שימוש בבעלי חיים ביהדות

נכתב על ידי mose67, 19/6/2014

סוף מעשה במחשבה תחילה

הצהרה אישית על החזון והיעדים אשר מדריכים אותך בעולם התורה
"ב''ה מתכון לבן גאון (או לישיבה שמייצרת גאונים) בעקבות המצב שאנו רואים הרבה נושרים מישיבות ומהיהדות לדעתי צריך לעשות שינוי רציני (מי שפוחד משינויים יעשה זאת לפחות עבור הנושרים) הישיבה תחלק את 8 שעות הלימוד כך: עיונא, גירסא, משניות ותויו''ט, מדרשים, טור וב''י, שו''ע ונ''כ, חומש ומפרשי מקראות גדולות, נ''ך ומפרשי המקראות גדולות. בנוסף לכך: כל יום א' יהיה שעה עם מומחה לציצית (איך קושרים, מנהגים, מה פוסל וכו') תפילין, שעטנז, שופר, סימני עופות טהורים וכו' כל שבוע מצוה אחרת. כל יום ג' מומחה ליהדות פולין או טוניס או ברסלב או תימנים מי היו תולדותיהם רבותיהם ספריהם וכו'. כל יום ה' מומחה לניגוני חסידים ובקשות ופיוטי עדות כל שבוע עדה אחרת. בטוחני שכל הלומד בישיבה זו אהבתו לתורה וידיעותיו ישמרוהו נטוע חזק ביהדות וגם אם ינשור חלילה אז היהדות תהיה נזכרת במוחו כחוויה נפלאה."
mose67 (‏יום שני ‏01 ‏ינואר ‏2018)

 

ב''ה

 

                      שימוש בבעלי חיים ביהדות:

                           סדר הבריאה ומטרתה:

      א] הדומם נברא בשביל הצומח, הצומח בשביל החי, והחי בשביל המדַבֵּר:

על פי פשט הדברים הנה בריאת הדומם הוא בשביל הצומח, שהרי צמיחת הצומח בלתי אפשרית אלא על ידי הדומם והוא הארץ אשר תוציא צמיחתה על ידי הזריעה שזורעים בה, וגם ללא זריעה היא מצמיחה דשאים ועשבים כמו שנאמר תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, שנראה בצורה גלויה השימוש של בחינת הדומם לצומח.

וכן אנו רואים שהצומח הוא בשביל החי, שהרי כל הצמחים הוא אחד מהשימושים העיקריים הם שיאכלו בעלי חיים את הדשאים והעשבים הצומחים, וכן התבואות הם מזונם של הבעלי חיים.

והחי הוא בשביל המדבר שהרי אנו רואים שבהמות טהורות הותרו לאכילה כמו שנאמר (בראשית א כט-ל) כירק עשב נתתי לכם את כל וכתוב (דברים יב, טו-כא) וזבחת מבקרך ומצאנך, בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, וגם כשהיו ישראל במדבר נאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע (בשלח ט"ז), ובריאת בהמות טמאות הם לרכיבת האדם סוס לרכוב עליו וחמור למשא וכו' ואפילו שקצים ורמשים ידוע שיש מדינות שהרמשים חופרים את האדמה ומרפאים אותה עד שהיא ראויה לזריעה שהם שימוש האדם המדבר.

ונמצא כי ע"פ הפשט כל הדברים שנבראו בששת ימי בראשית בחינות דומם צומח חי הם בשביל האדם, וזהו שמצינו בדרשות רז''ל במדרש רבה שנברא האדם אחרון לכולם בכדי שימצא הכל מוכן, שאם היה נברא ביום שני למשל לא היה מוצא מה לאכול ועל מה לרכוב, ונמצא מה שנברא אחרון הרי זה יתרון המעלה. [ספר תורת שמואל לרבי שמואל שניאורסאהן פילוסוף ומקובל שחי לפני כמאה שנה]

              איך מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים:

ב] אסר ה' לאדם הראשון בשר כי יש לבעלי חיים בחירה בטוב ובריחה מן הצער בצורה דומה מעט אל האדם וכאשר נגזרה כליה במבול על הבעלי חיים ונח הצילם הותר לו לאכלם כי נצלו בזכותו:

