנאמר על בריאת העולם: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא,ו), שה' ברא את העולם ונתן לנו את הארץ (רש"י; בראשית א,א) שזהו הבסיס לתורה (לכן זהו תחילת התורה) כיון שעיקר התורה זה דווקא בא"י (ספרי "עקב", מג), ומא"י – ממקום המקדש נברא כל העולם (יומא נד,ב), כך שזה מרמז על חיבור של בריאת העולם עם התורה ובנ"י בא"י (שהמקדש קיים כשבנ"י בארץ, וממקום המקדש יוצאת תורה לכל העולם ["כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” (ישעיהו ב,ג)], כך המשכן שעיקרו במקום המקדש שבירושלים מרמז על כך), שכך מקדשים את כל העולם לשכינת ה'. (כל היריעות הן "מדה אחת", שכל התורה היא אחת; וכן באים לגלות שכל המציאות מגיעה מהאחד – מהקב”ה). וזה נעשה ע"י "חכם לב" כרמז לתורה, שחכמתו קשורה בתורה, שלכן הוא חכם "לב", שרומז לתורה שמתחילה באות ב' ("בראשית" [בראשית א,א]) ומסתיימת באות ל' ("ישראל” [דברים לד,יב]), שהוא קשור לכל התורה (וכן כרמז שהעולם נברא בשביל התורה וישראל, כמו שנרמז ב"בבראשית" [רש"י; בראשית א,א], וזה כדי לקיימה בארץ, שלכן זהו רמז בסוף ספר דברים שנאמר לקראת הכניסה לארץ, ואחריו ממשיך התנ"ך ביהושע שהוא ספר הכניסה לארץ; שכך אותם חכמים היו קשורים לתורה בנ”י וא”י שזהו שלמות הקדושה ולכן ראויים לבנות את המשכן להשראת השכינה בעולם). בנוסף אולי 28 אמה מרמז על פעמיים 14 – י"ד, כרמז שאנו באים לגלות את יד ה' בעולם, שמתגלה דרך היד שלנו, לכן פעמיים יד; והרוחב 4 אמות שכך בעשרת היריעות שכנגד עשרת הדברות יוצא 40 אמות, כרמז לארבעים יום שמשה היה בסיני לקבל את הלוחות (והמשכן הוא ההמשך של זה, שהשכינה עברה מסיני לאוה"מ; וה' המשיך לדבר עם משה באוה"מ). היריעות מתחברות כל חמש ביחד, ואז מחברים את החמישיה לחמישיה השניה, כעין כרמז שבלוחות היו חמש דברות בכל לוח, ולכן מחברים ביחד חמשה, וזה מתחבר לחמישיה השניה כרמז שיש שני לוחות שממשיך את עשרת הדברות בלוח השני (וכן כרמז שהם צמודים שקשורים זה בזה, שאפשר לקרוא את לוחות כהמשך, כעין "אנכי" קשור ל"לא תרצח" וכו' [מכילתא מסכתא דבחודש, פרשה ח. ראה בהרחבה ב'בשערי הארץ', 'שני לוחות הברית...', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]. אמנם ביריעות זה חיבור בין קצה יריעה אחת מהחמשה לקצה יריעה אחת מהחמישיה האחרת, ולא חיבור בכל חמשת היריעות לחמשת האחרות, אולם זה כרמז עקרוני על קשר בין הנאמר בלוחות). ביריעות יש חמישים לולאות תכלת, ויש חמישים קרסי זהב, כעין שהחיבור בין הלוחות (שנלמד שהנאמר בלוח הראשון קשור לנאמר בלוח השני, שזה מרמז על כלל לימוד התורה בעומק) נלמד מכח חכמת התורה שה' שם בנו, ולכן זהו חמישים קרסים כעין כנגד חמישים שערי בינה שה' ברא בעולם (ר"ה כא,ב) שדרכם אנו מחברים דבר לדבר בתורה (כעין שהקרסים מחברים) וכך מבררים את רצון ה' שמתגלה בתורה. ויש מאה לולאות סה"כ, כעין רמז לשלמות שזה מתגלה במספר מאה, שאנו באים לגלות את שם ה' בעולם בגילוי רצונו בעולם, שכך מביאים לשלמות בעולם; וכן כרמז להולדת יצחק בנו של אברהם, בגיל מאה לאברהם (לאחר שנימול בגיל 99 לקראת הבאת יצחק, שהוא היהודי הראשון שנולד, שכך אברהם מל עצמו כגילוי סימונו כיהודי לקראת זאת), כרמז לבנ"י שיש בנו נשמה אלוקית שלכן אנו "בנים" לה' (דברים יד,א), ולכן יש בנו חיבור לתורה וחיבור לגילוי שם ה' בעולם. מעל זה יש יריעות עזים, שהם 11 יריעות, שמחוברות חמש ושש יריעות (פס' טז), כרמז