גזר ה' על האדם שיהיו מזונותיו הפירות והזרעים ולא בשר בעלי חיים לפי ש נפש בעלי החיים יש בה דמיון אל נפש האדם ויש לה בחירה בטובתה ומזונותיה ותברח מן הצער ומן המיתה, וכאשר חטאו גם בעלי החיים בדור המבול והשחיתו דרכם כענין שכתוב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזרה עליהם השחתה כענין שכתוב קץ כל בשר בא לפני. ונח הצדיק לבדו הציל מהם כדי שיהיה קיום למיני בעלי החיים אז הותרו לו לשחוט ולאכול, לפי שאין קיומם של בעלי החיים אלא בזכותו [מפרש קדמון בשם רבינו בחיי בראשית א,כח קטע המתחיל והנה]

                                            מאמר ג: שאלה ותשובה לרב.

שאלה:

היהדות מצווה אותנו להתייחס יפה לבעלי חיים, אבל מתירה לנו לשחוט אותם. האם אנו לא אמורים להיות צמחוניים?

תשובה:

אני מעריך את אלו הבוחרים שלא לאכול בשר מתוך דאגה לרווחת החיות. היו כאלו שטענו שהדבר תואם לרוח היהדות (אם כי כולם מסכימים שהיהדות מאפשרת לאכול בשר).

אך אם נסתכל על כך מזווית רוחנית יותר נראה כי אכילת בשר לא נועדה רק להשביע את התאווה האנושית, ויש לה תכלית רוחנית.

התלמוד מלמד, שהסיבה שבבריאת העולם נבראו אדם וחווה אחרי כל שאר היצורים היתה כדי ללמד אותם לקח כפול: בני אדם יכולים להוות או את שיא הבריאה, או את היצור החי הנמוך ביותר. אם הם מתנהגים כראוי, אז הכל נברא לכבודם; אך אם הם משפילים את עצמם, אז עליהם לזכור ש"אפילו היתוש נברא לפניך".

האדם הוא הנברא היחיד שיש לו בחירה חופשית. זאת אומרת שאנו יכולים לעבוד על עצמנו ולהפוך לטובים יותר מן הטבע שלנו, או להשתמש לרעה במתנות השמיים שקיבלנו ולהפוך לגרועים יותר. רק בן אדם יכול להיות נדיב, נחמד, חסר אגו, ולפעול נגד התכונות הטבעיות שלו; כמו כן, רק האדם יכול להיות אכזר, הרסני ורצחני (למרות שלפעמים נראה שבעלי חיים מבצעים פעולות של חסד או הרס, הם בעצם רק הולכים אחר אינסטינקט ההישרדות שלהם – לא מתוך רשעות ורוע).

כאשר אנו משתמשים בחופש שלנו כדי לפעול בדרך נטולת אנוכיות, דרך של חסד או קדושה, אזי אנו נעלים מכולם, ושאר הברואים נמצאים שם כדי לשרת אותנו. על ידי אכילת יצורים אחרים, אנו למעשה מרוממים אותם למקומות שאליהם לא היו יכולים להגיע בעצמם.

אם אכלתי עגבניה, ואחר כך הוצאתי את האנרגיה שעגבניה זו נתנה לי על משהו חיובי כמו ביצוע פעולת חסד, העגבניה נהיית שותפה לפעולתי, וכך הופכת את העולם למקום טוב יותר – דבר שהעגבניה איננה יכולה לעשותו לבדה.

מצד שני, אם אשתמש באנרגיה שלי רק כדי לקדם מטרות אנוכיות, או לדכא מישהו או לגרום לו סבל, אז איזו זכות יש לי לאכול עגבניה? העגבניה מעולם לא הזיקה למישהו, ובאכילתה ובגרימת נזק בעטיה של האכילה אני גורם להשחתתה של עגבניה תמימה!

זו הסיבה מדוע היהדות לא רואה באכילתן של חיות דבר אכזרי. למעשה, אולי זה אכזרי לא לאכול חיות, משום שאתה לא נותן להן הזדמנות לשרת תכלית גבוהה יותר (אלא אם כן לא ניתן לאכול אותם מטעמי בריאות). אולם, אם אינך חי חיים של תכלית, יהיה זה אכזרי באותה מידה לאכול עגבניה.

אם העולם הגשמי הוא המציאות היחידה שלך, יש לך סיבה להרגיש אשמה כאשר אתה צורך יצורים חיים אחרים. אך אם אתה רואה בעולם הרוחני דבר מציאותי לא פחות (אם לא יותר), אפילו אכילה יכולה להפוך לפעולה קדושה.

                           מאמר ד: שאלה ותשובה לרב.

"כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר (דברים יב, כ).

"אחור וקדם צרתני.." (תהלים קלט, ה). "...אם אדם ראוי, אומרים לו: ראשון אתה בין ברואיך. אם אינו ראוי, אומרים לו: תאכל בשר כאוות נפשך" (מדרש רבה, ויקרא יד, א).

ישנם אנשים החולקים על המוסריות שבאכילת בשר. מה נותן לאדם את הזכות לאכול את בשרו של יצור אחר? אך אותו הדבר ניתן להיאמר על צריכת מוצרים מן הצומח, מים או חמצן. מה נותן לאדם את הזכות לאכול כל דבר ויסוד ממה שברא אלוקים אך ורק כדי להמשיך את קיומו שלו?

אכן, לא קיימת זכות טבעית כזו. כשהאדם חי אך ורק כדי לפרנס ולהאדיר את קיומו שלו, אין צידוק שיפגע בכל קיום אחר כדי להשיג מטרה זו. כפי שאמר זאת אחד מגדולי החסידות, "כשאדם צועד בלי שיש בראשו אף מחשבה על אלוקים, אזי האדמה שתחת כפות רגליו זועקת ממש: בור! מה עושה אותך לטוב ממני? מה זכותך לדרוך עליי?" העובדה כי האדם הוא צורת חיים "גבוהה" יותר, אין בה כדי להצדיק הרס והרג של יצורים אילמים או דוממים. יתר על כן, על פי הקבלה, נשמות בעלי החיים, הצמחים והחפצים הדוממים למעשה גבוהות מנשמת האדם; שכן, בעת קריסתו של עולם התוהו הבראשיתי, היסודות הגבוהים נפלו הכי נמוך (כפי שהאבנים הגבוהות ביותר בחומה קורסת נופלות למרחק הרב ביותר), כך שהניצוצות הגבוהים יותר של האור האלוקי התגשמו בשכבות הנחשבות ל"נמוכות" יותר בעולם הפיזי.

לאדם אכן יש הזכות לאכול יצורים אחרים, אך זאת רק מפני שהוא משרת כסוכן להעלאתם למדרגה גבוהה יותר, ויש לו זכות זו רק כאשר הוא באמת פועל למטרה זו.

מהותם הרוחנית של אבן, של צמח או של בעל חיים עשויה להיות גבוהה יותר מזו של אדם, אך זהו ניצוץ סטטי, שאין לו יכולת לקדם את חיפושה של הבריאה אחר איחוד מחודש עם בוראה. אכזריותו של החתול או חריצותה של הנמלה אינם כישלון או הישג מוסריים, ואף קשיותו של הסלע או מתיקותו של התפוח אינן כאלה. המינרל, הירק ובעל-החיים אינם יכולים לעשות טוב או רע – הם יכולים רק ללכת בעקבות טבעם הפנימי. רק לאדם ניתנו חופש הבחירה והיכולת להתעלות מעל מצבו הטבעי (או לרדת מתחתיו, חלילה). כאשר אדם שותה כוס מים, אוכל תפוח או שוחט שור ואוכל את בשרו, אזי הדברים הללו הופכים לחומר של גוף האדם ולאנרגיה המניעה אותו. כאשר אדם זה מבצע מעשה אלוקי – מעשה המתרומם מעל עצמיותו הטבעית ומביאו קרוב יותר לאלוקים – אזי הוא מרומם את היסודות שהוא הגשים לתוך עצמו, ובכך מאחד מחדש את ניצוצות האלוקיות שאותם הם מגלמים – עם מקורם. (כמו כן מרומם הדבר את הברואים שאיפשרו את המעשה האלוקי – את הקרקע המזינה את התפוח, את הדשא המזין את הפרה, את הסוס ששאב את המים, וכן הלאה).

כאן גלומה המשמעות העמוקה יותר של הפסוק שצוטט לעיל, "ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר (דברים יב, כ). אתה עשוי לבטא תאווה לבשר ולהיות מודע רק לתאוות גופך לסיפוק הפיזי שבאכילתו, אך למען האמת, סיפוק זה הוא רק התוצאה של רצונה של נשמתך לאכול בשר – של חיפושה של נשמתך אחר ניצוצות האלוקיות שהיא נשלחה לארץ כדי לגאול.