בחמש לתורה שבכתב – חמשה חומשים, ובשש רמז לתושב"ע שיש בה ששה סדרי משנה, ושניהם מחוברים בקרסים, כרמז שקשורים אחד בשני, שלמדים תורה עם התושב"ע יחד וכך מבררים את רצון ה'. ויוצא 11 יריעות כעין 11 כוכבים (של יוסף בחלומו) כרמז שהתורה נתנה לנו ואנחנו העיקר, כעין שהשמים משתחווים לנו; ואורך היריעות שלושים אמה כרמז לחודש שמתחדש, שכך אנו אע"פ שנפלנו בעגל והעולם נפל בעקבותינו, אנו עתידים להתחדש בקדושה כמו התחדשות הלבנה (פרקי דר"א, נא), וכך גם אנו מעלים את כל העולם בקדושה ע”י המשכן. וזה יריעות של עורות עזים כרמז לכח עז וחזק לקידוש העולם שיש בנו, שכך אנו מקדשים את העולם. וכן כרמז לגדיי עזים שיעקב הביא ליצחק לפסח (רש"י; בראשית כז,ט), כרמז ליציאתנו ממצרים (בפסח) להיות בני חורין כדי להיות עבדי ה' בשלמות (שתחת יד זרים איננו עבדי ה' בשלמות, שלכן לא אומרים הלל בפורים כין שאי אפשר לומר בשלמות "הללו עבדי ה'” [מגילה יד,א]), לכן גם שלושים אמה אורך כרמז לשלושת האבות שהיו שלמים לה' (ולכן עשר כרמז לשלמות [שעשר זהו מספר של שלמות] וכן כרמז לעשרת הדברות שזה גילוי רצון ה' כמו שעשו אבותינו), ואנו המשכם ולכן מקדשים את העולם לה' כבנ"י ממשיכי כח האבות; לכן בעזים כרמז לנעשה אצל יעקב ויצחק, שיעקב הביא לו גדיי עזים לאכול, ורבקה שמה עליו עורות עזים (בראשית כז,טז), כדי שיקבל יעקב את הברכה כממשיך יצחק, שכך גדיי העזים מרמזים על ההמשכיות מהאבות, שלכן ניתן בנו נשמה מיוחדת שלכן אנו קשורים לתורה בשלמות, שלכן נתנה לנו התורה ויש בנו תושב"ע (בזכות חלק האלוק שבנו בנשמה) לפרשה ולדעת כיצד להתנהג כרצון ה' בתורה. וגם בזה חמישים קרסים כרמז לשערי בינה, שבהם לומדים ומחברים ומבררים בכך את התורה והתושב"ע; ובפרט בזה יש חמישים לולאות בכל קבוצה, כיון שיש גילוי של התורה שבכתב ויש גילוי של התושב”ע (כעין בפשט התורה שבכתב נאמר "יד תחת יד", ובתושב”ע זה ממון), ואנו מחברים ביניהם שלומדים את שניהם (שבתורה שבכתב זה העקרונות של מעלה, ובתושב”ע זה למעשה בפועל). מעליהם היה מכסה נוסף, העשוי ממכסה אחד שמחולק חציו מעורות אילים מאדמים וחציו מעורות תחשים או שני מכסים שהאחד מעורות אילים מאדמים והשני מעורות תחשים (שבת כח,א). נראה שזה כרמז לעשיית המצוות בפועל (ולכן זה מכסה שמגן על היריעות, כעין כנגד שבלי קיום מצוות כל התורה שלומד לא שווה כלום: 'וא"ר יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם' [יר' ברכות א,ב], כך שהמצוות כעין מגינות על התורה). לכן נראה שיש שני סוגי עורות – עורות אילים מאדמים ועורות תחשים, כנגד מצוות עשה וכנגד מצוות ל"ת; אדום רומז לדין, שכך זהו כנגד מצוות ל"ת, שמי שעושה אותם מעלה את מידת הדין, ואילו צבע עורות התחשים זה בגוונים שונים (שבת כח,א) כעין כנגד אורות רבים ושונים שמאירים בעקבות קיום מצוות עשה שונות שמאירות את אור ה' בדברים השונים בעולם (וזה מביא לשמחה בעולם, שלכן נרמז על שהתחש שש – שמח בגווניו [שם]). כמו כן, עורות אילים זהו עורות כבשים בוגרים, שרומז בכבש על ל"ת, שכובש את יצרו, ובצבע אדום כרמז לדם שמחממו ומושכו לחטא; ואילו עורות תחשים עשויים מעור התחש שנברא בנס כדי להשתמש בו (תנחומא "תרומה" סימן ו; שבת כח,ב), שכך כעין רמז לעשית מ"ע לגלות קדושה בעולם (שכך התחש נעשה בעולם כעין עשיה של מצוה בעולם; ונעשה בדרך נס כגילוי מהקדושה שמעל הטבע, שכך במצוות אנו באים לחבר את העולם לקדושה שמעל הטבעי החומרי).