תאווה

יש לציין, כי קיים הבדל בין צריכת בשר לבין צריכת מזונות אחרים. ההבדל נעוץ בעניין התאווה והתפקיד שהיא ממלאת בהרמת הבריאה למדרגה גבוהה יותר.

האדם לא יכול לחיות בלי מרכיבי הצומח והמינרלים של תזונתו. לכן הוא מוכרח לאכול אותם ומונע לכך על ידי הדחף הפיזי הבסיסי ביותר – שימור קיומו. אולם בשר אינו הכרח אלא מותרות. התאווה לבשר אינה תאווה המונעת על ידי צורך, אלא תאווה במובנה הטהור ביותר – היא התאווה לחווייה של תענוג, של הנאה.

במלים אחרות, בעלי החיים מרוממים – בשרם מוטמע לתוך גוף האדם ונשמותיהם הופכות לשותפות במעשה האלוקי – רק מפני שאלוקים חרת בטבע האנושי את התשוקה ואת התאווה לחווייה של תענוג.

פירוש הדבר הוא, שהרמת הבשר למדרגה גבוהה יותר דורשת מידה גדולה יותר של רגישות מצד צרכן הבשר מאשר במקרה של מזונות אחרים. כאשר אדם אוכל חתיכת לחם ולאחר מכן לומד תורה, מתפלל או נותן צדקה, אזי הלחם תרם ישירות למעשים הללו. על מנת לבצע את המעשים הללו, נשמת האדם מוכרחה להיות מאוחדת עם גוף פיזי, ופיסת הלחם הייתה חיונית לחלוטין לאיחוד זה, כלומר לא ניתן היה לוותר עליה. האדם אוכל לחם כדי לחיות. אם הוא חי כדי למלא את רצון הבורא, אזי הקשר הוא שלם. אך האדם אוכל בשר לא כדי לחיות, אלא כדי ליהנות מטעמו. לכן, כדי לרומם את הבשר, לא מספיק שאדם יחיה כדי לשרת את בוראו; אלא, עליו להיות אדם שבעבורו עצם חוויית התענוג הפיזי מהווה מעשה אלוקי, דבר המוקדש כל כולו לתכלית אלוקית; אדם שבעבורו הסיפוק הפיזי הנגרם מאכילת ארוחה טעימה מיתרגם והופך להבנה עמוקה יותר של התורה, ליותר דבקות בתפילה, ולחיוך נעים יותר המתלווה למטבע הנלחצת לתוך כפו של הקבצן.1

לפיכך אומרת התורה: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך.... בכל אוות נפשך תאכל בשר". מכאן לוקח התלמוד כי "במקור נאסר עליהם לאכול "בשר תאווה". רק אחרי שנכנסו לארץ ישראל, הותר להם לאכול בשר תאווה".2 במשך הדור הראשון של קיום ישראל כעם – למן הזמן שבו קיבלו את התורה והקימו את המשכן במדבר סיני, ועד שהתיישבו בארץ הקודש – הבשר היחיד שהותר להם לאכול היה בשר הקורבנות שהוקרבו במשכן. צריכת הבשר הזה הייתה מצווה, ופירוש הדבר הוא שבעלי חיים אלה רוממו באמצעות העובדה שאכילתם הייתה הגשמה ישירה של מצוות אלוקים. אולם, לא הייתה להם היכולת לרומם "בשר תאווה" – בשר הנאכל כדי לספק תענוג למי שאוכל אותו. לכן נאסרה צריכתו של בשר כזה. ואמנם, בני ישראל ננזפו ונענשו על ביטוי תשוקה לבשר, כמסופר בספר במדבר, יא.

רק לאחר שהרחיב אלוקים את גבולם ונתן להם רשות לעשות את המלה "קודש" לשם תואר למלה "ארץ", הותר להם לקדש גם את הפינה הגופנית ביותר של חיי האדם.

(מה שהתרחש בהיסטוריה היהודית התרחש גם בהיסטוריה האנושית בכללותה. במקור ניתן לאדם רישיון לאכול רק " כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט). רק אחרי המבול, שלאחריו ניתן לעולם פוטנציאל רוחני גדול יותר, אמר אלוקים לנוח כי הוא יכול לאכול גם מן החיות והבהמות).

בדומה לכך, אמרו חז"ל כי "אסור לעם הארץ לאכול בשר" (תלמוד, פסחים מט, ב). הרשות שניתנה לאדם לצרוך את היצורים והברואים של העולם ולשעבדם לו, אינה בלתי מותנית. היא תלויה ברגישותו של האדם למהותם הרוחנית של ברואי אלוקים ובמחויבותו לשרתם על ידי עשייתם למרכיבים של חייו המקודשים. רק אדם בעל אופקים רוחניים רחבים יכול ליהנות מסטייק טוב בדרך נאותה.

הערות שוליים

1.

[1] ראו תלמוד, יומא עו, ב; שם, בבא קמא עב, א; תניא ז. לחם ובשר משמשים כאן כאבטיפוסים לכורח ולמותרות. בהקשר זה, עוגת קצפת ויאכטה הן סוג של "בשר", ואילו פיסת בשר הנאכלת כדי לשמור על אחדות הגוף והנשמה תשתייך לקטגוריה של "לחם".

2.

רבי ישמעאל, כמצוטט בתלמוד בחולין טז, ב. רבי עקיבא (שם, יז, א) מפרש את הפסוק באופן שונה, תוך הבנת המלים "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך" לא כסייג ל"תאכל בשר כאוות נפשך", אלא למה שכתוב בתורה מיד לאחר מכן: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך...". לפיכך, על פי רבי עקיבא, לא זו בלבד ש"בשר התאווה" הותר במדבר, אלא שאפילו הותר בלי שחיטה, ואילו כל הבשר שנאכל לאחר כניסת בני ישראל לארץ הקודש היה חייב בשחיטה.

אולם, המשמעות העמוקה יותר של החוק, שאותה לוקח רבי עקיבא מן הפסוקים הללו, זהה למשמעות שהפיק רבי ישמעאל. "שחיטה" פירושה "משיכה" (??? תלמוד, קידושין פב, א). שחיטת בעל חיים בהתאם לחוקי השחיטה שנתן אלוקים הוא הדבר המאפשר את הרמת הבשר – את משיכתו של בעל החיים ממצבו החייתי לממלכת החיים שקודשו לשירות הבורא. במדבר הוגבלה השחיטה לבעלי חיים שנזבחו במשכן, שכן רק את אלו אפשר היה "למשוך" באופן שמתאפשר על ידי השחיטה. ההבדל היחיד בין דעותיהם של רבי ישמעאל ושל רבי עקיבא הוא שרבי ישמעאל מצהיר, כי כיוון שההרמה המלאה של בשר התאווה לא היה אפשרי במדבר, הרי נאסרה צריכתו; ואילו רבי עקיבא טוען כי צריכת הבשר הותרה בכל זאת, שכן ניתן היה לרומם את הבשר, אף כי במידה פחותה יותר.

בתור שלימות הענין ראיתי מאמר מנקודת מבט חילונית מתוך אהבה לבעלי חיים ולטבע המראה פן הפוך מטענות הצמחונים, להלן הקטע הראשון שבמאמר:

צמחונות אינה קשורה דווקא ביותר רחמים על חיות, או הפחתת סבל והרג שלהם.

אם, לדוגמה, אנו רוכשים חסה, מדובר במוצר שכדי לייצר אותו -  חורשים קודם שטח שהיה בעבר טבעי,  והורסים את כל בית הגידול שהיה שם, הקיפוד והנחש והחיפושית מאבדים את כל אשר להם, חרק שאכל נניח משיח אלה-ארץ-ישראלית מאבד את מזונו, וכך הלאה טורפיו גם כן מאבדים את מזונם. החולד והנברן, הארנבת והעטלף שאולי יכולים ליצור שם בית גידול, אם התמזל מזלם והם שרדו - מורעלים ומתים בסבל איטי ומתמשך, הבז שיצוד את העכבר הגוסס, או השועל והתן שיאכלו את נבלתם המורעלת יורעלו, וכך הלאה מומתים  להם, ציפורים, המוני חרקים מרוססים, ולחיות נגרם עינוי ומוות בסבל ממושך, איטי, והורס דורות רבים של חיות שהיו יכולים להיות אלמלא פעולות כאלה. מאוחר יותר גם באסמי מזון - נוקטים באמצעי הדבר אכזריים נגד "פולשים".

למאמר המלא לכתוב בגוגל ''תפיסות מוטעות לגבי צמחונות''.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה